פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-02-05
נזכרתי אתמול בסרט על משוררת בריטית ששאלו אותה למה היא מסתכלת שעה וחצי על פרח “מלכת הלילה” והיא אמרה שהיא מנסה לכתוב על זה שיר. הסופרת כמובן בסרט הכה אמריקאי הזה כמובן הייתה צעירה ובלונדינית וכפילה של גווינית` פאלטרו. אתמול אני תופס את עצמי מסתכל על תמונה שעשויה מפרפרים חנוטים שיש לי בחדר. את התמונה הזאת קניתי בזול בחנות שנסגרה אי שם בטבריה האפלולית של שלהי חורף. ואני רציתי לכתוב שיר. התמונה הזאת עומדת לי כמו עצם בגרון ושום שיר לא יוצא לי. התקופה האחרונה בכלל הייתה מוזרה. לפעמים היכולות המאגיות שלי הגיעו לשיא חדש, לפעמים לשפל שאפילו לא יכולתי לראות את ההילה של עצמי. אני מוצא את עצמי חסר מנוחה. בין דיסקים של אבריל ומוסיקת עולם עם פעמוני רוח ונבלים אין לי מקום. שום מוסיקה או הגדרה לא נוחה לי במצב הבייניים שבו אני נמצא. שי (ראו בלוג) לא מדבר איתי בגלל מריבה טיפשית, א”מ המקסימה הצליחה לעלות לי על העצבים שחשבתי פעם שהם עשויים מפלדת אין חלד ואני פשוט מתפרק ומתרכב מחדש. וזה לא התחומים היחידים שבהם זה קורה. אני יושב מול שיעורי הפסיכומטרי של “קידום” שאני לוקח ויש רגעים שבהם אני לא תופס שטות של לוח הכפל ויש רגעים שבהם אני פותר משוואה מרובת נעלמים בראש. אם הייתי אדם רגיל הייתי נותן לזה להשפיע עלי, אבל אני יודע שיש סיבה, והיה לי מדסין ואני מחכה לראות מה יקרה.
אני יושב עכשיו מול המחשב ב4:40 בבוקר, אוכל לי סלט ועוד קצת שאריות פסטה. ושם לב שחיסלתי חצי קופסא של סלט גזר מרוקאי חריף. ואני לא אוכל חריף. בכלל. בלוטות הטעם האשכנזיות שלי לא היו נותנות לי לנוח מזה, ואז נזכרתי שחסינות לחריף עוד סיגלתי לעצמי בצבא. כמובן שזה עוזר לי להזכר בצבא, שעליו אני כבר עושה סיכום: “היה טוב, טוב שהיה” לא מבחינת של צבא זה גן עדן טרופי שבו אני רץ ערום. הצבא היה מסגרת מעצבנת- אבל חוץ מהידיעה שזכיתי שאני יכול לעמוד בזה, והשמש הנוראה לא תגרום לעור שלי להתקלף, ואני לא אמס כמו קוביית סוכר באמצע הר געש, תרמו לי המון ליחסי אנוש, פגשתי אנשים, ולמדתי שיש לי משמעת עצמית גבוהה באופן מוכני. הבסיס הקבוע שלי תרם לי קהל של אנשים שחשפו בפני את צפונותיהם יום ולילה, (בעיקר לילה, הייתי מאבטח מתקנים 2-6 בבוקר היו שעות עמוסות, כולם באו לפריסה בקלפים ושיחה על לאן החיים שלהם מתקדמים) וגם שהרגלי התזונה שלי נעשו פחות אנינים. בסך הכל נעשיתי יותר קל לעצמי ולסביבה שלי שלא לדבר על ניסיון בקריאת אנשים, ואת קווי הגורל שלהם. זו הייתה הזדמנות פז שאני שמח שלא הוחמצה. היום אני מאריך את השיער שלי למורת סבתא היקרה שכבר לא מאשרת, והלכתי להנאתי באמצע סופת גשמים לבקר אותה. הטיול עצמו יותר כיף מהביקור האמת. זהו. מה שנשאר לי זה הר של שעורי בית שידחו ליום ראשון, לחכות שהדוד הישן כבר יחמם מים לאמבטיה שלי, ושהעולם יהרס על ידי איזה מפלצת שברחה מספרי הלחשים שלי. עדיף אחרי המקלחת. בשיעמומי תרגמתי כמה משפטים מספר לחשים צועני לפורום מאגיה, וזהו. אין לי מושג למה היכולות שלי באות והולכות ואני לא יכול לסמוך על עצמי, אין לי מושג למה השיר לא יוצא, אין לי מושג למה דברים הולכים הפוך, ואין לי מושג למה אני עושה פסיכומטרי כשאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה. אני מאשים את החברה. כמובן שאני יכול לבחור לגור מחוץ לחברה תחת כיפת השמיים, אבל מה לעשות. אני כבר יצור חברתי אם אני ארצה ואם לא.
אני מביט במראה. גבה מקושתת (ומסודרת באופן טבעי למרבה הפליאה) שתחתיה עין חומה בהירה עם טבעות של זהב מביטה בי בחזרה. כל המראה הזה ממוסגר בעור חיוור ולבן וחסר רבב או פיגמנט. שום נמש לא מסתיר את הלבן (והשני של ההסמקה שלי לעיתים) של עורי. שיערי שנמצא בשלב-הביינים- המזעזע-ההוא של ההארכה. כבר בגילי הצעיר של גיל 20 נשזרו בו נימי כסף. זה יפה, אני אוהב אותם. ושונא אותם. שפתיים בשרניות, אדומות, אבל לא יותר מידי, קלילות במידה שלהן זוהרות כמעט מתחת לאף ישר ולא גדול מידי. לא נשרי ולא סולד, ממש באמצע. קו ישר. פני מאורכות כמעה. ירושה מאימי.
אתם יודעים שהיפאנים מאמינים שנשמה של בנאדם נשארת אחרי מותו במסרק שלו? אני מסרק את שיערי לאט, כמעט בצורה מדידיטטיבית ולוחש מילים של צמיחה. הם עוזרים לצמחים בגינה לפרוח בשיא שלהם, מקווה שהצמיחה גם תושפע. אני עוצם עיניים. מרגיש את התזזתיות של העיר סביבי, הכאב שלהם, השמחה שלהם, המאורעות שמלאים בדם ובחיים. רק לרגע. רק לשניה אני מעורב יותר בכל הדברים הללו לפני שאני מתנתק בשנית לעולם אחר, שקט יותר. לעולם שלי.
הפרפרים: ראיתיהם בזכוכית, עדינים, נוגהים זורחים בעדנה, ברוך, בחיים. האם ישועה? אאזור לחשי, אורות נעורי, אזרח ואגע מגוויה לגוויה. ואור יבזיק, והנס יארע, מכף ידי, כנף נפרסה! חיים של ממש אצור בדמיי, ואזכור הזיקנה, היפה,אודותיי.
לא הכי טוב וסיפרותי אבל זה מה שיצא. אתמול אני יושב. ואני מרגיש את הנוכחות העתיקה של הקטה. היא חשה שאני לא במיטבי אז היא באה לבקר. כרגיל היא באה שגבה כפוף, והיא זקנה, ועימה כלבים. היא הסתכלה עלי, והניחה את ידה המגויידת והזקנה על כתפי. ובאותו הרגע, אור זהוב מילא אותה. היד המגויידת נעשתה גמישה וורודה, מלאת נעורים, ומולי עמדה אישה צעירה ומלאת חיים ואור. שיערה אדום כלהבת אש, עיניה בגון העלה הצעיר, וציפורניה וורודות כעלעל של ורד הבר. “אתה שוכח יקירי, שגיל זה יחס. אתה, כמו האלה, צעיר וזקן לפי בחירתך.”
באופטימיות נדירה למדי,
ארדן.