פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-09-01
עכשיו השעה 4:50 בבוקר. אני צריך לצאת באיזו שעה נורמלית לכיוון האוניברסיטה שנמצאת שעה וחצי מביתי. אני חש גושים של דברים בבטן, זה לא שיש לי מבחן או משהו, סתם לנסוע כדי להגיש עבודה ביפאנית, סתם לנסוע כדי לראות איזו הצגה או שתיים כחומר בסיס לעבודה אחרת שגם היא עוד שבועיים תוגש, בצורה מסודרת וערוכה לשונית, על ידי עורכת לשונית כישרונית במיוחד- שעוזרת לי בחינם אין כסף (ומקבלת דברים חזרה שכסף לא יכול לקנות, כמו את תודתי הנצחית ועזרה מאגית בדברים קטנים. פעם מכשפה שלא אוהבת אותי אמרה שבתמורה לכישופים שהיא עושה היא מקבלת לפעמים מישהו שמסדר לה את הגינה ומישהי שמטגנת לה צלחת צ`יפס.) יש לי המון דברים על הראש, ולא זה לא הלימודים האקדמים.
אני שומע ברקע את ג`וני מיטשל, miles of aisles בשירה הנצחי a case of you.
אני תמה- מה הדברים שגורמים לי לקשרים שכאלו בבטן? זה לא רק העובדה שיש לי עוד נסיעה לא נוחה לחיפה וחזרה. היקום מספק לי תשובות מיידיות. אני מכשפה, ואני מחטט בעצמי בערך כל שעות הערות וכמה פעמים גורליות במיוחד בשעות של שינה. יש לי אויבים ואנשים שלא אוהבים אותי, וזה כואב לי. פיסית, בפנים. יש אירועים ששמים אותי במצב לא נעים ונוראי וכאבים מהעבר שקברתי- וצצים על פני השטח כמו פרחים על פני הקבר. אחד מהפחדים שלי בעיקר מעלה את ראשו המטריד: פחד האי מימוש. הוא לא הגיוני, אני יודע, לעזאזל, בגיל 24 אני יודע מי אני ומה אני וזה נדיר להחריד. אבל יש אי מימוש אחר- אי מימוש שמדבר על הצלחה חברתית וכלכלית שלא נוטש אותי ואני חושש שבמקום הזה אפול.
שי וכתיבתו המחודשת בבלוג מעוררת אותי. עד כה הסתפקתי בלגור במקום הזה שבו אני מוגן ומסודר. האם ההתעלמות שלי מכאבי החברה (המיסטית והאחרת) והבחירה שלי לרפא- לא חברה, אלא אנשים בודדים מן החברה היא לי לזרא? אני לא יודע. מה שאני כן יודע זה לספר סיפורים ולהוציא לקחים מהחיים האלו שלי שנמצאים בבידוד גם כשקורה בהם דבר זה או אחר. ובליבי גדלה כמיהה, רצון לצאת, להשאיר את המקום הזה מאחורי ולטעום דרכים חדשות- אבל גם פחד נורא שבא עם הרצון הזה, והידיעה שזה יקרה יום אחד, אם ארצה ואם לא. הזרמים של היקום לוכדים אותי בגלים של אור קוסמי ואני לא יכול להימנע, ואני גם לא רוצה. אני כבר מתחיל להתעייף וכנראה שגם לעייף אנשים שבאים לבלוג הזה בדיבורים על כמיהה.
אז שאר הרשומה מוקדשת לנושא אחר. הנושא הוא “למה אני כועס על תיקשור?” למה אני חושב שכל הנושא הזה איום ונורא? בגלל הכותרת. פעם, כל אדם יכול היה לשמוע את הרוחות של הטבע סביבו. ההורים לימדו כלים לסנן את הרוחות הנחמדות מן הרוחות ה”שובבות”- ובתקופה מאוחרת יותר קראו לחלק מהמהויות הללו daemon- סוג של רוח גורל שגרה בנו, ונועדה לקחת אותנו בדרך הגורל שלנו- ואם לא היינו נאמנים לגורל שלנו (לטוב ולרע) היא הייתה משתלטת על הגוף הפיסי ומביאה אותו למקום שבו הוא היה צריך להיות בזמן שבו הוא היה צריך להיות. הדימון הזה היה הקשר שלנו לעולם האחר- והיום הוא נקרא “תת- מודע” או “אני עליון” במסורות מאגיות מודרניות. הרצון של האני העליון הוא חוק בל יעבור. אולי פיסית אנחנו רוצים מיליון דולר וגם וילה בריווירה הצרפתית, אבל כרגע אנחנו חושקים באמת ובעוצמה בגלידה. וגלידה זה מה שנקבל. הקשר עם העולם העליון הוא בסיסי- קמאי- אינהרטי. נמצא בכולם, ואם נבלה מספיק בשקט במקום שבו נוכל להפריד בין מחשבותינו לבין קולה העמוק של התודעה זה מה שנמצא.
עכשיו יש קורסים, שבהם צריך לשלם על הכישרון הזה. יש לכישרון הזה כותרת שמייחדת אותו ועושה אותו מצרך. מטבע עובר לסוחר. “קורס תיקשור ומודעות רוחנית.” וגם ז`אנר של ספרות תיקשור. מה שקורה בקורסים האלו, הוא שלא לומדים להפריד בין קולות של הדימון, לקולות של הישויות החיוביות לקולות של הישויות השובבות. ומה שקורה זה שאין בעיה לישות לספר שהיא איזה מלאך עליון ואתה נבחר להביא את בשורת החכמה המיסטית הסודית והניסתרת (והברורה מאליה מכיוון שכל אדם שלומד להקשיב לרוח יודע) כי זה רצון עמוק מאוד, להיות מיוחדים- הישות רוטטת עם הרצון הזה. העניין הוא שהמסחור עושה משהו יותר גרוע מלמכור מים לנהר- והופך את הנפש למשהו שניתן לסחור בכישרון הבסיסי ביותר שלו- הוא עושה את זה בצורה גרועה ביותר, ולא מעניק כלים להפריד בין המיתוס לבין המציאות (הסובייקטיבית, אבל מציאותית בכל מקרה). אני חושב שהכלי הזה משמש בסיטואציה הגרועה ביותר כאשר אנשים שמנסים לשחזר אמונה, דת או תפקיד קוממי. המשתמשים בו הופכים לגורואים ומה שהם מתקשרים היא האמת העליונה. לא טעיתם- אמת עליונה. דוגמא נוראה במיוחד היא “הרוח הגדולה“: דוב מתקשר עם ישות בשם אבן אדומה מנוקדת- מחד, התיקשור שלו איתה נותן לגיטימציה למה שהוא אומר- כי אם דוב היה אומר את זה, זה לא היה לגיטימי כמו להקשיב לרחשי ליבו האמיתיים והעמוקים. זה הופך להיות מסר קבוע שמגיע ממקום של אגו. *אני* מתקשר עם אבן אדומה מנוקדת והיא אומרת לי אמיתות נוחות שמאפשרות לבורות המסורתית שלי- שלא מאפשרת לי לחקור לעומק. מאידך הוא *מוכר* בכסף את מה שהישות מלמדת אותו. בין אם זה כלי שאמני זה או אחר, ובין אם זה מידע.
בסוף אנחנו מפסיקים לשמוע את האמת- ואת עצמנו. אנחנו ממלאים את העצמי בתאווה, ורואים רק ביטויים של התאווה הזאת. אם נרוקן את העצמי מתאווה, נתחיל להיות כלי ריק שדרכו היקום מדבר בקולות רבים: שלחלקם נשמע ולחלקם לא. הרצון האמיתי והעמוק של דוב היה לדבר עם ישות שאמנית עתיקה. השאמנים הקדומים סביר מאוד להניח שחכמתם הייתה שונה *מאוד* ממה שהוא וטארה מלמדים. השאמנים הקדומים חיו בפחד פראי מפני ג`ונגל הרוחות והאלוהיות רבות העוצמה- עם חופן כלים מיסטיים הם היו צריכים לרוץ לעולם הרוחות להציל נפש תועה של ילד שברחה ולהשיבה לגוף, לאסוף רסיסים של רוח באמצעות קווי אור, להחזיר את האיזון למקום מקודש בטבע- ולקבל מעט תודה מן השבט שהיה חי בעולם הפיסי הזה. נוצר לשאמן תפקיד מיוחד בשבט לא בגלל שהוא איש רפואה מקודש, אלא בגלל שהוא היה קרוע בין העולמות של הרוחות ושל האדם. הוא לא היה שייך לאף אחד מהעולמות הללו. הוא לא היה יכול לצוד מבלי להיתקע עם רוחות של עדר בופלו, ולא היה יכול ללקט כי המסעות השאמניים שנדרשו ממנו תפסו אותו בעווית באמצע הזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. אם הוא היה צריך להיכנס לעולם האחר ולא היה לו זמן או מיומנות לעשות זאת, הוא אכל גרגר בלדונה- לעס קקטוס פיוטה או הרעיב את עצמו כמעט למוות כדי לקבל חזיונות. לא הקונספט הרומנטי שנפוץ היום בנוגע לשאמניזם החדש.
מבחינת טרה ודוב הם מוכרים את המוצר האמיתי- שאמניזם מסורתי. מספר מכרי ואני נתקלנו בתוצר הנפלא הזה של “שאמניזם אמיתי”.
קודם כל, אתה לא יודע מה חיית הטוטם שלך אלא אם כן שאמן אמיתי שלמד אצל טרה ודוב גילה לך אותו. (חיבור לעצמי אצל אנשים מאסכולות אחרות לא קיים מסתבר) להטיל מעגל (טכניקה מאגית מסורתית של הרבה זרמים שלא הייתה קיימת בשאמניזם המסורתי כלל והגיעה במקור מפרס) נעשה לא בגלל שזה הגיוני או כלי שחקרתי אלא “בגלל שזה הדבר הנכון והמכובד לעשות.” כמו שטרחה לציין הילה של אש בפורום מאגיה לפני שנים מספר. השאמניזם של טרה ודוב לא רק לא נאמן למקורות שלו, אלא גם מכיל בתוכו יסוד של אקלקטיות גדולה- הוא לוקח עמודי מאי מהתרבות הקלטית ורעיונות קרמה מן הבודהיזם. הוא בז למסורת בצורה המודרנית ביותר-שימוש בצמחים מקדמי תודעה מוקצה מחמת מיאוס ומקבל ביקורת. ובקיצור הופך להיות תערובת מסורבלת של רעיונות מסביב לעולם ובכל זאת מעז להישען על רעיון מופרך של מסורת קדומה ואמיתית. הזרם הזה לא מכיר את עצמו ומאין הוא מגיע וזה גם יהיה סופו.
כן, זה אכן מספק להוציא את הרעל הזה החוצה.
אגב, שנה אזרחית חדשה וטובה לכולכם. זוהי רשומה 212 בבלוג הזה, שבו רק רשומה אחת אינה מפורסמת.
ארדן