פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-06-11
הרומאים האמינו שכל שבע שנים הנשמה האנושית נולדת מחדש בתוך הגוף. היום בגיל 24- קשה לי לראות כיצד עדיין איני תוצר ישיר של העבר והמהות שלי.
אתמול היה לי יום הולדת.
השנה הזאת אני מבקש אהבה, מבקש הישגים כלכליים ולימודיים, שלווה ואושר.
אני מתגעגע. יש לי הרבה בלוגים שקראתי את מילותיהם בשקיקה- והיום הם מתים, סגורים. חלקים נפרדו לשלום מהקוראים, חלקם פשוט הפסיקו לכתוב.
אני בודק את כולם, שוב ושוב לנצח.
אני מטייל בבית קברות כזה של תיעוד מחשבות אינטרנטי- מזועזע לדעת שהכינוי שלי Rainbird כבר קיים משנת 2001 (שבע שנים בתפוז, ומי יודע כמה זמן קודם בכינוי שהבאתי עימי מהאתר פיצוץ שנסגר לפני שנים. המעטים שנשארו עימי, המעטים שהם חברי נפש אישיים שהלכו עימי משם (בנתיים אני זוכר אחד והוא כרגע באירלנד) והם שואלים אותי בצורות אלו ואחרות “למה לפשפש בעבר?” קיבלתי לאחרונה חלק גדול מן התשובה: בשיעור שהעבירה לנו היוצרת של המיצג “דודה פרידה” היא אספה המוני חפצים של אותה דודה, שמלות ותכשיטים (דודה פרידה הייתה מעצבת) סיפורים ואפילו תוספות לשיער.
היא יצרה מוזיאון חי של משהו שהוא כיום היסטוריה.
“לכל קבוצה של אנשים יש אדם שהופך לזיכרון חי של המקום.” אולי הזיכרון הזה, המהות הזאת, של הקהילה המאגית באינטרנט, הוא אני.
אולי. ואולי לא. אולי אני חלק מהזיכרון הזה, כרגע מכתיב אותו מחדש. אני מתגעגע געגוע איום, לא רק לאלו שהיו בעבר ולדיונים הערים והאלימים משהו שהיו לפנים על נושאים שכמעט לא נחקרו דאז, על דברים שלא עניינו אותי אישית והצורה שגדלתי.
cheers
Arden