הגן בין העולמות פרק שמיני: שלושת שערי החכמה.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-09-10

העולם האסטראלי- טירת העגור הלבן.

האוויר היה עדיין צונן מן הסופה, ואגלי טל נטפו מן הכריזנטמות הלבנות ועצי השזיף שצמחו ליד השביל. היה משהו אחר… משהו שאנבל לא הצליחה בדיוק לשים את ידה עליו. שריעת הישירה מבטה לעבר הטירה דמויית הפגודה. “הטירה מוגנת בקסמי חורף. אני מכירה אותם.” היא האיצה הליכתה ונעצרה. “את מרגישה את זה?” אנבל התקרבה. שימלתה רחבת האימרה לא הייתה מיועדת לטיולים במקום כזה, והיא גם מאוד בלטה כי היא הייתה צבועה בשני כהה וארגמני. שריעת שלחה את ידיה אל האוויר מול הטירה- ואדוות נוצרו מסביב כף ידה. “אני לא יכולה לעבור- תנסי את.” אנבל הצליחה להעביר את כף ידה מעבר למחסום האנרגיה הבלתי נראה. “כנראה שרק אני מיועדת להכנס לטירה,” היא אמרה- וארמיס בדיוק הצליח לעבור את מחסום האנרגיה. “וגם הוא.” היא ושריעת סיכמו שהן נפגשות באותו מקום כעבור יום אחד. ונפרדו.

אנבל עברה את מחסום האנרגיה. היא לא הרגישה מוזר אבל משהו השתנה. השערים החיצוניים בעלי הזוויות הישרות של הטירה היו שמורים עתה. היא לא ראתה את השומרים כאשר הייתה מצידו השני של מחסום האנרגיה. שני אבירים בשריון סמוראים מזרחי, וכל אחד מהם חגור בשני חרבות- כמקובל. שניהם שלפו את החרבות. קול גברי נשמע באוויר- “מבחן ראשון.” אני יודעת שאני הולכת להתחרט על זה… חשבה אנבל. היא הביטה אחורנית. שריעת וארמיס לא נראו, ואם היא נסוגה לאחור, השומרים לא נעלמו, ושדה האנרגיה לא היה שם. כרגיל- יש רק קדימה. אחד השומרים רץ בזעם לעברה, היא כמובן ברחה. הקלילות של צעדיה והגמישות הטבעית שלה אפשרו לה זאת. הוא היה בשריון, וכמה שהוא היה חזק השריון האט אותו בכל מקרה. היא קפצה מעל סלעים עגולים ורצה סביב עצים. ואז היא קיפצה מעל סלע קטן, אחד שאדם לא היה שם לב אליו, האביר שחש אחריה התמקד בדמותה האדומה על הרקע הלבן, הוא החליק על הסלע ונפל, ראשו בזווית לא נכונה. המשקל של השריון והתנופה שבר את רגלו ואת מפרקתו. אנבל הביטה בו. המוות שלו לימד אותה משהו, שהיתרון- כמו הידע הוא רלוונטי בדיוק למקום מסויים ולזמן מסויים. עליה ליצור את התנאים להצלחה שלה, ולכשלון של האוייבים שלה, כי בתנאים מסויימים היא יכולה להיות פגיעה כמו עלמה רגישה ועדינה, או חזקה יותר מאביר בעל שריון. הכל…יחסי? כן. הכל יחסי למקום ולזמן. אם יש כאלו דברים בכלל. הכל יחסי נקודה. מכשול הוא מכשול רק אם אני נותנת לו להיות כזה. היא למדה את השריון של האביר. היא גילתה שיש נקודה חשופה בבית השכי שלו. במהירות היא חשה סביב הטירה והתגנבה בשקט לצידו של האביר השני שלא רץ אחריה. בתנופה מהירה וחדה היא שלחה את חרבה הזוהרת בכחול לנקודת התורפה. בהתחלה היא פיספסה, אבל האביר שהיה מופתע קפא לרגע, וזה מה שנתן לה את הרגע הנכון להחדיר את החרב למקום הנכון. דם שחור פרץ מהפצע בזמן שהוא התמוטט על השביל. תבניתיות. העולם מסודר בתבניות שניתן לחקות… אבל צריך לשנות גישה כל פעם… היא לא סיימה את המחשבה הזאת לפני שהשערים נפתחו בלי קול.

היא ראתה מולה חצר ריקה ששלג מרפד את קרקעיתה. מעבר לשלג הייתה במת עץ נמוכה, שאליה מובילות מדרגות. ועליה- הדלת הבאה- הדלת שתכניס אותה לטירה. היא כבר עברה את השער החיצוני לחצר עצמה. אותו קול גברי אמר בשלווה “מבחן שני.” הדלת נסגרה אחריה בנקישה, ורוח חזקה באה וקרעה ממנה את השימלה שהיא לבשה- גזרי בד אדומים ריחפו לעבר השמיים. אנבל הרגישה את הלחש פוגע בה. הלחש היה שירה של הרוח- קור ובושה ובדידות ויאוש. התחושות האלו באו אליה בבת אחת. היא הלכה צעד אחד קדימה, יודעת שאם היא לא תמצא מקור חום קרוב, היא תקפא למוות. כל צעד היה קשה יותר… כבד יותר. התחושות היו מכאיבות ומפחידות. כמו חצי קרח שננעצים לאיטם בבשרה. הרוח התחזקה לאיטה, ואנבל ראתה טיפה שקפאה על שיערה. היא רצתה להסיח את דעתה ולכן נכנעה ליצר הילדותי שגרם לה לטעום את הטיפה הזאת ולהמיס אותה בלשונה- רגע מאוחר מידי היא נזכרה שזו טיפה מסופת הזכרונות. פתאום הציפו אותה זכרונות- זכרונות של אלפי דברים שהיא התחילה ולא סיימה. לימודי המאגיה שלה, יחסים שלה עם אנשים אחרים… הטכניון… “לא.. לא!” היא צעקה לא למישהו ספציפי. זה לא הולך להיות אחד הדברים שהתחלתי והפסקתי באמצע. לא הפעם. לא לעולם. היא נצמדה לניצוץ הנחישות הזה, שבער בתוכה. לקחה צעד… ועוד צעד… ולבסוף הגיעה למדרגה הראשונה. בו ברגע שהיא נגעה בה, הלחש שהביא יאוש וקפיאה נטש אותה. היא חשה תחושת הקלה עצומה והיא ישבה על המדרגה לנשום כמעה לפני שהיא ממשיכה הלאה. היא עדיין הייתה עירומה, אבל היה ביכולתה לשלוט בצרכיה ולשרוד שניות נוספות של קור.

ואז נפלה עליה ההבנה. המבחנים האלו… תמיד באים בשלישיות לא? שיט! מאחוריה היא שמעה את הקול הגברי אומר: “מבחן שלישי.” היא הסתובבה והסתכלה אל הדלת. מולה היה דרקון ענק ולבן. “אני אשאל אותך שלוש שאלות.” אמר, “ועליך לענות עליהן בכנות, אחרת אשתמש בשאיפת הקרח שלי להקפיא אותך, וגופתך תשמש לנצח לקשט את גן טירת העגור הלבן.” היא בחנה את הדרקון. הוא היה חיה יפיפייה. קשקשיו כסף טהור ודר פנינים, רעמתו הקוצנית הייתה פלטינה- וזנבו נוצות לבנות. הוא התחיל לדבר. הקול שלו היה מוכר לאנבל מסיבה כלשהי… מוכר אבל זר, רחוק וטבוע במבטא עתיק… יפאני?

“עברת את שני המבחנים הראשונים. איש לא הגיע כה רחוק. אבל עתה עלי לספר לך את מטרת המקום הזה. טירת העגור הלבן זה מקום של אוויר, מקום של ידע, קסמי החורף הביאו אותך לפה, ופה את תקבלי את הידע, את הכנפיים לעוף למחוז חפצך. נותר רק המבחן האחרון. המבחן הזה אולי ילמד אותך על עצמך אולי יותר מכל המבחנים. למדת על היכולות של עצמך, על הכוח שלך להלחם, ועל האויב שעליך לעמוד מולו בדרך להצלחה. ועתה נלמד אותך את הדבר החשוב ביותר. המניעים שלך. אני אשאל אותך שלוש שאלות, עליך לענות עליהן, אם לא תעני עליהן נכונה, או בכלל, אני אקפיא אותך בנשימת הקרח שלי.” אני לא אוהבת את זה. זה יהיה מסוג הדברים המסובכים והדביקים האלו. “שאלה ראשונה. מדוע את כאן?” אנבל לא אהבה שחיטטו בהחלטות שלה. “תשמע, תראה… אני חושבת ש…” נשימת הקרח של הדרקון הקפיאה באיטיות שיח כריזנטמה לבן לצד אנבל שהתפוצץ לרסיסים קטנים ולבנים ירוקים. “אני כאן כי אני לא נוטשת חברים שלי. אני כאן כדי לקבל כוח וידע להציל את ארדן.”

קול מצלתיים נשמע והדרקון עבר לשאלה הבאה. הקול שבקע מפיו היה מוכר… מוכר מידי. “ילדה שלי, למה את פה ולא בבית מתכוננת ללימודים שלך?! אני ואבא שלך עבדנו קשה כדי שתלמדי ותהיי מישהי בחיים! אבל את בורחת, משאירה פתק קצר שלא אומר כמה זמן את הולכת, ואת גם גנבת את האוטו! אבא שלך נאלץ לנסוע באוטובוס היום לעבודה במקום להשתמש באוטו! את הפכת להיות גנבת! את! הבת שלנו! הבת הצעירה שלי שאהבתי וגידלתי והיחידה שעשיתי כך! ובסוף את תהיי אף-אחת! מנקת רחובות בגמילה מהרואין!! למה?” זה היה יותר מידי קל. “למה? כי אני חיה את החיים שלי אימא. יש לי את מערכת הערכים שלי ולהציל חבר אמיתי שלי בצרה זה קצת יותר חשוב מעוד שעה למידה של מתמטיקה! את באמת אבל באמת לא רואה את זה? כי אם את לא רואה את זה,אז אין לך שום מקום בחיים שלי! הפסקת לראות את מי שאני והתחלת לראות את מי שאת רוצה לראות, וזו לא אני אימא! זו לא אני!” צילצול שני של מצלתיים. הגיע הזמן לסיים את זה- אני צריכה לקבוע את החוקים, זה לא מה שנאמר לי בתחילת כל המבחנים האלו? “האם זו הייתה אימי,דרקון?!” אנבל סיננה. הדרקון צחק. “פתאום את זו ששואלת את השאלות? לא. זו לא אימך, זהו צל שלה, או אולי שבריר לא מודע שלה שנגרר לאסטרל בזמן שהיא ישנה. היא זומנה לפה כדי לשמש כקול המצפון שלך, או מחשבה נוספת על המניעים שלך.”

העולם התערבל. הגן, ארדן, המסע נשכח. אנבל נלקחה אחורה בקול ומהות שאין להתנגד להם. זה לא כאב, אבל התחושה הייתה משונה. היא חשה את הרוח שעל הגג. כל שניה פרטים נוספים נשכחו ממוחה. היא הרגישה כאילו היא מרחפת אל הגג מבית של שי, אבל היא מנעה מעצמה שום תחושה אחרת. הזמן התאחה סביב מוחה.

“אני… עדיין אוהבת אותך.” אמרה אנבל של העבר בקולה של אנבל שכרגע נמצאת בטירת העגור הלבן ולא מודעת לסביבתה.

“את זאת שעזבת אותי.” והזיכרון המשיך להתקיים. לזרוח כאילו הוא קורה עכשיו. היא עשתה כמה סימנים של נצח על שכמו. הזכרונות האחרונים של כל דבר מעבר לרגע הזה התפוגגו לחלוטין. “מריאנה, הכוח שלי מושך אותי למטה. עוד כמה רגעים היכולות שלי תתפרצנה, וכל מה שעשה אותי אנושי יתפוגג אל החשכה. תמנעי מזה לקרות, בבקשה, תצילי את… העולם.” עיניו של שי הפכו מכחול ים בוהק לשחור אפלולי. ליד מריאנה גוש של אור אדום ריחף. האור זרח שוב ונעשה שקוף. בתוכו נח פגיון עצם חד. הוא יהרוג אותו תוך שבריר שניה. בלי כאב. מהיכן הידע הזה הגיע? הוא היה מסתורי כמו הפגיון שמרחף לצידה. מריאנה נטלה את הפגיון מהאור האדום ובוהק. הוא היה קפוא וחסר חיים בידיה,

אבל קליל להפליא. התנועה הזאת שהביאה אותו לידיה הייתה חסרת רצון. אבל התנועה הבאה שתהרוג את שי מלאה ברצונה שלה. לקבוע את החוקים… “לא.”

“אני לא אהרוג אותך. אנחנו נילחם ונמצא דרך לעזור לך. ייתכן שיש בזה סיכון, אבל… אני…” הקול שלה נסדק. “גם אחרי כל זה… אני אוהבת אותך.” הזכרון הנוראי עתה התפוגג. הזיכרון האמיתי היא נזכרה, היה רגע רומנטי חמים, בלי שום פגיונות עצם או מוות. זה היה המבחן… ועתה… הדרקון נעלם והשערים לטירת העגול הלבן פתוחים בפניה.

המשך בפרק הבא…

ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.