הספרייה של טבריה ואני

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-02-23

המקום הזה רדף אותי. זה לא משנה כמה הלכתי רחוק ממבנה הפירמידה הזה, הוא רדף אותי בחלומותיי. הוא רימז לי שיש דפים של מאגיה בספריו. שיש בו יופי ונחמה, אבל באקט של כמעט אגורפוביה נמנעתי מלצאת מהבית ולבקר אותו. אני מדבר על הספרייה הציבורית של טבריה כמובן. משום מה תמיד התחברתי לספרניות יותר מאשר למורות. היה בהן משהו עם רוח חופשיה, וכאשר אחת מהן מזדקנת ומתה אני ממש מתאבל. ספריית בית הספר היסודי שלי הייתה כמובן שונה בתכלית- מרתף עם שטיח אפור וריח של דבק ואוויר עבש, אוסף פאתטי של ספרים שעזבו בתים שלא היו מעוניינים בהם, תקציב עצוב.

אבל ספריית טבריה הייתה מקום מפלט כמעט. היא הביאה את כל הספרים החביבים עלי- את ספריי האימה לילדים (עוד ההתחלה, צמרמורת של ר.ל שטיין). לא, אז לא היו הארי פוטר, אוקסנה פולוק, פרסי ג’קסון או ספרי מיתולוגיה לילדים. הייתה בעיקר דבורה עומר, לאה גולדברג, צ’יפופו, קופיקו ואוספים של מספרי סיפורים לילדים. לא מצאתי עניין באף אחד מאלה. למרות שיכולתי לקרוא את העברית העבשה, ואת ההתנשאות הפדגוגית והלקחים הפדסטריאניים שבספרות “המקובלת”, הייתי עד לעולם המבוגרים והתמימות שלי נעקרה מחזי לנצח עוד מקודם. כמו קירקה התאוויתי לגור על אי בודד שנתמך בכשפיי, להפוך את הפולשים לחזירים ולאכול אותם.

כשחטיבת הביניים והתיכון הגיעו, ההורים שלי כבר הרימו ידיים. טבריה הייתה אלימה מידי לילד החיוור והבצקי שלהם. הקיבוץ יעשה לי טוב, ואני נשלחתי לבקעת כנרות, בית ספר בקיבוץ בית זרע. שם הספרייה הייתה מופלאה ביותר. מדור הפנטזיה היה עשיר, שלושת ה”הארי פוטר” הראשונים יצאו בעברית, וספרי מאגיה עבריים, גרועים ולא איכותיים ניקדו מדפים בצבע קפה בירכתיה. חשבתי לעצמי, הנה, אוכל לוותר על הספרייה הציבורית ועל הפירמידות שלה. על ספרי הפנטזיה שכבר חרשתי ואוכל לקרוא דברים חדשים. הספרנית, אילנה עברי, הייתה מגישה לי עוגות מאפה בית, עוגיות ממולאות ברחת לוקום, ותה מתוק. כיום הדרך לספריה הזו זרועה בורות, עצי אזדרכת שברו את חלונותיה, וספריה? נעלמו, אך לאן? אבל אז… היא הייתה ספרייה מופלאה.

  עם זאת, גם בתיכון, פעם בכמה שנים חלומי היה מחזיר אותי אליה, לספרייה של טבריה. לפעמים הייתי מבקר בה בלילות, כאשר רק אור פנסי הרחוב היה חושף אותי שם. לפעמים באור יום, מחפש בקדחתנות את ספרי הכישוף שידעתי שיש שם, הרעב הבלתי נגמר לי והרצון שלי ללמוד, להתפתח ולגדול… תהיתי אם מסתובבים שם אנשים שרואים את צורתי האסטראלית. האם הם חושבים שאנוכי רוח רפאים הראויה לחמלה, בזמן שהגוף שלי מתפתל ומסתבך במצעי הסאטן המבושמים של מיטתי?

האקדמיה הביאה אותי לספרייה הרביעית בחיי- הספרייה האקדמית של אוניברסיטת חיפה. הספרייה הזו כבר הייתה גדולה מידי והיא איימה עלי. לא הרגשתי שם אף פעם נעים במיוחד. כאשר שני התארים המורכבים שלי במדעי הרוח כמצופה לא הפכו לקריירה מרגשת, גם את הספרייה הזו למדתי לתעב. סוליפסיסטית ומתנשאת, הייתי מזמין ממנה ספרים, ואוסף אותם, מבלי להביט פנימה. אבל גם היו נקודות אור. מידי פעם הייתי מתיישב במדור תורת הנסתר שלה (סוף סוף ספרייה המכירה בקיומו של הכישוף!) האוסף הנדיר שלה מכיל עותקים מקוריים של אגריפה, את כל חמשת הכרכים של Hoodoo, Conjuration, Rootwork, Witchcraft ועוד פנינות חן. אבל מעט מאוד חומר מעשי, לרוב פשוט ספרים אנתרופולוגים נתחבים למדפים צפופים ומעלים עובש. המדורים הללו נותרים ריקים לרוב, מלבד סטודנטית למגדר שמידי פעם שהולכת לאיבוד ומנסה להוכיח שוב שציד המכשפות היה התקפה נגד המין הנשי. במדור הזה אין מניעה לפרוס שמיכת פליז על השטיח ופשוט לקרוא. איש לא יפריע לך מהפתיחה עד הסגירה. בכל זאת, אוסף ספרות המאגיה שלי כבר גדול ופרקטי יותר ממה שיש שם.

יום אחד, בעודי דוחה עשייה של דברים דחופים יותר הבנתי, מה שנראה מהסיפור שלי, לקוראי, כדבר ברור מאליו. עלי להיות ספרן בעצמי. זו עבודה מסורתית של מכשפות, (כמו בישול, הוראה, מדעים מדוייקים, קוסמטיקה והייטק), ומגדל השן של האקדמיה החליא אותי, השחיתות, חוסר התקנים והפרסומים שאינם תורמים דבר לאנושות אלא רק לאגו של החוקר, שמעלים בי קבס.  מתוך כך אפוא, בחרתי ללמוד ספרנות. במסגרת לימודי הספרנות שלי עלי היה לעשות פרקטיקום- וכדי לעשות זאת עלי היה להצטרף לספרייה ולנדב מזמני. בחרתי לחזור לספריית ילדותי, ולפירמידות הבטון שלה. הספרנית הראשית שמחה. היא חיפשה מישהו שמבין בתיאטרון כדי להעשיר את האוסף של המחזות. היא גם אומרת שספרות פנטזיה פופולארית ביותר והאוסף המיושן זקוק לעדכון דחוף. אני במקום הנכון בזמן הנכון.

ברגע שנכנסתי לספרייה למדתי מהר כיצד לסדר את הספרים חזרה על המדף. למדתי להשאיל ולהחזיר ספרים, להפעיל את התוכנה ולענות על שאלות. כרגע נכנסת נערה צעירה. בטח כבת שש עשרה או שבע-עשרה. היא אינה יפה במיוחד. שיערה ארוך ושחור, ושכבת הקונסילר העבה שלה לא מסתירה פנים מחוטטות פצעי בגרות. היא מחזירה שמונה ספרים. זה לא יוצא דופן, יש מנויים משפחתיים שאפשר להשאיל בהם כמות כזאת של ספרים.

ועם זאת, שורו וראו כולם ספרי פנטזיה על מכשפות: הו- זה אותו נרטיב מיושן וצפוי שחוזר על עצמו. נערה צעירה מגלה שהיא מכשפה, העולם בסכנה, היא מצילה אותו, וכמה זה מוזר לה ואיום להיות שונה בהתחלה, אבל כמה זה כיף לחבק את הכוח של זה אחר כך. זה אותו מסע הגיבור הארכיטיפי שסברינה המכשפה הצעירה התחילה, ומצא השתקפויות שוב ושוב בדור של מחפשות (ומחפשים). בארצות הברית הזרם הזה הרבה יותר גדול מאשר בארץ, אבל אלו הספרים שמובילים את אותן נערות ונערים לחפש את הויקה, הפגאניזם, הריקליימינג, השטניזם, ושאר הדברים המעצימים והדתות האלטרנטיביות.

אני רוצה להושיט יד. אני רוצה לצעוק “את לא לבד! האלה חיה, והקסם קיים!” אני רוצה לשלוף את הכוכב המחומש שמתחת לחולצתי השחורה (הוא לא עלי, הכוכב המחומש שאני עונד בימינו הוא כוכב מחומש הפוך, המסמל את ארבעת היסודות מתממשים במישור הפיסי, סמל שעכשיו אפילו הניאו-פגאנים ימצאו מעליב כי הוא כביכול קשור לשטניזם על פי פרופגנדה מוקדמת, למרות שאין שום קשר. אני לא עונד אותו לספריה מחשש שהוא ייחשף בטעות. אני כן עונד את חרוזי אשו שלי.) אני רוצה לומר לה שיש דרכים ללמוד ולעסוק במה שהיא רוצה, במה שהיא לוהבת ללמוד. אבל אני לא יכול. הספרייה היא אזור נטרלי. נטול רעש, נטול קונפליקטים, נטול מוזרות ונטול כישוף. אני מטווה באוויר רונת הגנה קצרה, וממשיך למיין ספרים.

אנקום בדרך היחידה שיעילה. יש מדפים של מדע פופולארי ועזרה עצמית. מדפים של “הסוד” ושל טארוט. אני אדאג להוסיף ולתרום באופן רשמי עותקים של שלושת הספרים החשובים שקיימים בעברית על מאגיה. “עוצמת האדמה” של סקוט קנינגהם היא מתאבן חשוב, דרך הקסם, של רינה קסם שכתבה את המדריך לפגאני בארץ הקודש וכמובן את כישוף וקסם של ק’ אמבר. אלו לא ספרים ממש מעולים, אלו לא ספרים נפלאים. אבל זו התחלה. כן, זו רק ההתחלה…

ארדן,

של הגן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.