הגן בין העולמות פרק רביעי: הזאבים וריקוד העינויים.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-08-12

העולם האסטראלי- עיר לא ידועה.

המשרת יצא מהדלת הראשית של החדר בו אני כלואה. לחדר נכנסו שומרים בשריונות עור. אם אני הייתי עכשיו בכוחי המלא, שום שיריון ושום נשק לא היה מועילים ופיסות הבשר שלהם שהיו מתפזרות בספקטרום יפה ואדום על התיקרה. מה אני אומרת? הם לא אנשים. הדם שלהם לא אדום. אחד מהם מנסה לתפוס אותי בזרועותי. אני משתחררת מאחיזתו ומביטה בו בהתנשאות: “אני באה מרצוני החופשי כסיל! גע בי פעם נוספת ואני מבטיחה לך… זה לא יהיה נעים.” הם לוקחים אותי דרך המבנה. תמיד התרשמתי מהיעילות של המבנים שלהם- יכולתי לחוש אותם נושמים לפעמים. אני מנסה לחשוב עם כל פיסת מידע צרופה שיש לי מדוע מישהו בכלל ינסה לכלוא אותי? מה הם רוצים ממני? זה לא שפגעתי בהם או שהייתה לי איתם מריבה משמעותית בעבר. יש להם אויבים הרבה יותר רציניים מהמכשפה שגרה ימים רבים מהערים שלהם. הם מובילים אותי מטה מטה… אני מפטירה לעברם צניפה. “לאן אתם לוקחים אותי? למרתף עינויים? אתם צריכים לדעת שכאב פיסי לא מרתיע אותי או מפחיד אותי.” השומר שאחז בי קודם צוחק עם שפתיו אבל לא עם עיניו: “אוה לא. זה פשוט שמאז שתפסנו אותך אספנו כמה דברים ויש לנו הפתעה מאוד נחמדה עבורך.” תשובה יותר ברורה מזו לא הוצאתי מהם, לא שהתאמצתי, אני הולכת לגלות מה הדבר בין אם ארצה ובין אם לא בסופו של דבר.

אחרי הליכה ארוכה למדי במסדרונות מפותלים הגענו. אני חושדת באמת ובתמים שעברנו כמה מסדרונות פעמיים רק כדי להתיש אותי ולעשות את ה.. חקירה אולי? שלי יותר קלה. הגענו לדלת כפולה רבועה ומגולפת. העיצוב שלה נראה לי מוכר משהו, כאילו ראיתי אותה בעבר בחיים אחרים. מעבר לדלת נשמעה מוסיקה מוזרה ובלתי נעימה. ואז הם עמדו משני צידיה ופתחו אותה לרווחה. נשימתי עצרה. החוורתי כולי והרגשתי שאני הולכת להתעלף. מה.. מה פשר הדבר הזה?!

העולם האסטרלי- העץ הישנוני

הזאבה האפורה שעטה ביער ורצה מהר ככול שרגליה נשאו אותה. מאז הכישלון שלה בעץ החיים המטרה היחידה שלה הייתה למצוא את הגבירה של הגן. היא רצה במישורים קפואים ומדבריות לוהטות, עברה אנשים, שדים וגובלינים אבל לא היה מספיק מידע. ממה שהיא הצליחה לראות בגן היה הרס מוחלט. לא היה זמן למצוא מי מהמשרתים שלה כדי לגלות עוד מידע על מדיאה, אז היא החליטה להשאיר מידע למשרתים שלה במקום שהיא ידעה בבירור שהם יעצרו בו. טיפשה דיינהיר, את חולמת אם את חושבת שלהביא את המאהב הקטן שלה לעולם הזה וזה מה שיציל אותה מגורלה. תמיד היית יותר מידי רומנטית. אחרי זמן שנראה כמו נצח היא ראתה את המבנה הקטן מולה, אם אפשר לקרוא לגזע עץ עירום וחלול מבנה חשבה- ושינתה צורה לצורת אישה שוב. שיער כהה, עור בהיר וכפפות קוצניות- שימלתה השופעת נראתה כחולה כהה באור של הבוקר המוקדם. הגולם ששמר על הכניסה זיהה אותה ונתן לה להכנס מיד “תודה שמאלץ.” היא נתנה טיפ של מטבע ונכנסה לפאב. מיד המוסיקה הרועשת מידי של הפסנתר בצד וניחוח העשן והכוהל באוויר הכו בה. סינטדריה מוכרת העבדים החוותה לכיוונה עם חיוך. היא החזירה חיוך בחזרה אבל לא היה זמן לשיחות של מה בכך. שריעת עברה את צ`ן מוכר השיקויים וכמה מכשפות שיכורות שסיפרו סיפורי רוחות, אורקים וענקים ששתו בירה בניחוח גופריתי כדי להגיע לבר עצמו. בבר ישבה מוזגת שהייתה יכולה להחשב ליפה- היה לה שיער אדום בהיר וגולש, קעקוע ירוק ונאה על לחיה, פנים לבנים שנראים כמו שיש אבל היא הייתה מבוגרת וראו קמטים בקצות עיניה. “אלזבת`- מה נשמע?” האישה הזאבית שאלה. אלזבת` הגיבה בחיוך. “תשמעי, מאז שהפסקתי להיות המלכה של ממלכת ההר בגלל השלגיה הזאת, החיים שלי הרבה יותר שמחים. אולי אני לא הכי יפה בממלכה אבל אני מנהלת את הפאב הכי מצליח בין הממלכות, אז אני מניחה שהכל בסדר. אפשר להגיש לך משהו? בירת פיטריות אולי? הגמדים הביאו בדיוק משלוח טרי, ניסיתי אותו בעצמי והוא באמת מצויין.” האישה שקלה זאת, אבל פטרה שאין זה זמן כעת כי היא במשימה חשובה. “ציד.” זה כל מה שהיא אמרה ולא הייתה מוכנה להרחיב.

“תשמעי אלזבת`, אני יודע שדיינהיר הולכת לעבור פה בימים הקרובים ואני צריכה שתתני לה משהו.” אלזבת` חייכה חיוך ערמומי בזמן שהאישה שלפה חבילה שחורה וצרה מבגדיה. היא נתנה אותה למוזגת ויצאה מהפאב. בחוץ היא שינתה את צורתה בשנית לזאב ומיהרה לרוץ לעבר מטרתה. אם אין תשובה אצל האורקל… אין לי שום ברירה אחרת. אוכל למצוא תשובה אצל רוחה של מדיאה… בארצות המתים.

העולם האסטראלי- עיר לא ידועה

מוסיקה… מוסיקה כאשר הצלילים היחידים שהיו צריכים להשמע היו יללות הבכי שלי. היום כשאני חושבת על זה, המוסיקה שנשמעה שם לא הייתה כלכך גרועה- זו הייתה מוסיקה פשוטה ונעימה לחלוטין אבל הדציבלים בה היא נשמעה היו פשוט גבוהים מידי ופצעו את אוזני. האולם שנכנסתי אליו היה עגול. הלחש של המקום גרם לי לרקוד במעגלים רחבים ובמהירות תוך כדי שאני רואה את כל הקירות של האולם. בכל קיר הייתה תמונה. חלק מהתמונות היו פרסקאות מהתקופה הקדומה שתיארו אותי כמנצחת, כובשת… וגם כמגורשת בבושת פנים מהארץ שלי.

אחרי שהשגתי ליאסון את גיזת הזהב- מתנת האלים שאיפשרה לו להיות מלך, האנשים סירבו לקבל מכשפה נוכריה כמלכה. זה לא שינה כמה ניסיתי, כמה בירכתי את יבולם, כמה נצחונות נתתי בקרב וכמה ריפוי… הם לא קיבלו אותי. ויאסון עדיין נשוי אלי- הלך להתחתן עם הבת של מלך קורינת`! כדי לבסס את מעמדו בחיים. המלך, אביה של הנסיכה בא לגרש אותי רשמית. הקרבתי הכל עבור יאסון עושר, מעמד ואפילו את מה שנותר ממשפחתי עבור גירוש?! הכנתי גלימה מורעלת עבור הנסיכה העתידית. היא לבשה אותה והארמון שלה יחד עם המלך עלה בלהבות. הילדים שלי… שני הילדים היפים שלי רצו לזרועתי ולא יכולתי להפקירם ליאסון כדי שיחיו כמשרתים או עבדים או גרוע מזאת, ולא יכולתי לקחת אותם איתי כי בנתיבי יש רק צער ועוני… הרגתי את ילדי. ואז… התאבדתי. קדירת הכוכב והקטה נתנו לי חיים חדשים בגוף אחר, גוף ששוכן עתה במיטה שלי. גוף ששמו ארדן. גוף שכרגע הוא זכר בזמן שאני לנצח אישה… אבל התמונות? התמונות הם של ילדי. מחרוזת מזעזעת כמו ענבר ושחרון.. כמו של כוהנת גדולה. ילדים חיים וילדי מתים על ידי. כל ציור בתרבויות העתיקות והמודרניות כאחד הראה אותי. אותי. אותי. כמה היה קל להטביע את יגוני בקשיחות ולשכוח שבעבר היה לי לב? להטביע את עצמי במי ים ולקפוא. לקפוא כמו התמונות הללו. לפעמים הייתי רוצה… הייתי רוצה אולי שלא היו נותנים לי לחזור.

הרגליים שלי כאבו והתמוטטתי. אני לא יכולה לרקוד יותר. צליל של גונג חד הפסיק את המוסיקה והקירות הוסטו הצידה. מצאתי את עצמי ישובה על שטיח באולם. קמתי והיישרתי מבטי אל מי שיושב על הכס בקיר הנגדי אלי. ניגבתי את שמלתי ויישרתי קמטים בלתי נראים. הרמתי ראשי וצעדתי בצעד החלטי לכיוון הכיסא.

חשבתי שזה גרוע, אבל *זה* הרבה יותר חמור ממה שחשבתי. אבל זה מסביר את כמות המאמץ שהשקיעו בללכוד אותי. לא מלכודת טיפוסית להם.

העולם האסטראלי- יער האורות

אנבל לא הייתה צריכה לחכות עוד זמן רב. ארמיס כבר אמר לה שהוא חש את הזאבה בדרך אליהם. כעבור זמן מה הייתה דממה מסגירה. לא קולות של ציפורים, לא ציקצוק של סנאים. אלא דממה. “היא כאן.” אמר ארמיס בחגיגיות.

קול מלכותי ומתנשא דיבר אליהם. “מי אתם ומה מטרתכם ביער הזה? אני מזהירה אתכם שאם אתם מתכוונים לעשות צעד לא חכם יש לי את כל האמצעים להתמודד עם כך.

אנבל האדימה אני שונאת- מתעבת- ונגעלת כשמתנשאים מעלי! “גם לי יש אמצעים להתמודד עם נשים שחושבות שהן יותר טובות ממני. אנבל שלפה את חרב האש שלה בתנועה מאיימת. “וואו מישהי הייתה כאן שתי שניות וכבר מצאה צעצוע שימושי!” ארמיס קישקש בהתלהבות בזנבו. “שתוק.” אנבל סיננה בלי הרבה רגש. “בואי נעשה עסק. אנחנו לא מתקדמות לשום מקום ככה. אני אחזיר את הנשק שלי למקום ואת את שלך ונצא ונדבר. רק נדבר ושום דבר אחר בעצם.”

אנבל הלכה אחרונית לאט ובשקט אבל היא לא החזירה את החרב. היא הלכה צעד ועוד צעד נגדי מהכיוון של הדוברת… ואז כשהיא הייתה רחוקה מספיק היא רצה קדימה, לקחה תנופה שגרמה לה כמו לעוף באוויר… וקפצה על קבוצת השיחים ממנה בא הקול. חרבה נבלמה באלה גדולה שידיתה עץ ברזל, וגולתה פלדה כחולה.

המשך יבוא….

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.