מדוע עזבתי את פורום מאגיה?

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-04-11

אני זוכר את עצמי, ככה בשנת אלפיים ושש, שמח לאיד, מחכך יידים בהנאה, כאשר מנהלת הפורום הקודמת חוותה התמוטטות עצבים וכבר לא הייתה יכולה יותר, אותה מנהלת שזילזלה ברעיונות שלי- ולא רצתה שיהיו דיונים על “מאגיה שחורה” בפורום. מי היא בכלל? מה היא מבינה במאגיה? קראה שני ספרים וחושבת שהחיים נגעו בה. כסילה. לבשתי שחור, הלכתי להנהלת תפוז, מוחי עוסק באין ספור האפשרויות והדברים שאעשה בפורום הזה לאחר שהוא יהיה בשליטתי. בתיה קיבלה אותי והפכתי מנהל פורום מאגיה וכישוף. 
 
אחת הפעולות הראשונות שעשיתי, הייתה לשנות את שם הפורום. כישוף זו מילה נמוכה, עם יותר מידי אסוציאציות תנכ”יות, וגם מתקשר לכישוף העממי הנמוך של ישראל. אז הפכתי את הפורום לפורום אמנות המאגיה. הייתי מוסיף “הנעלה” אבל אפילו אז החשיבות העצמית שלי, שבין כה וכה התווספה לאגו נפוח, לא הייתה כה גדולה. בדיעבד רציתי למחוק את ההיסטוריה של הפורום בתקופה שבה *היא* שלטה בו, להכניס לתוכו את האור המבהיק של ההשכלה, לאגור מידע, לדון על מאגיה, לספק השכלה…
 
ואז באו החיים האמיתיים. בארץ אין ספרות איכותית למאגיה, ורק בשנים האחרונות מספר פנינים התווספו למדף הספרים, אבל אפילו עד עתה, כדי לקבל השכלה מאגית רחבה יש צורך בידיעת האנגלית. אנשים באו עם שאלות מטופשות שחזרו על עצמן, שוב ושוב ושוב- כל אחד מהם חשב שהוא מקרה מיוחד, ואני כמובן הסתכלתי מלמעלה, כמו מונרך הפורום שהיני, הסתכלתי עליהם ולא נתתי להם מחשבה יותר מנמלים- לא את הפורום *הזה* באתי לנהל. כמה קל היה להתעלם מהכאב שלי כאשר מוסיקה סינית של אוליבר שנטי דיברה על האריסטוקרטיה של הטבע, כמה קל ונכון היה לראות אותי בין עלי הכותרת של מלכת פריחת האביב, או פיה לאור הירח, וכמה נכון היה שהיקום יבחר בי לנהל את הפורום הזה ולתת לאיכרים חסרי התודעה השכלה- וזה נכון, כל עוד הם חסרי פנים, לא כאשר הם מתחננים שיאהבו אותם.
 
עוד לפני ניהול הפורום הייתי ראש של הידרה רבת פנים, של החצופים הצעירים שבאים לומר לעולם המבוגרים, להם הפניתי את הגב, שהם לא יודעים כלום. ומתוך שלושת הראשים, הייתי הפואטי והארסי מבינהם. לא מאמינים לי? חזרו אחורה בפורום- לא רק לכינוי שלי ריינבירד, אלא לכינוי העתיק שלי, מדיאה, אותו נשאתי עוד מפיצוץ. עשיתי נזק, התנשאתי, חשבתי שההשכלה שלי, והעובדה כי האלה האפלה הקטה בחרה *בי* עשו אותי שונה, מיוחד- כמו איש תקופת הרוקוקו יצרתי קליפה של צדף סביבי ובפנים הייתי פנינה. אני מדליק נר, אחד לבן, שמסמל את כל החיים כולם, בשביל אלו שנפגעו ממני אז, אני שסירבתי גם אז ללמוד את המשמעות של “שירות”.
 
במשך תקופה ארוכה, שני ראשים של ההידרה הזו נותרו איתי בפורום. אחת פרשה בשל התפרצות אגו גדולה כשלי, והשני נותר, המשיך להעליב ולפגוע באחרים, ואני כמנהל פורום נאלצתי למחוק, לחסום לתקופה מסויימת ולמחוק ולחסום שנית. אני חושב שהוא יותר מכל, היה מראה שלי, ידיד צל אמיתי. בסופו של דבר, לא ניזקקתי לו יותר. הקשרים הותרו, והצל שהעיב על פני הוסר וגיליתי את האמת המרה כבר אז. אני לא נהנה לגלוש בפורום יותר, אני לא נהנה לכתוב בו יותר. החוצפה והידע שאופשר לי לבטא כאשר הייתי גולש נעלמו כאשר הייתי מנהל. כל החלומות שרציתי בהם, אירוחים, מאמרים, דיונים ותחרויות, הכל הוגשם כבר, ואני נותרתי בפורום עם חילופי מידע איכותיים פחות או יותר, אבל ללא נשמה. הפורום הוא השתקפות של הנשמה שלו, ואני כבר הרגשתי עתיק, ריק כמו קליפה ישנה- והפורום פשוט היה ביטוי של זה. למרבית ההומור, אני חושב שרוב החיים הבוגרים החופשיים שלי- ארבע שנים, (ואני כעת בן רבע מאה) ביליתי שם, בפורום הזה.
 
וכן, גרמתי לאנשים לפרוש מהפורום- אבל בין כה וכה העוסקים במאגיה כמעט כולם נפוחים באגו שלהם, בעיסוק המתמיד שלהם באיסוף, איסוף ידע- איסוף כוח, קירבה לטבע, ועוד ועוד, עיסוק עצמי אובסיסיבי- איסוף חלומות, רסיסי נשמה, לימוד למה יש לנו כוח, ואיך הוא יכול למצוא ביטוי, על… כל דבר, מקומות חניה,  מצב הרוח, ומשם, על אנשים הדרך לא כה רחוקה. כן, אנחנו יכולים לספר לעצמינו את הסיפור “למה” זה בסדר, אבל בסופו של דבר, זה תמיד מקום של חשיבות עצמית גבוהה מאוד. גם אם אנחנו מרפאים, וגם אם סבלנו- עוד יותר נכון.
 
אז בחרתי אחד שבתחילת הדרך. אחד שהוא במקום מסויים הפוך לחלוטין מכל מה שאני חשבתי שנכון וחיובי, אחד, שלא כמוני לא עיצב אישיות פורצלן קשה וחדה, מרסיסי העבר, אחד שנהנה עדיין מחדוות הלמידה, אחד שיש לו ערכי מוסר מוצקים והוא אינו נוזלי כמו מים. בחרתי את האדמה, אחרי שהרבה שנים ארוכות הייתי אוויר, זרמתי מרעיון לרעיון בפורום עד שכולם אזלו. והיו גם טרולים, ומטרידים ושאר אנשים, בפורום יש הרבה סיפורים שלא סופרו, ידע שלא נוצל עד כלות ודברים שעכשיו שאני חופשי מהנהלת הפורום הזה, אני רשאי לספר לכם.
אבל עם ברכת הפרידה שלי מגיעה הארה- אין אדם עוזב מקום מבלי להשאיר חלק מעצמו מאחור. אני מקווה שהותרתי את הטוב שבניהול שלי מאחור, ולקחתי את איתי את האגו.
 
זה חלק מטקס ההתחדשות שלי.
לומר אמת שמעולם לא אמרתי לאיש,
לוותר על משהו שחשוב לך
ולתת מתנה לעצמך, על ההתחדשות שיצרת.
 
וויתרתי על הפורום, את האמת סיפרתי לאדם אחד.
ורק המתנה נותרה.
 
ארדן,
של הגן.
 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.