פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-04-15

“

לקח לי זמן השנה לחגוג את אוסטרה. האם זה בגלל שאני וודאני והחג הזה חסר משמעות עבורי? (לרוב החגים נחגגים באמצעות אבו- זבח קהילתי והם סביב ישות אחת ולאו דווקא חוגגים את העונות של השנה)  אני כבר מזמן מאמץ את הגירסא הכנענית של החגים הוויקאנים כמשהו שמסמן את שינויי הטבע. אוסטרה היא אלה גרמנית, כבר הספיקו לשכוח אותה- מי היא ומה המיתולוגיה שלה. הספקנו גם לשכוח שהיא “”זכתה”” בלהיות כותרת העיתונים האינטישמיים שהשפיעו כל-כך הרבה על אדולף היטלר בצעירותו. אבל עבורי אוסטרה היא בעצם חיפוש אחרי פרחים ואביב ויופי. בשנים האחרונות אמנים כבר לא מעוניינים לייצר יופי. אם יופי מתרחש באמנות שלהם זוהי הרי “”צירוף מקרים””. אני כמו הרבה אחרים מחפשים בטבע את פרימוורה של בוטיצ`לי או יצירת אמנות אחרת שמשקפת את איך שאנחנו מדמיינים את העדן שכפגאנים יודעים שנמצא כאן. בתור ילד צרם לי שרוב פרחי ארצי הם צהובים. ראיתי בשימוש המוגזם בצבע הזה בזבוז. הרי השמש תהפוך את הגבעות הירוקות לזהב בכל מקרה, מדוע שגם הפריחה תהיה צהובה כל-כך? ביכיתי את חוסרם של הגוונים הכחולים החסרים כלכך (בדיעבד למדתי שזה פשוט עניין של מאביקים- הצהובים מושכים חרקים מאביקים מסויימים שיש כאן בשפע) התענגתי על כל כתם של אדום וסגול בהיר, כל דמומית וכל כלנית, כל ורד בר ואפילו על פריחת הדובדבן החרמוני הנדיר- עד כמה שגופי השמנמן היה יכול לקחת אותי הרחק…

אבל התמימות פגה. בבגרותי הבנתי שהאביב הוא רק שער קצר של כמה ימים לקיץ שהוא אויבי המרעיל, שהשמש תצלה את עורי העדין שאינו עומד בה ותביא עימה זיעה וחוסר נוחות. אני שמנהל מלחמה רוחנית כדי שהחורף יהיה קר יותר, לח יותר שישאר כאן. שיוצר מבנים גבישיים לגשם, שמטיל לחשים ונותן מנחות לאלי המקום כדי שהשמיים יפערו את פיהם ו… ולפעמים זה לא עובד. אבל האביב הוא סימן התבוסה, סימן שכוחה של אלתי האפלה מתפוגג לו. אני בסופו של דבר מתמסר לזה. בתמונה הראשית, פרגמנט של המזבח שלי שמוכן לקבל את אוסטרה.

ארדן

של הגן.

“