הגן בין העולמות פרק ראשון: מלך הזכוכית ומלכת האורות.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-23

המישור האסטרלי- כלא הקריסטל.

עד היום איני יודעת בבירור מדוע עידן בא לעולם שלי. זה מתמיה אותי שהוא הקשיב בצורה כזו חטופה לישות שאינו מכיר- כדי לבוא לעולם שחוקיו כה שונים מהעולם שלו. הוא עשה את זה עבור הרפתקאה? עבור סקרנות? או… אני מעיזה לחשוש לרגע לפני שאני מבטאת את המילים- האם מאהבה אלי? מעבר לידידות שהוא מנסה לבטא? אני… לא יודעת. זה נראה נצח בזמן שעובר בכלא הקריסטל הזה. אני לא מודעת כרגע לעובדה שעידן בא להציל אותי, אבל אני מקווה. אני משעשת את עצמי ומחליטה להסתכן במעט קסם. אני טווה מול עיני לחיים אגדה קלטית נושנה- על לו הגיבור שהפך לאל.

לו הגיבור עבר תלאות רבות והגיע לגבעת טרה- מושב האלים כדי להפוך לאלוהות בשל עצמו. קול נשי שואל בשער: “ואיזה כישורים יש לך להציע לכס האלים?”הוא חשב רגע וענה “אני חרש מתכות מעולה.” הקול צחק ואמר שיש להם כבר חרש מתכות. ואז הוא אמר שהוא צייד מעולה והקול אמר שיש להם חבורה של ציידים מוכשרים. ככה לו המשיך במשך זמן רב מדבר על כשרונות שלו ונענה שאותם בעלי מקצוע כבר קיימים בטרה. לבסוף הוא שאל אבל האם יש מישהו אחד שיכול לעשות את כל הדברים שהוא אמר בבת אחת ואז השער נפתח

בכל מקום הם נמצאים, שומרי השער. הם שם כדי להזכיר לנו את החרטות והפחדים ואת שאר הדברים שמונעים מאיתנו את הגדילה וההתפתחות. זה משנה אילו פנים הוא עוטה? את פני האם שמעוררת פחדים בילדיה שלא יצאו לרחוב? השד שמונע מאדם את האוצר? זה יהיה כה קל לומר ששומר השער הוא רע. אבל הוא הכרחי. הוא מונע את הגדילה מכל אלו שלא מוכנים. הזרע שפורח לא בעונתו יכול לקמול בשממה בלי האמצעי המתאים לחיים. יש מקום לפחד אחרת הוא לא היה קיים ברשת הקיום. אני צוחקת במרירות. אני לא מפחדת למרות שאני כאן בכלא. מה שאני זוכרת זה חולשה בעולם הפיסי, לחשים והכלא שפורח סביבי כעלי כותרת של פרח- מוות ללא מוות. מי ירצה להחזיק בי? אני מבינה למה שמישהו ירצה לפגוע בי. אני מבינה למה יש אלו שירצו להרוג אותי אבל למה להותיר אותי בכלא שמספק את כל צרכי האנושיים ונוהג בי כמעט… בעדינות?

אני לא יודעת.

העולם האסטראלי- יער הזכוכית.

כאשר עידן ודיינהיר נפלו אחד על השנייה, זרם חדש של רוח ומחטי זכוכית חדים עפו לכיוונם. עידן תהה אם אפשר למות בעולם האסטרלי.

דיינהיר צנפה: “נמאס לי, אני לא פה עבור מאבקים טיפשיים!” במהירות היא אחזה בידו של עידן.

עידן הרגיש את העולם מאט סביבו- ואת עצמו משתנה, רק לרגע- ואז הוא גילה שהוא בבועת מים מגנה יחד עם דיינהיר.

“אני ישות של מים במקור, וזה יסוד שיש לי כוח עליו. אני מצטערת שלקחתי ממך את הקרב הזה…”

“לא, אין צורך להתנצל.” פלט עידן, מעט במהירות. הוא גיחך בחיוך החתולי שלו.

“מכאן אנחנו הולכים לגבול היער לדבר עם היצור הזה שעושה כל כך הרבה רוח.”

המחטים שהוטחו על הבועה פשוט נטו הצידה, וניתזו בעוצמה על הקרקע. הבועה התרוממה קצת לגובה של מספר סנטימטרים מעל הקרקע והתחילה לרחף בכיוון מזרח אל גבול היער.

“יש לי שאלה” שאל עידן שעדיין לא בדיוק הצליח לבטא את השם של דיינהיר.

דיינהיר החוותה שהוא יכול להמשיך עם השאלה.

“אם אני אמות פה זה אומר שאני אמות בעולם האמיתי?” דיינהיר שתקה לרגע, ונראתה מהרהרת.

“אין תשובה פשוטה לזה. עדיף שאראה לך מאשר אדבר.” היא שלחה את ידה מאחורי גבו והוציאה עם שתי אצבעות חוט כסף ארוך ודקיק. במחווה עדינה היא יצרה משהו שנראה כמו אור כסוף מסביב לקוטר של החוט.

“זה יראה לך את הגבול של החוט.” ואז הקוטר התרחב ועידן ראה מיטת יחיד ואת החדר שלו ואת עצמו שוכב עליה- בחור שנוצר באור היער.

“אתה מחובר לגוף שלך עידן. הנפש קשורה לגוף. אם הנפש תהיה מרוחקת מידי מהגוף למשך זמן רב, הגוף פשוט יקמול וימות. אבל אם תירצח בעולם הזה, תחוש כאב, אבל לא מוות. פה, אתה יכול להחליט אם אתה מת. ייתכן שהכאב יהיה רב מידי, וההחלטה למות תהיה קלה. ואז החוט יתנתק ואתה פשוט תאבד את חייך. אולי אתה לא יודע, אבל העולם האסטרלי מוביל בסוף לארצות המתים.”

עידן היה צריך קצת זמן לעכל את המידע הזה- אבל המחשבה הונחה בצד. הם הגיעו לשדרת אורנים גבוהים וזקנים בהרבה מכל עץ שהם ראו ביער. בקצה השדרה היה אדם, אבל הם לא הספיקו לבחון את דמותו לפני שהבועה התפוצצה והם מצאו את עצמם מתגלגלים על האדמה הקשה והקפואה של היער. מולם עמד אדם, או מה שנראה כמו אדם צעיר, עם קימונו בגוונים של ירוק זכוכית וירוק קיא שעליו רקומים דרקונים בחוט כסוף. הוא היה כה רזה שנראה כאילו הקימונו תלוי עליו. היה לו זקן חום קצר ומדובלל. קולו היה זקן למרות החזות הצעירה. קול רעיל ורקוב משהו.

“למה אתם מחללים את הגן שלי?!” דיינהיר הביטה בו בצורה מעוקמת. “אני המשרתת של הקוילוק* מדיאה! איך אתה מעיז להתקיף אותי!” בעיניה הירוקות זרח אור ירוק וארסי כמו דג רעיל במיוחד בקרקעית הים.

“את אולי משרתת של הקוילוק שאני צריך לסבול פה! אבל לא אותו!” הוא הרים אצבע גרומה אל עבר עידן.

עידן לא הספיק בכלל להוציא מילה לפני שדבר יפה במיוחד וקטלני קרה.

בשדרת האורנים העתיקים האוויר נעצר. המחטים של כל העצים התחילו לנשור על הרצפה בקול יפה ורועש של זכוכית מתנפצת ובקצר מסחרר. דיינהיר שלפה מטה קרב מעץ כהה וכבד למראה שהיה רכוס על גבה ורצה לכיוון של מלך הזכוכית. עידן חש את המחטים פוצעות בבשרו ומכאיבות שלו, לפתע כולן החלו לרחף בכיוון שלו ולהנעץ בבשרו. מערבולת המחטים שנוצרה סביבו נראתה כאילו נמשכה נצח, ובעומק המודעות שלו הוא זכר את דברי דיינהיר לגבי המוות וידע שהוא יכול להפסיק את הכאב. אבל במקום מסויים גאוותו לא נתנה לו. למרות הכאב העז והחד שסירב להפסיק…

הוא היה חייב להמשיך לחיות.

כשהסערה עצרה, אחרי משהו שנראה כמו נצח הוא הופתע לגלות שעורו היה שלם ולא פצוע. הכאב שכך מיד ומה שהוא הספיק לראות זה את דייהניר עומדת מעל גופו חסר ההכרה של מלך הזכוכית. היא הביטה עליו בחיוך. עידן ישב לרגע, ושם לב שעלי היער נעלמו ויער האורנים היה פשוט עירום ממחטים. דיינהיר הסבירה מאוחר יותר שהמחטים שהיו שם היו רק עבורו ולא יכלו לפגוע בה, אבל הוא מעולם לא הבין את הלקח של הסיפור הזה.

“…ובכך שעמדת בכאב זכית בזכות לעבור למקום עמוק יותר. ליער האורות. זה הכל חלק מבחינה שהמקום הזה עורך לאנשים כדי לוודא שהם מוכנים באמת לכניסה לאסטרל ולכוח שהוא מציע. למרות שאני בספק שאתה פה עבור הכוח שיש למקום להציע.” אמרה דיינהיר.

עידן כבר חשב מה צופן לו העתיד, אבל לפני כן מול מלך הזכוכית הופיעה תיבה קטנה וצרה שנכתב עליה בהיריגאנה* ומסיבה כלשהיא הוא ידע שזה עבורו. פרס עבורו. הוא נטל את התיבה שהייתה כה מושלמת בצורתה המגולפת שהוא התקשה למצוא את הפתח שלה. דיינהיר סימנה לו שאין הרבה זמן. הוא הצליח להבין את השפה שנכתבה על התיבה. היה כתוב ירח ערטילאי זורח דרך האורן* בתוך התיבה הייתה מגילת משי צרה שהוא החליט לבדוק מאוחר יותר, במקום בטוח במידה ויש כזה מקום. היא הניח את התיבה בכיסו והמשיך דרך שער מנצנץ אל היער הבא, והסכנות הטמונות בו.

*הבהוב*

העולם האסטרלי- שורשי עץ החיים.

למרות שהיא נראית כמו אישה, עין מאומנת תוכל לדעת שהיא מעולם לא הייתה כזו. דיינהיר שהייתה אנושית יכולה הייתה לנוע כמו אדם, אבל זו פשוט ריחפה ללא תנועה או זיע אל השורשים המפותלים שמולה.

לרגע היה נדמה שזה עוד שורש בסבך. אבל הוא התפתל בצורה מעודנת ומפתיעה בשל גופו הענק ויצא מהסבך. הוא היה נחש יפיפה עם עור שנראה כמו צדף. קולו היה רך ונעים.

“חזרת. לא תקבלי שום מידע ממני לגביה.” הנחש אמר בעצלתיים וזנבו התיז על גופו מעט מים מהמעיין שבשורשי העץ.

“אתה תגלה לי כל פיסת מידע שיש לך אורקל!” האישה אמרה בקול מאיים ונוקשה.

הנחש הביט בה בצורה עייפה משהו. “אם את רוצה מידע עלייך לשלם עליו. את יודעת מה התשלום עבור שירותי. אני דורש יצירת אמנות יקרת ערך.”

האישה לרגע זרחה באור. כך היה אפשר לראות אותה יותר טוב. היא לבשה שמלה שחורה, שעליה היה שריון עור בצבע עץ כהה בצורה של מחוך עם רצועות בגון חצות. שיערה היה שחור לחלוטין פניה צרות והיא הייתה גבוהה מהממוצע. עיניה היו כחולות כמו אגם קרח ועורה היה לבן כמו שיש. על ידיה היו כפפות קוצניות שנראות כמו טופרים.

“אני עוד אחזור. וכשאני אחזור תהיה בידי יצירת האמנות שאתה מחפש, ואף אחד אף לא אחד לא ימנע ממני למצוא את אותה!” היא עיוותה פניה בזעם. לפתע, צורתה השתנתה לזאב והיא הלכה משם.

המשך בפרק הבא…

בפרק הבא הם סוף סוף מגיעים לגן שלי!

מונחון למילים מסובכות בסיפור.

*קוילאק- דרך הביטוי הנכונה לבטא את המילה הגאלית Callieach שפירושה זקנה או מכשפה.

*היריגאנה- אמנות הקליגרפיה והכתיבה היפאנית.

ארדן

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.