פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-09-03

העולם האסטרלי- הגן של מדיאה.

הגן נעזב שנית. לאיש אין היכולת לתחזק אותו, לאהוב אותו כמו שאני תיחזקתי ואהבתי אותו. על הקירות יש ציורים. חלק מהם של מדיאה, חלק של ארדן וחלק של השיבה המהוללת של גבירת האמרלד הידועה לשימצה- שמעולם לא פגשתי. אבל יש גם… אחר. על חלק מהתמונות צמח לו מטפס- במצב הרגיל הוא היה אשכולות של פרחים תכולים, עם קצה מוזהב, אבל עכשיו הוא כמו שיער שיבה שנותר על הקיר. יבש וחלול, כמו המוות ששורר בכל מקום בגן שלי בימים אלו. המטפס שם כי רציתי לשכוח… לא רציתי לראות או לזכור… אבל זה שם. ועכשיו הסערה שממטירה טיפות כבדות ומלאה ברוח מסיטה את הווילאות היבשים- ואז כמעט אפשר להבחין בתמונה- ילד…

שדה ליד טבריה- 19:37 קיץ שנת 92.

ילד… שרץ. הרוח מצליחה לגרום לתמונה להראות בתנועה בצורה כלשהי- הילד בורח. בליבו כאב ומרירות- יותר מידי עבור גילו. פניו חבולות וברור שאפו שבור. אביו עשה את זה. עכשיו הפנים הצעירות יאלצו לשאת לנצח את הצלקות האלו. רוח הלילה החמימה והלחה גורמת לילד לתחושה של אי נוחות. הילד הזה לא ארדן- עדיין. הוא גם לא זוכר את מדיאה. הוא רק ילד. רק ילד קטן ומטומטם… לא רצוי, לא אהוב… חטף מכות כי העיר את אבא שלו משינה כשיחק בצורה רועשת מידי… הילד איבד דם. הוא עייף והדמעות והרוח צורבת בבשרו. הוא משתטח על הקרקע. יש כל-כך הרבה סיפורים איפה מי שיציל אותו? איפה מי שינחם אותו וישאל מה קרה לו? לאף אחד לא איכפת. הדלתות נסגרות. זה העסק של ההורים שלו איך הם מחנכים אותו הם מנחמים את עצמם. ואז יש קול. ודמות מוארת. הוא לא מצליח לראות את הפנים שלה. והקול בלתי ניתן לתיאור. הוא קיים כי הוא צריך להתקיים, לא בגלל שיש לו אופי או משמעות אחרת.

רצינו שעד מתנתנו 
אבל יש לך עכשיו-
צורך בגן.
בוא איתי ילד האלים
לך מצפים,
זרים ופרחים.
יופי לעין, שיעור ומהות-.
פרות הגן- אוכמניות ותות

ואז הילד עף. הוא יצא מהגוף שלו והופיע בתוך מבוך של צמחים ועצים. גן שרוטט מאנרגיה וסביבו מדבר. היה ברור שבעבר המדבר שמתחת למתומן המעופף היה חלק מהגן, אבל עכשיו אין אנרגיה מספקת כדי לשמור גם עליו פורח.

כשתרצה מחבוא,
מחסה מאובדן,
לך הוא זה- לך הוא הגן.
פה תמצא שלוות נפשות,
עד שיגיע הזמן לפנות,
גבירת הגן האמיתית לה שליטה,
גבירת הגן אמרלד בראשה.

הילד שיחק מעט בגן. הזמן התאחר במעט והוא ריחף חזרה לגוף שלו- והגוף, שוב לא פצוע, עור שלם ועצמות ישרות- השתנה והתבגר..

מאהל שבט הנבאחו- תאריך לא ידוע.

השאמנית בחרה בו כבן לוויה. הוא היה בן זוגה במשך שנים רבות ואהב את עורב ירוק כמו שגבר אהב אישה. אבל תמיד הוא הרגיש נחות ממנה. בזמן שלה היה את הקסם לרפא את עמה- הוא היה עוד אחד הלוחמים של ראש השבט. הוא אהב את הקסם אבל לא היה יכול להיות חלק ממנו. הוא לא יכול היה להבין את החיות שעימם תיקשרה. וכשעורב ירוק גססה היא הבחינה בצערו

“אהובי”, אמרה עורב ירוק “כאשר אלך לקדמונים, אני אתגעגע אליך מאוד. אבל אני מרגישה שאתה אומלל ככה, בצורה הזאת, במחזוריות הזאת.”

“עורב..” הוא פתח.

“לא, אין לי הרבה זמן. תקשיב לי. דיברתי עם ראש שבט הזאבים והוא אמר לי שהוא מוכן לקבל אותך. ככה תוכל להיות חלק מהטבע באמת, ולשרת את השאמנים שבאים אחרי, ולהיות בן אלמוות ולהיות תמיד בשבט הזה. למרות שאני יודעת שככה לעולם לא נפגש בעולם- האושר שלך יותר חשוב.” הוא עמד לומר שזה לא מה שהוא רוצה כלל, אבל זעקת המקוננות השבטיות נשמעה ברקע, ומילאה את עולמו. עורב ירוק נפטרה. ובלילה הבא הוא הפך לזאב לבן. שנים רבות הוא שמר על השבט, אבל כשזה נכחד עם בואם של הלבנים, מטרתו נסתיימה והוא הפך להיות אחד הזאבים של אלת הכישוף הקטה ו…

“אתה תשמור על הילדה שלי. אתה תשמור על אנבל.” וכך, ששמו המקורי נשכח, נותר הזאב ארמיס לשמור על…

לב השמיים: שנת 89.

הרוח החזקה נשבה בארמון העננים. ובליבה היה נצר חדש, מהות חדשה. פתית שלג יקר מפז ויפיפה מכל שאר גבישי השלג בארמון הקרח הכוכבי. רוח הצפון לקחה אותו לליבה.

“שמך יהיה שריעת ילדה. ומאה ואחת שנים תסתובבי בעולם ותעזרי לאנשים.”

היא הפכה את פתית השלג לזאב, ומזאב לאישה יפה בעלת מבע קריר. “אלו הם כוחותיך, קסמי החורף לרשותך. האוויר והקור…”

רוח הצפון השליכה את פתית השלג לאדמה. היא הגיעה לאדמת בית החולים שם ילד גוסס ציפה לה… מי שיהיה בעתיד-

חוף בחיפה- השלישי במרץ 2003.

אספתי אבן ג`ינג`ית. חלקה, בהירה ועם פסים בחום בהיר ואדום מן הים.

“זאת אומרת שגם אני אצטרך למצוא לך אבן יפה” הוא אמר.

הוא התכופף ונטל אבן אפורה ופשוטה לחלוטין, טיפה יותר קטנה מאגרוף

הוא הגיש לי אותה…

“עידן תקשיב לי.” דמותה של מדיאה הופיעה במרכז הזיכרון.

עידן הביט במבט חולמני ויצא מזה כשהרוח הקרירה של סוף החורף נשבה מן הים.

עידן הביט בי בגופי הנוכחי. שיער חום כהה בגלים עד לברכי, עיניים בגוף ירוק אפרפר כמו שרביטים חדשים, ופנים אחרות. דמות מדיאה, ולא ארדן.

“א.ארדן? באנו אליך אבל..”

אני מצמידה את אצבעי לשפתיו. “תקשיב לי אריה שלי, אין לי הרבה זמן, עוד מעט הזיכרון הזה והכוח שלי עליו יעלם. אני נטולת כוחות מאגים בעיר העלפית המקוללת הזאת. הסיבה היחידה שאני מסוגלת לתקשר איתך זה בגלל שאנחנו *במקרה* חווים את אותו הזיכרון באותו הזמן.” הסברתי במהירות שהסופה הזאת יש לה סגולה להעלות זכרונות מהעבר בצורה רעננה כאילו הם קורים היום והעברתי את אצבעי על זקנו הצרפתי וגרגרתי בהנאה.

“אתה חייב לבוא לכאן, חמוש ומוכן להגן עלי משפטית. יהיה לי משפט על משהו אבסורדי, אבל אני מאמינה בך… חושבת עליך… ומקווה שת…”

נחל התנור, טיול שנתי מאי 98.

“אתה יכול לראות אותי? לשמוע אותי?” שאלה הדמות בבריכת המים הקטנה.

הבטתי לכיוון שלה. “כן..”

“קוראים לי קלרה, ואני צריכה… לצאת מכאן. אתה מכשפה לא?” שאלה הרולסקה- ישות המים.

“אני מכשפה, כן. למה את צריכה לצאת מכאן?” הרולסקה התכופפה ובכתה- “בבקשה אדוני, בעלי הטביע אותי כאן, והוא מת כבר שנים רבות, אם תתן לי שם חדש, מהות חדשה אני אוכל לצאת מכאן. בבקשה, אתה מכשפה, אתה צריך משרתות ואני אשתמש בכל כוח שיש לי… לעזור לך. אנחנו הרולסקות יכולות לשנות דברים בראשים של אנשים..”

התחינה שלה הפחידה אותי אבל לא יכולתי שלא לרחם עליה.

“מה אני צריך לעשות כדי לשחרר אותך מהאגם?” הרולסקה נתתה בי מבט נחוש.

“לתת לי שם חדש. לאחר מכן אני אאלץ להעביר את כל האנרגיה שלי, מהאגם למקור אחר, אבל זה אחר כך…”

“אני אקרא לך…

…דיינהיר.”

“כן, אדון” היא אמרה. על פניה תחושת הקלה. שנים לאחר שהיא החלימה היא מאוד התחבבה עלי והפכה להיות…

העולם האסטרלי- אורת` שנדלר, ערב תפיסת מדיאה.

“לורד אורת`לין,” החוותה המלכה שלבשה שימלה לבנה וענדה מחרוזת מאם הפנינה, “אתה בטוח שזה יעבוד? ללכוד את הגבירה של הגן נשמעת תוכנית שאפתנית אפילו עבור הארכמאגים הגדולים ביותר שלנו.” היא אמרה בקול בעל מבטא קליל. העלף שלבש שריון ארד נוצץ לצידה אמר: “וולנדריוס עלה על דרך. אנחנו ניצור תבנית מושלמת מבחינה אנרגטית של הגן שלה, וכאשר היא תיכנס לשם פעם נוספת, וולנדריוס ייצור הפרעה במישור המאגיה שתגרום ליקום לחשוב שכלא הקריסטלין שדונהה הכינה עבורינו משברי העיר יס, הוא הגן שלה. כאשר היא שם הגבירה תחסם- וכל יכולת מאגית שלה תוגבל לתוך הכלא. בלי יכולת לחדש את הכוחות שלה היא תהיה די חסרת תועלת.” הוא צנף לקראת הארכמאג שישב לצידו, לבוש גלימות שחורות. המלכה הנהנה וחשבה לרגע. עלף נוסף בבגדים נוחים וקטיפתיים בצבע סגול בהיר פתח ואמר בקול נשי במקצת: “שלחתי הנחייה לאלכימאים לרקוח רעל מיוחד שימנע ממנה להטיל לחשים. אנחנו נאלץ אותה לוותר על הגן, או על כוחותיה. האלכימאים משתמשים במתכון עתיק שכולל מעי דג רעיל במיוחד.” הוא ציחקק בעדינות, “אין צורך לחשוש, זה לא יהרוג אותה, אבל זה ימנע ממה כוח לזמן רב.” המלכה פרסה מניפה לבנה משנהב ונפנפה על פניה. “יפה מאוד הלורד וויר. אני חושבת שאפשר לומר שהתוכנית מחושבת היטב. אני נותנת את ההוראה להתחיל לבצע אותה.” היא הצמידה טבעת חותם מעודנת על פיסת קלף דקיקה. “רבותי, לאחר שנשתלט על הגן, השער בין העולמות יהיה שלנו, ונוכל לחזור לעולם שמעל פני השטח כמנצחים- ובני האדם, האיבלית`* יהיו העבדים שלנו לנצח, ועוד.”

כולכיס- המאה ה12 לפנה”ס.

שיר… שיר שיש בו זיכרונות, של עבר, של ניצחון, של כאב.

“הנח את ראשך,

ותן לי לשיר לך,

שיר זיכרון מזמנים שאבדו,

ואשיר לך שיר,

ותוכל לישון-“

מדיאה עמדה על המישור. שימלתה בצבע זהוב, ושיערה קלוע בחרוזי קורל שחורים ואדומים. מידה בקע אור. החיה הענקית, מלאה הקשקשים והשיניים נרדמה מיד למראה האור. יאסון קפץ על העץ במרכז החורשה החשופה ונטל את גיזת הזהב. הוא עצר כשהוא על העץ. היא הייתה יפה כל-כך. המילים במבטא הכולכיאני המדוגש היו מרגשות ויפות. הרוח ליטפה את שיערה. באותו הרגע הוא החליט, זאת תהיה אישתו.

“מי יתן ותפליג ישר,

לשדות האושר הרחוקים,

כשיהלומים ופנינים

ברגליך וראשך…”

ובספינה מדיאה ילדה. קודם ילד יפה בעל פנים הדומים לאביו, ואז ילד נוסף עם צחוקה שלה ושימחתה שלה. יאסון אהב את ילדיו יותר מכל, והרים אותם כדי שיחושו את האוויר הקריר. המסע היה ארוך אבל מדיאה תמיד הצליחה להראות כה יפה, כה אקזוטית ובלתי ניתנת להשגה… רחוקה וקפואה ויפה לעד.

“ושלא תאלץ-

להרחיק מזל רע,

ותמצא אהבה,

בכל שתכיר ותמצא….”

מדיאה לבשה עכשיו שחורים. היא עמדה ליד מרכבת השמש. היא קפואה עכשיו, לא יפה יותר. “אם אתה מחפש את הילדים, אני לוקחת אותם עימי. לא אתן לך לקבור אותם, בוגד.” היא אמרה בקרירות עם עוקץ רעיל.

ארגוט צעק: “מה עשית אישה?! מה עוללת לילדיך?” מדיאה עצרה בדרך למרכבה. היא הלכה אליו והניחה את ידה הקרה על פניו שמלוהטות מכעס ואמרה- “מה עשית לי? הבטחת שתאהב אותי לנצח ועתה הלכת להנשא לנסיכת קורינת. אתה יכול לחזור אליה עכשיו… השימלה המורעלת והעטרה המכושפת הרגו אותה כבר. יכולתי…” הקול שלה נשבר- והתייצב שנית. “יכולתי לאהוב אותך. יכולנו לחיות מאושרים בלי מלוכה, בלי כסף בביקתה ביער. תראה מה אני השלכתי עבורך. אבל מאוחר מדי. רצית את המלוכה וקיבלת אותה. אני מקווה שבפנים אתה מדמם לפחות במעט כמו שאני מדממת.” היא עלתה על הכירכרה וכמו אלת נקמה יצאה מקורינת. באוויר היא זעקה כמו גורגונה “אני מקללת אותך יאסון, מקללת שאפילו אחרי מותך לא תמצא נחמה. לא תמצא שלווה רק נדודים ורייקנות.”

והשמיים השחירו.

“מי ייתן שתמיד

יהיו מלאכים, לשמור עליך-

בדרכך.”

הבית של ארדן 30/11/04.

היה מעגל על הריצפה. הוא היה שטיח עגול שסביבו עלי כותרת של וורדים בכל גון וצבע. מחומש של נרות לבנים מסביב ובמרכז מזבח עם בד ירוק. עליו עמדו שלושה בקבוקים. בקבוק אחד נטל ארדן ושתה את תוכנו.

“כל דמעותי, מגיעות

לגביע הבדולח של האם,

לבד אני ריקה.

ובעולמי מחשך.”

שיוס ואנבל החזיקו את ידיהם בתוך המעגל. בטקס הרוח של ארזולי אמורה להכנס לארדן ולקבוע את עתיד האהבה.

“אהבה הייתה בחיים אחרים,

שחורים, בחזי.

והיום אתן את החושך בחזי

לכם, והרעל שמכיל את ליבי-

דמעות הגביע….”

ארזולי הגיעה. נפשו של ארדן עזבה את גופו.

“אתם.. ביחד. מיועדים.

שלושה ימים לאהבה… שלושה ימים….”

העולם האסטרלי- טירת העגור הלבן.

הטיפה האחרונה של הגשם נשרה על שיערה של אנבל. “זה היה מעניין.” היא הצהירה. “בהחלט,” הסכימה שריעת. “אתן חושבות שזה יקרה שוב?” שאל ארמיס בתיקווה וזנבו מקשקש. “שתוק!” אמרו שתיהן ביחד. “זה לא יקרה שוב נכון?” אמרה אנבל בכמעט תחינה. “אני לא חושבת, הסופות האלו מאוד נדירות.” שריעת הבהירה. מולן נצטיירה טירה-פגודה לבנה ויפה, ואליה מוביל שביל שמצידו יש כריזנטמות לבנות, ועצי שזיף עם פרחים לבנים ולב ארגמני. “טוב, הגיע הזמן ללכת.” אמרה אנבל והתחילה לצעוד לקראת הטירה….

המשך בשבוע הבא….

ארדן.

*איבילית`- טינופת.