פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-20
בממלכה רחוקה באפריקה, לפני הרבה מאוד שנים חיו מלך ומלכה אהובים על ידי העם: המלך נקרא אוקוברה, והמלכה אננקי. שנים אחרי הנישואין שלהם, המלכה לא הצליחה להיכנס להריון ולהביא יורש לממלכה. היא התחננה בפני המלך שישלח אותה מעל פניו, או לפחות ייקח אישה שנייה- כמנהג המלכים האחרים בזמן ההוא- אבל המלך סרב. השנים נקפו ורחמה נשאר סגור, עד שיום אחד בחושבה על טוב הממלכה ותושביה, בשעת לילה, המלכה אננקי הסירה את תכשיטיה ובגדיה היפים, ובעורמה עזבה את מתחם הארמון ורצה. אננקי רצה בגלל שהיא ידעה שזו הדרך היחידה שבה המלך ייקח אישה אחרת. המלכה אננקי ידעה שאם לא יוולד נסיך, הממלכה תיפול לידיים של טיראן אכזר. המלכה אננקי רצה בגלל ליבה הטוב. המלכה רצה ורצה, ולבסוף היא התעייפה והתיישבה ליד עץ דקל. ביושבה, עץ הדקל הפיל אגוז קוקוס גדול מאוד. צמאה, המלכה אננקי שברה את אגוז הקוקוס ושתתה את החלב. לאחר זמן מה הלכה לישון. בזמן שהמלכה ישנה, היא שמעה קול גדול ומוזר: “אננקי! אננקי!” היא ניעורה במהירות: “אני עץ דקל הקוקוס. שתית את דמי ופתחתי את ריחמך. יהיו לך ילדים רבים ובריאים! אבל אם את רוצה לשמור את הראשון שבהם, עלייך להקדיש אותו לי שלושה ימים לאחר היוולדו!” אננקי חשה רע. ההיתקלות הזו עם רוח בזמן מנוסתה הפחידה אותה מאוד והיא רצה הפעם לכיוון השני: לארמון. עם בגדים קרועים, היא באה לפתח הארמון, שם המלך אוקוברה ישב ובכה על אובדנה. מה רב היה אושרו לראות את מלכתו, מלוכלכת אך בריאה שבה אליו! המלכה סיפרה בקוצר נשימה את הסיפור והמלך זעק “ברוך יהיה דקל הקוקוס”!
תשעה חודשים בדיוק לאחר היום הזה, נולד הנסיך אלגואה, שבלשונם, פירושו הנאה שבילדים. הילד גדל להיות חברותי, נעים, דיפלומטי וספורטיבי אבל מפונק מעט. כאשר הוא גדל הוא נהג לצאת למשלחות ציד רבות. הנער אלגואה שהקסים נשים רבות, ארגן משלחת שכזו, עם משרתים, ציידים ונערות שעשוע ליערות אפריקה העבותים. בהולכם ביער, לרגע פניו חסרי הדאגות של אלגואה נחרשו קמטים, ומבט נורא עלה בפניו: המשרתים והנערות שהכירו אותו דאגו מאוד כאשר הוא סטה מהדרך, התכופף והרים חפץ זוהר מן האדמה. החפץ היה אגוז קוקוס יפיפה שזרח כמו השמש. לאחר מסע ציד מוצלח, הנסיך הזמין את הוריו לחדרו והראה להם את החפץ המשעשע, ההורים חששו, אבל אלגואה צחק, והפיל את החפץ בצורה הומוריסטית. אגוז הקוקוס התגלגל והתיישב מאחורי הדלת של חדרו. תקופה נוראה החלה- שבה מגיפות ועוני הכו בממלכה. הנסיך אלגואה חלה אנושות ומת. המלך והמלכה פנו לחוזי העתידות שהזכירו לאננקי ולאוקוברה את הבטחתם לעץ דקל הקוקוס שלא קוימה- הנסיך אלגואה לא קודש עבורו שלושה ימים לאחר לידתו. אם מחרוזת של טקסים מאגיים ודתיים לא יבוצעו, אסונות נוספים יפלו על הממלכה ולא יהיה מזון לאיש.
חוזי העתידות ביקשו את אגוז הקוקוס הזוהר, אבל עד שהאגוז נמצא נתברר שהוא נרקב, ולא נותר ממנו אלא עיסה דביקה ומצחינה. הם מרחו אותה על אבן עגולה כמו אגוז קוקוס תוך כדי אימרות לחשים, והשתמשו בחתיכות קוקוס אחרות לוודא שרוח הקוקוס נכנסה באבן. כאשר הרוח השתכנה באבן, פניו של אלגואה הופיעו בה: הם נראו עצובים, אבל קול הנסיך נשמע: הוא יגן על הממלכה מפני כל פולש, מהמקום שבו הוא נמצא, האבן הקדושה. האבן הונחה על מזבח, ואלגואה מגן על הממלכה עד היום. אנשים נוספים ערכו טקסים דומים כדי שתהיה להם אבן מקודשת לאלגואה, וכך הכת של אלגואה נפוצה- ועד היום הוא אורישה של ההגנה, הדרכים, והמזל.
הערות: לאורישות וודאניות אין באמת שם. כל השמות שלהם הם תארים: אשו הוא שומר השער, וגם לגבה, וגם אלגואה. מדובר באותה אורישה עם שמות שונים ממחוזות שונים- הפולחן שלה דומה וזהה (עם טעמים אזוריים) בכל מקום שמכיר בה מבנין ועד קונגו- ועכשיו גם ארצות הברית ואנגליה. יאנסה היא אם התשעה (אויה), אושון היא האלגנטית וכדומה. אלגואה הוא האורישה הראשונה של הוודאנים. הוא נושא על גבו את המנחות והתפילות לאורישות האחרות והוא קרוב ביותר לבני האדם- לטוב ולרע.