פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-21
אז מה עובר עלי? אני כרגע בערמת ספרים שהגיעה מאמזון. חלק יקח לי שנים לקרוא כי יש בהם משהו כמו 1200 עמודים. הייתי צריך להשאר עוד שנה מאבטח מתקנים- הייתי קורא שם את ספר של 1500 עמוד בשבועיים (באנגלית כמובן ילדים) וכמובן שאני בבית סובל ממתקפות עייפות במחזוריות של כל שעתיים בערך. אתמול ביום שישי הלכתי לסבתא. בדרך עצרתי ליד שיח של יסמין מטפס שניסה להגיע לירח. ביקשתי רשות ממנו לקטוף כמה פרחים. אני מאוד אוהב את ניחוח היסמין ורציתי להביא ענף פורח לאימי שחולקת איתי את אהבת הניחוח הזה. היסמין פחד קצת. זו הפעם הראשונה שמישהו מבקש ממנו רשות. השיח היה על קיר של בית שנחרב ועשוי מאבני בזלת, והוא גדל בסמוך למדרכה שמתחמת כביש ראשי. אלפי אנשים עוברים במדרכה הזאת כל יום. ואז החלטתי לשאול את הצמח שאלה:
“כמה אנשים ביום מריחים את פרחיך?”
הפרח שלח תמונות של אור וצבע למחשבתי והבנתי שבערך ארבעה ביום. ואני מסתכל על הכביש. מכוניות נוסעות- חלק מהר יותר, מהר פחות, כל אחד הוא מודעות ניידת עם מטרות- זה צריך לקנות לפני כניסת שבת, ההוא צריך להגיע הבייתה לילדים, ההיא צריכה להחזיר את אחותה מרופא שיניים… ועל המדרכה הדברים לא שונים. אנשים מוציאים כלבים לטיול וממהרים כדי לחזור לשיגרה שלהם, עיוורים ליופי שנמצא ממש פסע מהם. כמה מהם גרים פה כל חייהם ושוכחים שיש פה את אחד הפרחים הריחניים ביותר בעולם, בושם שהוא תענוג. ואלו שיודעים, כמה מהם עוצרים במירוץ האין סופי של חייהם- כדי להריח את הפרחים? אצל כמה ניחוח היסמין הוא דבר חי ולא זיכרון של ילדות כמו אותו בית נטוש שהוא זכרון למחצה, חלום למחצה?
היסמין מבקש ממני לקחת ענף, ולשתול אותו ליד החלון שלי כדי שבזמן שיש רוח של ערב קרירה- והירח נמצא שם, אדי הריח האתרי יבואו לנשוק למהותי, לבשרי ולחלומי וללחוש סודות מקדם.
לקח נוסף שלמדתי- אני מפסיק להיות נחמד. הייתי נחמד ליותר מידי אנשים, נתתי יותר מידי, והייתי הפיה הטובה של יותר מידי. כן, אני טוב בזה, אבל זה נפסק. אני פשוט הייתי ככה כי הייתי צריך חיזוק חיובי מאנשים אחרים- אבל זה כמו דברים אחרים מנקז ממני אנרגיה- יותר מידי אנרגיה. אני אני, וכמו שהחברה הכי טובה שלי לפעמים רעה בלי להתנצל על זה באמת אני חושב שאני אאמץ את המנהג הזה של הביטחון העצמי הזה. לא לפחד שיעלבו ממני כי אני אני וזהו זה. אני לא חלק מהמירוץ שיגרום לאנשים לשכוח להריח את הפרחים, ואני אל הולך לזרוק הכל לפח, אבל אני גם סיימתי להיות מר- “הפיה הטובה” (נא לראות את שרק 2 כדי להבין בדיוק איזה סוג של פיה טובה ) אני מתחיל לתת לאנשים מה שהם צריכים ולא מה שהם רוצים, וזה הולך להשאר בלי עכבות ובלי צער.
ביום חמישי היה מפגש פאגני- היה כיף להרגיש חלק מקבוצה לשם שינוי. אנשים נהדרים, והפרדוקס הוא שאני מתכתב ומדבר עם רובם שנים כבר, אבל לשם שינוי ממש לראות על מי מדובר, זה בהחלט חוויה. אז הבת דודה האהובה עלי הכינה בראוניז עם כמות שוקולד משולשת (כמו שצריך!) ואני קיבלתי את הפנטכל שלי שהזמנתי במיוחד- ופתחתי לאנשים בטארוט שלי. זה פרס עבורם וגם עבורי. זה יוצר חיבור לנשמה שלהם ואני רואה מי יושב מולי, בכל צורה שהיא, צל, מהות. השתקפות. זו חוויה לראות לתוך פאגנים אחרים, החלומות שלהם, הפחדים שלהם וכל מה שהם. בין אם זה אש לוהטת ומלאת תשוקה, או אוקיינוס של סבלנות אין סופית. זה היה שווה את השלוש שעות נסיעה מטבריה.
ארדן.