פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-05-27
אני רחוץ ונקי, שיערי הארוך השחור כסוף מסודר בתלתלים מסודרים ומושם במקום בסיכת צדף עם פיתוחי פרחים שאני מעז לענוד רק בביתי.
אני רוצה להכין סלט, אחותי נותנת לי כסף לחסה ולשטויות אחרות ושולחת אותי לסופר מרקט בשכונה עניה (ולמרות זאת הוא אינו זול) אני מספיג את חולצתי בבושם וצועד למקום.
אצבעותי מקישות בקצב מסודר על דוכן הירקות. הבסיס של הבסיס וגם הוא יקר. איך זה שיש סופרמארקט כה עלוב במקום שכזה בחיפה? אני בוחר חסה, מסתכל מכל הכיוונים לראות אם יש פרודניה או פגמים אחרים ובוחר את החסה המניחה את הדעת.
ואז זה מכה בכל עוצמתו וכוחו. הקירות שקופים- החפצים שקופים, החסה מחליקה מידי ונופלת חזרה לדוכן הירקות השקוף. בחוץ יש תודעות. תודעות כואבות, תודעות זקנות וצעירות.
“באבא, הבטחת לנו ירושלים של זהב… איך זה…”
“בארץ הירוקה שלנו שם היו המילים כמו גשם…”
“הלכנו בדרך, ואיבדתי תינוק שם…”
“אימא, אפשר עוד קצת- רק עוד כף אחת…”
“הדימום עדיין קשה, אבל אני מפחדת- הרופאים כאן כה יקרים…”
ואיך אני, שנמצא בהתקף האמפתיה, שמעביר מילים ללא מילים שומע את כל זה ברגעים בהם אני חושב שליבי מגולד בכאב מספיק כדי לשכוח שיש כאב אחר בעולם. גניוס לוכי.
הרוח של המקום ספוגה בקולותיהם, צעירים וזקנים נשים וקשישות. רוצים, רעבים. אחרי שהצורך נעלם בא הכעס. הוא הוא הדבר שאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש אחרי הכאב.
“אני יודע לאן את הולכת ברחובות…לפגוש אנשים שהם חיות, הבל פיהם תולה עלייך גם אחרי שאת מביאה את השקלים החלודים והשטרות המתפוררים והמצחינים הבייתה…”
אני שולח את כף ידי קדימה, על מוחי נמצאות מילות הגירוש שנועדו לגזור מן המציאות בועה של שקט. אבל מוריד אותה למטה. מה הטעם תמהני, להסתיר מעצמי את האמת אחרי שכבר ראיתי אותה? כל הסוכר בעולם לא ימתיק את החלב אחרי שזה החמיץ. אבל מה אני יכול לעשות? מעט מאוד.
אני נאנח. אני קונה חבילת סוכר וחבילת קמח בנוסף. אני שם את כפות היידים שלי עליהן.
קמח, חיטה שהיא פריון, הביאי לאנשים אלו הכנסה- עשי שהפקידות עם ציפורניהן בצבעי הבגונוויליה לא יפנו את ראשיהן הצידה, ראי את חוזק הגוף והנפש שהביאה את אלו לכן. נקי את המלוכלך, ותני כוח דיבור, כוח שהוא יודע מילה אחת חזקה.
לא וגם אולי, מגיע לי יותר טוב!
סוכר, המתק את שהותם של אנשים אלו בארץ, הראה להם את הצד היפה והחם של הישראלים האמיתיים, המתק את חוסר הסובלנות, התורות והבירוקרטיה. עורר מחדש על שפתותיהם את המילים הישנות של המילים השמחות של השיר, האמנות והיצירה. הראי להם, שישראל לא כ”כ נוראה, לא כה שונה מהארץ הירוקה של חרוזים, אבנים ואמונה.
אני יוצא מהסופר, הקניות שלי בשקית עלובה ודקה אחת, ותחת ידי השנייה חבילות הסוכר והקמח. אני מניח אותן בזהירות על גדר הבטון הנמוכה עליה אנשים יושבים. אני נמנע ממגע גופני עימם, לא נותן מתנות אלו בידיים של אף אחד. כאן בארץ הזאת צריך ללמוד לקחת ולשכוח לקבל. אני הולך בדרך חזרה לביתה של אחותי. לפעמים רגעים כאלו של חמלה איומה באים לאנוס את נפשי. לרוב אני מגן על עצמי, אבל לפעמים ראוי לזכור את כאב המציאות של האחר ולשכוח לזמן מה משלך. כולנו מלקקים פצעים.
בדרך לאחותי אני עוצר בשיח עוזרר קדוש עם פירות אדומים כהים.
אני קוטף חופן, נדקר בקוץ ודמי אדום עם הפירות הללו. הולם, אני חושב.
אני משליך את הפירות על האדמה- במקום שגיליתי על ידי מישוש קודם לכן- נקודה חמה ופועמת בלב הקרירות הזאת.
אתן שומעות אותי? אני אומר.
תמיד שומעות, תמיד שומעים אני שומע אותם מצחקקים.
אבל, לא תמיד אתה אומר דברים ששווה לשמוע.
שימרו עליהם, אני מבקש הכפילו את השקלים, תפרו בקורי משי את הפצעים בלילה, פתחו את מוחיהם למדע, שפה ושירה חדשה…
קול נשיפה נשמע: למה אתה מבקש את זה *עבורם*?? האם המכשפה לא מחפשת כוח רק עבור עצמה?!
בציחקוק קולני הקולות נעלמים. אני יודע שהם יעשו את מה שביקשתי- לפחות לזמן מה.
ארדן,
של הגן.