פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-04-04

אנשים לא מבינים נקמה. הם חושבים שזה נובע ממקום של צדק, ממקום של רצון ליישר ולסדר בצורה אנכרוניסטית את החיים אך לא כך הדבר . המרצה מסתובב ומתאר מחזות נקמה לפני שהוא שואל את השאלה הבלתי נמנעת: “האם המלט נוקם את נקמתו בסופו של דבר, בדודו, רוצח אביו?” התשובה היא לא. כי בשני הקצוות יש את אותו ערך. חיי אביו ניטלו, חיי הדוד נלקחו אף הם. זוהי לא נקמה- כי נקמה לא מכילה צדק, וצדק אינו עומד בליבה, אבל צדק עומד ב”מידה כנגד מידה.”

נקמה היא גרימת כאב וצער לזה שהזיק לנו, לגרום לו להתמוטטות פיסית ורגשית, להשאיר אותו עירום בחשיכה, זועק בכאב, מוצף בזיכרונות של דברים שלא יכולים לשוב- זוהי נקמה. מדיאה אינה הורגת את יאסון על בגידתו בה, היא הורגת את משפחתו החדשה וטסה במרכבת האלים השמימה, טאמורה אינה הורגת את טיטוס על זה שהקריב את בנה לכבוד נצחונו, היא מחללת את ביתו והורגת את הקרובים אליו (היא אפילו מזייפת מכתב אשר מציין שאם יעניק את יד ימינו לקיסר, הוא יראה בזאת אות נאמנות, הוא עושה זאת ומקבל את ידו חזרה עם ראשיהם של מקורביו בסנאט הרומי) ובתמורה הוא הורג את בניה, אופה מהם פשטידות ומגיש אותן לקיסר ולה.

ניתן להתבונן בצדק קדום ולראותו גם כנקמה- פדרה אשר היפוליטוס מאשים אותה בתזנונים מתאבדת ומשאירה מכתב לתזאוס בו מתוארת פרשיית אינוסה על ידי היפוליטוס, תזאוס הורג את בנו- פדרה קיבלה מוות וגם היפוליטוס, זה לא הוגן במושגים של היום, אולי, אבל זו אינה נקמה ונורית יערי כתבה מאמר ארוך בשם “כבודה של מלכת אתונה” על הנושא.

ובמאגיה המודרנית? חגיגה של נקמה. בספר ירוק של Hoodoo שזו שיטת המאגיה של דת הוודון, יש לחשים מ”אהוב אותי או מות” ועד “חרקים שיגדלו לאויבך מתחת לעור”. אני תמה מאין זה מגיע, כל הצורך הזה בנקמה. ברור שהצד החברתי והלוגי דוחה את הנקמה ורואה אותה כמעין עיוות בנפש האדם, אבל שום דבר אינו קיים ללא מקור או מהות. הנקמה האנושית קיימת בנפש האדם בצדה החייתי, הפראי- אותו צד שניתן לראות אם תרצו בשלבי האורגזמה, או ברגעים של רגש קיצוני, הרגע שבו מסכת החוקים והמוסר נמצאים בנקודת שבירה- שם נמצאים פני הטבע של האדם- בנקמה, בצרכים ורעב שאין להם “דחיית סיפוקים” מעודנת שנלמדת לאורך כל הילדות-

“איש הבארוק עוטה איפור וחובש פיאה, מתחבא מאחורי בגדים נאים ומשחק תפקיד חברתי בחצר המלוכה שהוא למד לעצב במשך כל ילדותו.” במה אנחנו שונים היום? אנחנו לומדים אשליות וטווים אשליות. ההבדל הוא בין מודע ללא-מודע.

אילו תכונות שלכם, אילו תכונות עוצבו במהלך חייכם? איך הכל נראה מתחת למסיכה? התשובה היא, פועם, ונקי וטבעי וגם- כן, נקמני וחייתי- כל זכר רוצה בסתר ליבו לאנוס, כל אישה רוצה להפוך לאימא גם אם הנסיבות לא הגיוניות בעליל, כל אדם רוצה בליבו לנקום וכל אדם רוצה… באופן טבעי. זה מה שעושה אותנו אנושיים, ייצריים. אם תיקח מאדם את השאפתנות, הרצון, העצמיות האם ישאר אדם? ברור שלא. כמה הרבה אנו חולקים עם החיות- שנדמה לנו שאנחנו כה נעלים עליהן.

אנחנו חוזרים לזה שוב ושוב, בשיא התרבות המתפתחת אנחנו זוכים ביופי המוות של הדקדנס, שקיעה, דממה- אפילו השירה המודרנית שלנו מבוססת על כך: המילים אינן מסמלות את המשמעות האמיתית- המילים הן כישוף, רב עוצמה מעורר רגשות ומודעות- גורם לנו לזרום אחרת בצורה מחשבתית אחרת… כך גם האמנות, הספרות… הכל. המוות והמיניות מקושרים- ואנו חוזרים למקורות. הנצה, פריחה- רקבון ומוות. מחזור השנה לא פוסח מעל הקידמה הנוצצת עטוית הכרום והכסף, היא בתוכה, במהותה… כמו הנקמה כך המוות.

האלים אינם נקיים מנקמה- ענת אלת המלחמה הכנענית עדיין רוקדת, רוחצת בדם הלוחמים, בחגורתה קרקפות וכפות יידים, והיא סמל ההרס האינסופי- וגם הנשיות המחוזקת על ידי זעם, ורגשות אחרים שאנחנו נהנים לדמיין עולם בלעדיהם.

ארדן, של הגן