פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-11-11

“

לפי המיתוס, זאוס הכניס להריון את הטיטאנית לטו. הרה קיללה אותה בקנאתה-  ושום מקום או אדם לא קיבלו את לטו ואפשרו לה לכרוע ללדת.  שום מקום מלבד אי שומם אחד בשם דלוס. כאשר לטו כרעה ללדת היא ילדה תאומים, את האלים אפולו וארטמיס. האלים הללו הרעיפו את חיבתם על האי ועשו אותו עשיר מופלא ומלא מקדשים, מקום מרכזי למסחר. דלוס העתיקה פרחה למרות שהייתה בעצם קטנה מידי בשביל לתמוך כלכלית באוכלוסייה שלה, והאי  שלא היה יכול לקיים את עצמו מחקלאות או ממקנה, קיבל תהילה שהחזיקה אלפי שנים ומאות שועי עולם עלו אליו.

האנייה עוגנת בנמל – סוף כל סוף. אחרי יומיים של תנודות, יומיים של ישיבה עם קשישים המשחקים בקלפים ועצבנות הדדית הגענו לחוף של האי מיקונוס. שעת הירידה מהאנייה כמובן מתעכבת.  כל תיירי הספינה בצפיפות נוראה: קשישים, מבוגרים וטף נלחצים ליד שער הסגווי ברציף שתיים חיכינו ארבעים דקות. ממש לא רצינו לאחר לסיור החוף שיוביל אותנו לאי המקודש דלוס. ניסינו לברר אם נוכל להישאר זמן נוסף על האי המקודש, אבל הודיעו לנו שפשוט לא נספיק והספינה תעזוב בלעדינו. המדריך, איש גס וצעקני נזף בנו אם עמדנו קרוב מידי למספר המודפס על הנייר שלו. המדריך המקומי התלונן שנפספס את האוטובוס הימי של שעה תשע בבוקר. ובאמת פספסנו אותו. אפונדי רתחה ובצדק שלא יהיה זמן מספיק זמן בדלוס. היא צדקה כמובן, אבל תמיד יש בלגן באירגונים כאלה ובמיוחד כאשר מדובר בישראלים.

אנחנו נעמדים בשמש, אבל יש בריזה נעימה. הנמל מעוטר במעגלים של אבנים הנגמרים בים. בתוך המעגלים סוקולנטים בשם יהודי נודד צומחים להם. אני שם לב כמה הצמחייה והטמפרטורות של יוון מזכירות את ישראל.  מאבטח של הספינה אוסף אותי ואת אפונדי ומציין כי אסור לנו להמשיך לכיוון המעגלים. אני נזכר בכך שאנחנו סוג של צאן שיש לרעות אותו, ולא אנשים עם אינטליגנציה שיודעים שלא לקפוץ לים מהמזח. המדריך הצעקן שלנו אסף את כל האנשים ואנחנו בדרך למיקונוס עצמה בסירה. אחרי נסיעה של כמה דקות, הפלא הקוביסטי של מיקונוס מופיע לפנינו: בניינים לבנים וכיפות כחולות. מיד אנחנו נאספים לסירה אחרת, עוד אוטובוס ימי ונסיעה של שעה, על ספסלי גן מוברגים לסיפון, השמש מכה בעורי ללא רחמים. בדרך חזרה אחד מספסלי הפלסטיק יתמוטט על האנשים שיושבים עליו. הצוות יסתכל עליהם ולא יתרגש. זה קרה בעבר- וזה צריך היה להיות מסר לעתיד להמשך הטיול. אבל על זה נדבר אחר כך.

הגענו לאי המקודש דלוס. האי מדברי הזה כאמור היה מרכז חשוב לפולחן ולדת היוונית. המקדשים שלו בהריסות, והחום המדברי מכה בפנים שלנו. אני מוצא אוצרות כמו צדפי פי כושי, והמון גבישי מיקה ירוקים זרועים באדמת האי. אני תמה כמה נשים טחנו את הגבישים הללו כדי לייצר צללית ירוקה לעיניים?  בעולם העתיק היה אסור לאנשים למות או לגור באי הקדוש. הגופות של אלו שנקברו בו הוסרו ונקברו באי קטן ושכן שהיה בו מקדש להקטה. באי דלוס אין מקדש להקטה.

אני מביט לכיוון אי המוות הקטן, ולרגלי ממתין שרביט. הוא מושלם, הוחלק על ידי הגלים וממתין לידי.  זה יהיה הביקור היחיד שלי את הקטה בכל הטיול.  מכאן אנחנו נתקדם למקדש של אפולו, לשרידים הבלתי נראים לחורשה של ארטמיס ולדקל החי של לטו. כמובן שהדקל הזה אינו הדקל העתיק וזה נשתל בשביל התיירים. אני מהסס לסטות מהמסלול- נדמה לי שכל ההריסות שבקושי מסומנות לא יספקו את רעבוני בידע. אפונדי נפרדת מהקבוצה. אנחנו נפגשים ונפרדים בהתאם לתנועת הקבוצה.  אנחנו מוצאים שברי כדים בבסיס פסל הקולוסוס של אפולו. מעבר למקדש שוכן מקדש תריסר האלים. למרות קבלת האינפורמציה השבורה של המדריך, הממצאים הנמצאים מחוץ לסיור הם אלה שמעניינים אותנו. לכיוון החוף אנחנו מוצאים את המקדש של דמטר- שם אפונדי יושבת לתפילה ומדיטציה.

אני ממשיך לכיוון שדרת האריות המפורסמת- פסלים שמובילים לכיוון מקדש דיוניסוס שהיה מאוד חשוב על האי. זה לא הוסבר, אבל הדמוקרטיזציה של אתונה הפכה את דיוניסוס לאל חשוב מאוד- אל שאינו אולימפי, אל כפרי ועממי ש”פלש” לפנתיאון כדי לייצג את הטיראן שהיה בניגוד למסורת המלכותית, לא צאצא ישיר של אחד מתריסר האלים המרכזיים.  המקדש שלו יוחד על ידי עמודי פאלוס עם תחריטים של ציפורי ציד ודמותם של ארטמיס ואפולו. אני נחוש לגעת בהם. לגעת בפאלוסים זה ברכה ומזל טוב- אני שם אצבע אחת על עמודי השיש וצורחים עלי. NO!! הצעקה מהדהדת ברחבי האי. אני לא מתרגש. היוונים שונאים את ההיסטוריה העתיקה שלהם ויעשו כל דבר כדי למנוע פולחן לאלים העתיקים שלהם. האם העמודים שעומדים בחוץ בשמש ובגשם במשך יותר משנים אלפיים יהרסו ממגע של אצבע אחת? האם זה היה שווה את הצעקה? לא משנה. האיים היווניים הם מהמקומות הנוצריים ביותר באירופה- ההפך המוחלט מצ’כיה החילונית שאליה אני רגיל. המדריכה מבקשה ממני לא לעשות תנוחות ליד הפסלים במוזיאון כי זה אסור. מדוע שזה יהיה אסור? בגבעות שעל האי- אנחנו רואים את שלושת העמודים של שרידי מקדש איזיס. לא נגיע אליו בסיור הקצר הזה, וגם לא למקדש של האלים הסוריים לא להיכל של הרה. חבל, זה מהמקומות המעניינים ביותר מבחינתי.

במוזיאון יש תערוכה עשירה של פסלים מהתקופה העתיקה של האי. פסל מרשים במיוחד של קבילה, שלא ציפיתי לראות. אני מנסה להתכופף כדי שיצלמו אותי לצידו, אבל שוב צועקים עלי. הבנתי את המסר. במוזיאון יש פסלים של האל בס, ופסל גדול של אוזיריס- וגם את האריות המקוריים- אני אוהב במיוחד את התכשיטים והכלים. אלו ששימשו בפולחן וביומיום. הפסל הענק, המרשים והמפחיד, נראה מופלא, אבל הכלי היומיומי הוא באמת החפץ שניתן להתייחס אליו- מאמפורה ללקיטוס, כל כלי בשימוש המיוחד שלו. כלי יין שהיו קדושים לדיוניסוס, כלי נסך יפים לאלים.

אני מנסה לראות את אורח החיים מעבר לכלים המצופים והפסלים המעודנים. את החולי, החיים הקצרים, הפילוסופיות… חנות המזכרות יקרה להחריד. אני לא קונה כולם וממשיך בסיור: אנחנו עוברים את הבית של קליאופטרה, את בית הזונות ואת חנות הפרוות ומגיעים לאמפיתיאטרון של דיוניסוס. לדעתי הוא מרשים מכל האמפיתיאטרונים שראיתי, במיוחד בגלל המיקום שלנו והעובדה שהוא בנוי משיש על האי הזה. כאן אפשר גם להתקרב ולגעת במזבח- כאן יש פחות חשש שמגע בעתיקות יהרסו אותן עוד יותר.

בדרך חזרה, אפונדי מוצאת בחנות הנמל עגילים עם הסמל של הקטה. גם היא מצאה את הנוכחות האירונית שלה אך ורק במקום שבו לכאורה אין לה מקדש והיא לא נוכחת. הספינה לוקחת אותנו חזרה למיקונוס. אני מרגיש את העור שלי בוער.  במיקונוס אנחנו בוחרים להתנתק מהקבוצה להיפגש עם חבר של אפונדי, ניקולס מלאבריס. לאבריס הוא אירגון פגאני קוממי של סוגדים של הדת ההלניסטית. הוא לוקח אותנו למסעדה נהדרת ושם אנחנו יושבים בשולחן ארוך עם אנשים אחרים. אנחנו מזמינים קומבינציה של בשרים ומתענגים על נקניקיות מקומיות, עשויות בשר חזיר ועשבי תיבול הרריים, פיתות קטנות עשויות מקמח עדשים ורוטב יוגורט. אנחנו מדברים על ליבריס, ואני מוציא בשבילו שקית קטנה של לבונה, הקטורת הרשמית של האלים היווניים. ה

ניקולס לא מזהה את תוכן השקית שנתתי לו. מסתבר שאין כל כך הרבה לבונה ביוון. כחלק מההדחקה הבלתי מתפשרת של הדת היוונית החדשה- נצרות, יש מחסור במוצרים שכאלה. אני נותן לו קטורת נוספת מייצור טיבטי מערכת הכישוף שמסתתרת לה בתיק איפור כתום, שנישאה איתי לכל מקום במיקונוס. הוא מודיע לי שהקטורת תשומש בטקסים של ליבריס. ניקולס לוקח אותנו לחנויות תיירים, מעביר אותנו דרך ונציה הקטנה ותחנות הרוח, ומוביל אותנו חזרה לאוניה שעה לפני העזיבה שלה.  מיקונוס הקסומה, והאי דלוס חרטו את זיכרונם על ליבי. ניקולס ממליץ שנחזור לשם אני ואפונדי ונוכל לבלות לילה על האי דלוס, יחד עם ידידה שלו ששומרת על האי. אני אומר לעצמי לשלוח לו חבילה מלאה בשרפים והפתעות מישראל כאשר אני אחזור, וכך גם עשיתי. למחרת נגיע לוולוס, ואני מתמסר למנחות קטורת,  ארוחת ערב ושינה.

ארדן

של הגן.

“