לוציפר ולילית- כסף למתים וגיהנום

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-09-03

 

דברים הם לא מה שהם שנראים, ותמיד יש זווית נוספת לכל סיפור. לפעמים המילה עצמה מסגירה את הסוד של עצמה- אם אנחנו יודעים את המשמעות העתיקה והמקורית שלה. יש כמה דברים שהם כמו בדיחה מהלכת- מעידים על עצמם כדבר מסויים אבל למדנו להתייחס אליהם כדבר אחר בתכלית:
 
כשמהגרים סינים הגיעו לארצות הברית- הם הביאו עימם מנהגים ואמונות. אחת מהן הייתה שהעולם הבא, כמו העולם הקפיטליסטי הזה, עובד על מערכת מונטרית. בסין נהוג לשרוף כסף אמיתי עבור המתים- אבל המהגרים היו חסרי פרוטה ולפיכך הם הדפיסו שטרות עם סכומים עצומים של כסף (שנראים כמו שטרות מונפול- אין זה היה ניסיון לזיוף כספים) ושרפו אותם עבור המתים, למזל, לשפע שמעבר לקבר. למהגרים הייתה בעיה נוספת בארץ החדשה הזאת. השפות הסינתיות ומונגוליות לא דומות בשום דבר לשפה האנגלית. (ואני כתלמיד יפאנית, יודע.) כשאר הסינים ניסו להסביר שהכסף הזה נועד לעולם שמעבר וביקשו לדעת איך אומרים “לאן אנחנו הולכים אחרי שמתים”, האמריקאים הנוצרים הסתכלו על עובדי האלילים בצורה מזלזלת וענו- לגיהנום כמובן. ומאז הכסף נקרא בשם המלא טאקט Hell Money.
 
ולפני שאנחנו ממשיכים הלאה לשאלה הנצחית: מה זה hell? הל זה גיהנום. רגע, לא, גיהנום זה עמק ליד ירושלים ששולחים לשם עיזים לאלים הקדמונים. שום דבר בוער או מבעבע שם.
 
“לפי הסברה המסורתית, כיוון שבגיא בן-הינום הייתה העבודה הזרה של הרשעים – קיבל השם הוראה מיוחדת: מקום הרשעים בעולם הבא, לעומת גן-העדן של הצדיקים.” (מתוך וויקיפדיה) היום לא מקובל לקשור את המקום הפיסי לירושלים. אבל מילא. הל זו אישה. אלה למעשה- האלה שמולכת על ממלכת המוות- לשם מגיעים גם הצדיקים וגם הרשעים. בתקופות קדומות יותר- To go to hell היה הדבר שקורה אחרי שעוצמים עיניים- בלי קשר למעשים שלנו כאן. האלה המקסימה הזו, שמה פירושו “להחביא” ואכן המתים חבויים מן החיים. האם החביון הזה הוא בהכרח רע או שלילי? הוא פשוט קיים- אנחנו חייבים לקבל את זה כחלק מן החיים. תחושת האובדן של המכרים שלנו גורמת לנו להביט בפני המוות כשלילי- אבל זו ראייה צרה וילדותית שמתרחבת במהרה לאחר עבודה רוחנית.
הל, פשוט אחראית לא על רגע המוות- אלא תיחזוק העולם שמעבר להינומת הערפילים ששומרת אותו מן העולם הזה. לנוצרים זה גיהנום אמיתי. מי שלומד ויודע, מצבו יותר טוב. הוא יכול לבחור איך העולם הבא נראה.
 

68916_326

 
האלים כמו תצורות מחשבה אמיתיות אחרת, מקבלים כוח ומהות מאמונה, תפילות, מילים ומהויות מחשבתיות. זה מה שהופך אותם לרבי עוצמה- ומאידך, זה מה שהופך אותם לחולשה בהתגלמותה. הדבר מעניק להם צורה. משנה אותם יחד עם המיתוסים שלהם. ראו את הדת ואיזו אל היא יוצרת, ותבינו את תכליתה של אותה הדת.
 
גם לוציפר. LUX פירושו אור, FER בדומה לפיהרר, אדון- מלך קיסר וכו`. אדון האור הוא לוציפר, וכינוי עתיק לאחד מאלי האור הקדומים- כנראה אפולו. בעבר לכל האלים היו כינויים מוצמדים שאיפשרו לדעת על איזה שטח הם שלטו. לאפולו היה הלוציפר. הקטה הייתה הכתוניה- של תחת האדמה. זה יאה ונוח מאוד לקחת את שמות האלוהות שאנחנו לא אוהבים ולתת את שמה ליצור שהוא השטן- החייתיות במהותה, היצרים הפיסיים שמגעילים את הכוהנים הנוצרים, שאינם מבינים את מהותם. מדוע? כי הדוניזם ועינוג החושים היו במרכז האופנה הפאגנית של רומא דאז. הומוסקסואליות, מין באורגיות מקודשות- ארוחות שנמשכו ימים שלמים בשכיבה, עבדות ולחימה עד מוות בזירות… הדברים הללו יכלו בקלות להפנות את ראשם של אותם נוצרים למיתוסים של ערים נוראות אחרות. סדום, עמורה… מיתוסים יהודים מוקדמים יותר.
 
ובאותה תקופה נוראה, הפאגניזם ניצח את הנצרות. ישו נצלב, יוחנן המטביל דחה את אהבתה של שלומית, הבת המאומצת היפיפיה של הורדוס, והורדוס שרצה לראות את ביתו היפה רוקדת את הריקוד האירוטי ביותר- ריקוד שבעת הצעיפים המראה כיצד איננה (עשתורת) יורדת לשאול, ובכל שער מן השבעה בדרך הכוכבים אל השאול, היא צריכה לוותר על פריט לבוש המסמל את כוחה- כגון שרשרת לאפיס לזולי קסומה המעניקה שלה שליטה על כוכבי השמיים, עד שהיא מגיעה לשאול מעורטלת מכוחה ומבגדיה, חלשה וכמעט בת-תמותה להחליף את תמוז. יוחנן דוחה את האהבה, הרגש האירוטי הקדוש לעשתורת ולפיכך יוחנן בוגד בעשתורת. לפיכך בקשתה של שלומית תמורת הריקוד, הוא ראשו של יוחנן. היא מקבלת את ראשו הכרות ומבצעת בו מעשי אהבה- היא נוקמת את נקמת אהבה באהבה שלאחר המוות. אוסקר ווילד כתב על זה מחזה שלם.
 

68916_325

 
“אה! מאנת לתת לי לנשק את שפתיך,יוחנן ובכן!
אנשק אותן עכשיו. אני אשך אותן בשיני כנשוך פרי
בשל. כן אני אשק את שפתיך, יוחנן. אמרתי כן. האם
לא כן אמרתי? כן אמרתי. הה, עכשיו אנשק אותן…
אך למה אינך מביט בי, יוחנן? עיניך, אשר כה נוראות
היו, כה מלאות זעם ובוז, עכשיו עצומות הן. למה הן
עצומות? פקח עיניך! והרם את עפעפיך, יוחנן! למה
זה אינך מביט בי?… ולשונך, זו שהייתה כנחש אדום
היורה רעל, לא עוד תנוע, לא עוד תמלל דבר, יוחנן.
צפע ארגמן שהיה יורק ארסו עלי. מוזר הדבר, לא כן?
איכה לא ינוע עוד הצבע האדום?… לא רצית בי יוחנן
מאסת בי. נהגת בי, כבמופקרת, כי, שלומית, בת הרודיה,
נסיכת יהודה! ובכן יוחנן, עודני חיה, ואילו אתה, אתה מת
הנך, וראשך שייך לי. יכולה אני לעשות בו כחפצי.
אוכל להשליך אותו לכלבים ולעוף השמים. את אשר יותירו
הכלים יכלה עוף השמים. הה, יוחנן, יוחנן אתה היית האיש
האחד אשר אהבתי מעודי. את כל האחרים שנאתי.
אך אתה, אתה יפה תואר היית. גופך היה עמוד שן, כגן
מלא ציפורים וחבצלות, דבר במלוא תבל לא היה לבן כגופך.
לא היה כשחור שיערך. לא היה אדום כשפתיך. קולך היה
מחתת קטורת המפיצה ריח עדנים, ובראותי אותך שמעתי
מנגינה נפלאה. הה! למה לא ראית אותי יוחנן?
בכפות ידיך וגידופיך, הסתרת פניך. על עיניך שמת
את מסווה האיש החפץ לראות את אלוהיו. ובכן, את
אלוהיך ראית, אבל אותי, אולי לא ראית מעולם. לו ראית אותי
כי אז אהבת אותי. אני, אני ראיתיך יוחנן, ואהבתי אותך. הו מה
אהבתיך!  עודני אוהבת אותך, יוחנן. רק אותך אני אוהבת…
צמאה אני ליופיך. רעבה אני לגופך. יין ופרי לא יוכלו לשכך את
תשוקתי. מה אעשה עכשיו יוחנן? מים רבים לא יוכלו לכבות
אהבתי. נסיכה הייתי, ואתה שללת ממני את כבודי. בתולה הייתי
ואתה שללת ממני את בתולי. טהורה הייתי, ואתה יצקת אש
בעורקי… הה, למה לא היבטת בי, יוחנן? לו היבטת בי כי אז
אהבת אותי. היטב יודע אני כי היית אוהבני, ומסתורין האהבה
גדול הוא ממסתורין המוות. דבר אינו נחשב זולת האהבה.”
 
הסיפור הזה, כמו סיפור גן עדן, שימשון ודלילה ואין ספור מיתוסים אחרים מכיל שני פנים לסיפור- איש טהור באמונתו, מושמד על ידי אישה רשעה, או אדם קנאי לאמונתו עד לחטא, האלה משתמשת באישה ככלי- כלי לימוד לאלו שאינם מקשיבים לכוחה של האהבה- גורו לכם, כי תמיד יש בן זוג שיפיל אתכם בפח. המיתולוגיה של הרוע הנשי יצרה את הנצרות, היהדות ושאר הדתות המנותיאיסטיות. בורחים מכוחה הנשי, האלה הפכה דמונית. זה לא שאין אלות דמוניות, זה פשוט שלא כל האלות דמוניות, כמו שהאל העברי אינו תמיד יצור נוקם ורשע. לכל אישיות או רעיון יש אספקטים. ארזולי למשל, רוח האהבה והנאות החושים הוודנית- שייתכן שהייתה עשתורת לפני כמה גילגולים ושמות, מכילה בתוכה אספקט מגונן של אם כועסת- שהורגת את האבות המכים ומענישה את הרשעים המתנהגים רע לילדים, נשים והומוסקסואלים.
 
לילית היפה בעלת השיער האדום וגוף ציפור היא אלת החקלאות והפריון של שומר העתיקה. בחיק היהדות היא שדה רוצחת ילדים. גונבת זרע ומולידה תינוקות שדים כמו הסוקובוס מן האגדות הרומיות. אימוץ נפלא של מיתוס פאגני, בשירות המונותיאזם.
 
מי הוא לוציפר? מי היא לילית? מה היא שלומית- חווה, הל או דלילה? האם אנחנו רוצים ללמוד עליהן ממיתוס חד צדדי של רוע? או ממקור עמוק אחר? עתיק יותר ועם זאת מוכר כמו תחושת עורו של אהוב? קרוב כמו פעימת לב?
 
ארדן.

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *