פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-09-16
"חשבתי שבגילגול האחרון הידידות היא בלי כשפים בלי שדים בלי שמשות ובלי ירחים. שלחיבה אחרונה יש גון של טל. חשבתי שהלב נח לו על הר גבוה בצל שיחה חרישית שמפליגה למרחקים שמחליפה צורות ונמוגה כענן. שכחתי שליבי אסיר כאב ובושות מרחם משחר שכחתי את כל הזעקות שמנפשם באו אל קרבי ורציתי לגזור מן החרדות עיגול של שקט שישתקף בתוכו טוהר השמיים. ואהיה כציפור. ואהיה כציפור. שכחתי שגם הנביא בכה אפילו השרף מענתות בכה. השמיים לא השכיחו ממנו את העלבונות. לא השכיחו ממנו ערגות אנוש. נהי געגועים עד לאין מרפא רועד עוד בחלל. קולות הילדים המשחקים ברחובי המולת כלי הרכב קריאת מוכרי הפירות וקוני כלי הנחושת אינם מחרישים נהי רחוק רחוק ודק כחוט."
(בגילגול האחרון- זלדה המשוררת)
אני שונא ואוהב את היכולת שלי לחלום סימנים ודברים הקשורים לעתיד. למכשפה חלום הוא כלי- כן הוא יכול להיות סתם ערימה של זבל אסטרלי, או מערכת סימנים שנועדה לטהר מהתת-מודע והלאה, או רמז לעתיד או לתהליכים שקורים לעצמי הפנימי שבהם- החלום הוא אכן כלי. והחלומות שלי לאחרונה הם על שי. אין לי מושג למה. בחלום עצמו אנחנו ידידים שוב. התיקווה שלי מתגשמת. בחלום הראשון חלמתי שאנחנו בוחרים ספרים מדוכן שמוכר עיזבון של אדם שמת- ספרי פנטזיה בעיקר. ואז שקמתי רועד הבנתי בעצם ששי היה סוג של משענת עבורי. משהו יציב בעולם שמשתנה (גם אם לפי גחמותי שלי) בקצב. חשבתי שהידידות תחזיק מעמד. חשבתי שבכל תערובת הכאוס האין סופית אם יש משהו שיחזיק מעמד זה בדיוק זה- הידידות איתו. אבל לא. כמובן שהתבדתי. בחלום השני אני נפגש איתו (חלמתי את החלום השני זמן מה אחרי הראשון בתקופה של עירנות) ומספר לו את מסקנותי מהחלום הראשון. קמתי עם תחושת נוכחות מוזרה. זה לא יכול להיות סתם שיקוף של הרצונות שלי נכון? ידי מתפתה לקחת את קופסת העץ הכבדה בה יש את קלפי הטארוט. לא. אם משהו יקרה הוא יקרה בטבעיות ובלי התערבות של הוד מעלתי המכשפה תודה רבה. ההתערבות שלי הרסה מספיק…
אבל אלו סודות שלא עבורי לספר.
וכמובן שיש את מריאנה- הדבר הטוב היחיד שהיא קיבלה בטכניון לדעתי זה את הידיעה שהיא מסוגלת להתמודד עם העולם שבחוץ. היא צריכה את השקט שלה. היא גרה קרוב אלי *יחסית*- רק שעה נסיעה ממני. השעות כשברחתי אליה היו מזהב. יכולתי להרגיש שיש אדם שנמצא שם עבורי שבאמת יכול לתמוך בי וכשהלכתי איתה לפני חודשים מספר לגראנד קניון בחיפה ידעתי בליבי כמו שלא רציתי להודות… היא אומרת שהיא תחזור לטכניון אבל אני יודע- אני יודע שהיא לא תחזור יותר לפה. הטכניון נתן לה עצמאות מבורכת אבל התואר, הלימודים וכל זה- זה חונק אותה, נוטל ממנה את הכנפיים שלה ומשאיר אותה כבולה לאימה. אני עברתי דבר דומה שאלתי את עצמי שוב ושוב: “מדוע אני עושה X?” ולא יכולתי לענות תשובה אמיתית. מעולם לא הבנתי איך מבחן בכיתה ד` יכול לעשות לי טוב או לקדם אותי- אז כמובן עשיתי אותו עבור אימא שלי. עבור השימחה שלה. ובשלב מסויים זה הפך להרגל: היה קל ללכת עם הזרם, קל לברוח לתחושה של “זה מה שנמצא מולי, ואין לי דבר יותר טוב לעשות אז בואו נעשה את זה…” ואני מניח שמריאנה חשה את אותו הדבר. עתה היא רחוקה מאוד ממני. המרחק הוא הרבה יותר גדול מסתם שעות נסיעה- גם אם אני אגיע לעירה אשר בדרום, לא אוכל להשאר אצלה מכל מיני סיבות שלא אפרט על גבי הבלוג. המרחק נראה כמעט לא אנושי. מריאנה גילתה שיותר קל לצאת מהבית מאשר לחזור אליו ולקבל חזרה את הפרטיות והשקט שלה שם. הרבה זמן עבר והיא השתנתה. חלק מהשינויים אני בטוח אחבב וחלק לא… אני לא יודע כבר. כפי שציינתי אני מרגיש כאילו אני והחברים שלי והעולמות שלי מתרחקים… אולי שוב זו תחושה שתעלם יחד עם הערפילים של השחר. אבל במקום מסויים היא אמיתית. אני לא יודע, אולי אני קיים בשביל דבר מסויים מאוד? אחרי שצורך מסויים של אנשים סביבי מתגשם הם נעלמים מעולמי?
אני חסר את היכולת להחליט.
ארדן.