הגן בין העולמות פרק עשירי: הכנפיים של אנבל.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-09-24

העולם האסטראלי- טירת העגור הלבן.

הקירות האלו, החללים והניחוח… הייתי פה פעם? אנבל שאלה את עצמה בתימהון. המסדרונות שהיו עשויים מעץ אורן רייחני ומיושן חרקו בצורה מוכרת תחת רגליה. משרתת זקנה שלבושה בקימונו יפאני לבן ומסורתי הלכה אליה וללא מילה דחפה לידיה קימונו ממשי לבן גם הוא, עם פרחי כסף רקומים בו. הקימונו הריח כמו קמפור ויסמין. המשרתת עברה על פניה מיד לאחר מכן בצעד קולני וכשאנבל הסתובבה לראות לאן היא הלכה, היא ראתה בעצם שהיא נעלמה.

יש רק קדימה אנבל נאנחה והמשיכה ללכת תוך כדי שהיא לובשת את הקימונו בצורה מודעת למחצה. היא עמדה ללכת רק כדי להיות להתעורר לפתע ולשים לב שבמשך זמן רב היא הייתה קפואה, עירומה.

אנבל המשיכה במסדרונות הרבועים והישרים, עוברת בדרכה מחצלות קש לבנות ומדי פעם בכוך בקיר אגרטל עם סחלבים לבנים. היא מעולם לא אהבה סחלבים- צורתם הפראית נראתה לה שטנית מידי. חופשית מידי. בסוף המסדרונות כלו. מה שנותר הייתה במה נמוכה מעץ כהה עליה ישב גבר צעיר ששיערו השחור גולש על גבו. פניו היו נאות ואפלות- גופו צנום אבל ישר ומלכותי והוא ישב במרכז הבמה, מולו פיסת נייר אורז, קסת דיו מירקן לבן- בידו היה מכחול כתיבה קליגרפי עם דוגמאות דרקונים. לצידו הימני היה מגש מסודר עם קנקן ברזל מעוצב וירוק וכוסות תה.

“מי אתה?” שאלה אנבל. “למה הבאת אותי לפה?” היא אומרת כשהיא חשה את הילת הכוח סביב האדם.

“את בעצמך יודעת למה את פה.” ענה קולו יציב גברי ונעים. זה הקול שדיבר על המכשלות מוקדם יותר. האיש טבל את מברשת הכתיבה בדיו והתיז לצידו. טיפת הדיו ריחפה לרגע באויר, הלבינה והתרחבה לפתע לחלון חסר צורה בזמן ובמקום.

אנבל ראתה את עצמה עומדת עירומה בשלג מול הדרקון.

...נשימת הקרח של הדרקון הקפיאה באיטיות שיח כריזנטמה לבן לצד אנבל שהתפוצץ לרסיסים קטנים ולבנים ירוקים. “אני כאן כי אני לא נוטשת חברים שלי. אני כאן כדי לקבל כוח וידע להציל את ארדן”….

החלון נעלם מיד. מתפוגג מבלי להשאיר זכר. הגבר המשיך לדבר. “את פה, את בחיים. את כאן לקבל כוח, והוא בא דרך ידע- ידע על עצמך, ידע על אחרים והכי חשוב, ידע על הגן ועל הגבירה שלו.” לאנבל כבר רצו שאלות בראש. הגבר סיים את ציור הקליגרפיה שלו בתנועה מהירה ופיזר עליו אבקת גיר ליבוש. אנבל החליטה לקחת שיטה יותר מלאת טאקט. “מי אתה?” הגבר חייך. החיוך שלו היה זאבי במידת מה ומאוד מושך. לפתע היא שמה לב כמו הוא נאה- הוא היה חסר גיל ותווי פניו היו בלתי ניתנים לקריאה. “השם שלי לא חשוב. את שואלת את השאלות הלא נכונות.” ארדן היה אומר לי את זה כל הזמן. אוף, המצב לא בשליטתי ואני לא אוהבת את זה! “את פגשת אותי בעבר.”

האמן שלח טיפת דיו מרחפת פעם נוספת אל האוויר, וזו הבהבה. הארמון היה ברקע, בדיוק כמו עכשיו רק שהיו בו הרבה אנשים. תנועה וצבע ורעש של אריגים מאווששים מילא את האוויר. “מא ג`יאנג!” צעקה אישה נמוכה ושמנמנה שלובשת קימונו כחול. לחדר נכנסה נערה צנומה עם שיער שחור ועינים חודרות. אנבל ידעה שזו היא- אבל היא אחרת, היא של חיים אחרים. תפרי הזיכרון כמו נפרמו והיא נכנסה לזיכרון בעצמה. “מא, למה את מאחרת שוב לשיעור הכתיבה שלך? לא, אין זמן לתירוצים, בואי איתי.” הן הלכו במהירות דרך מסדרונות מעצי אורן והגיעו לחדר בו האמן יושב. “האמן בונטרו, הבאתי את מא ג`יאנג לשיעור הכתיבה שלה.” האמן הנהן ודלת הנייר והבמבוק נסגרה חרש אחריהם.

הימים עברו, והשיעורים הביאו את אנבל לשלמות באמנות הכתיבה הקליגרפית, היא התאהבה נואשות באמן והוא בה- אבל היא ידעה שהיא לא יכולה להיות איתו או להנשא לו. היא אצילה ואילו האמן אציל גם הוא, הגיע מבית אצולה זוטר בלבד ואביה לעולם לא יתיר לה להנשא לו. כאשר מא ג`יאנג נכנסה להריון היא נטלה אבקת הרדוף ודלעת מרה להפלה. אביה מיהר להשיא אותה לגנרל רב עוצמה שמחזק את השליטה באדמות שלו.

“לנצח, אני אחכה לך כאן בטירה הזו לנצח.” בונטרו אמר.

האלה קואן יין הביאה את בקשתו לפני בית המשפט בחצר הירקן ושם הקיסר הפך אותו לדרקון כדי שישמור לנצח על טירת העגור הלבן בציפיה לזו שעזבה תחזור.

החיזיון נעלם.

“ועתה, הגיע סוף הזמן שלי. הגיעו סוף הימים. עכשיו אוכל באמת למלא את משימתי ולהמשיך הלאה.”

“למות?!” אנבל הזדעזעה- עדיין מוכה מעוצמת החיזיון שתפס אותה לא מוכנה כלל.

“מוות זו מילה קשה. אני רק משנה צורה- בדרך אני נותן כל טיפה של כוח לך.”

פתאום אנבל הרגישה קול עולה ממנה- שלה ולא שלא, קול מהזיכרון העתיק- קול יפאני: “בונטרו- אני לא יודעת איזו שינטו החזירה אותי אליך אבל אל תלך אל החשכה כה מהר…”

דמעה כסופה ניצנצה בעין בונטרו. “אל דאגה ליבי. אני אגיע אליך אחרי השער הזה. אני יודע שרוחך מרחפת בעולם ומחכה לי. אצטרף אליך מהר ככול שאוכל,

אנבל. את עכשיו יודעת על עברך ומי שהיית. הידע הזה הוא גם כוח. אבל עכשיו עליך להכיר את הסיפור של הגן, ארדן ולקבל את הידע שיהיה לך ככנפיים.”

אנבל שנרגעה קמעה אחרי שהוגש לה כלאחר טקס כוס תה ירוק הקשיבה בכל אוזן.

“הגן וארדן הם אחד. הגן מנותק ממקור כוחו וחיותו כי ארדן מנותק. הגן חיכה לארדן לפני שהוא נולד, ואפילו זמן רב מלפני הייתו מדיאה.

פעם, אחד מלכי העממים העתיקים בשם מידיר נישא למכשפה רבת עוצמה בשם פואנק. המכשפה הייתה יפה- ונולדה לדרואיד רב עוצמה, ממנו למדה את מלכת המאגיה. למידיר היה בן מאומץ. אחרי שהבן תפס ממלכה שכנה הוא הזמין את אביו למשחקים עונתיים שם. האב קיבל במקרה אבן בעינו. מלך פגום לא יכול למלוך. אבל הקסמים של העם העתיק השיבו לו את עינו. הבן רצה לפצות את אביו, ואביו ביקש את היפה בנשות העולם.”

בונטרו ערבב דיו עם מברשת זיפית מבמבוק.

“זה פשוט הקרמה של מדיאה ליפול על כל הגברים שבוגדים הא?”

בונטרו צחק צחוק עמוק חמים ולבבי שהאיר את פניו. “כאילו שהאהבה שלנו יותר טובה אה?” אנבל צחקה במרירות.

“בכל אופן,” המשיך בונטרו, “מידיר קיבל את אידיין היפה מכל. הוא הביא אותה לביתו. אישתו פואנק לא בדיוק שמחה לקבל את אידיין. לאחר שמידיר עזב פואנק הפכה את אידיין לבריכת מים קישוטית.”

“המ… מקורי. אני אשמור את הרעיון הזה להזדמנות אחרת” אנבל חייכה, חושפת שיניים לבנות.

“כמובן מה שהיא לא חשבה זה שגם לאידיין יש קצת קסם. בבריכה נוצרה תולעת שהיא נשמתה של אידיין והפכה להיות לפרפר סגול ויפיפה. מידיר מצא אותה ככה- וכל עוד היא הייתה עימו לא היה לו שום צורך באישה אחרת. ואז כדי להלל את אהובתו אידיין, הוא בנה מגדל זכוכית ענק שהיה כעיר שלמה שמולא בריחות נעימים וצמחים תוך זמן קצר מאז בוא אידיין לשם. ואז המלכה- מכשפה פואנק באה למידיר ואמרה לו שכל רכושם משותף להם והוא בנה את המגדל ללא רשותה, והוא שייך לה.”

“מידיר רק צחק. פואנק קראה לרוחות חזקות שהעיפו את אידיין- אבל בנו המאומץ של המלך תפס אותה במעופה והחזיר אותה למקומה. בפעם השנייה שהיא ניסתה להעיף אותה הלאה, מידיר הרג את פואנק. אבל פואנק הצליחה להעביר את אידיין על גבי הרוחות הרחק משם. בני העממים העתיקים שברו את מגדל הזכוכית, למרות רוחה של פואנק שחשקה בו כל-כך. אבל את הקומה העליונה ביותר שלו לא הצליחו לעולם להשמיד. היא המשיכה לרחף בשמיים ולהכיל בשמים וצמחים. זה הגן. הגן של מדיאה. היא… חוששת שאידיין תחזור בעתיד ותהיה מלכת האמרלד של הגן. כך נובא. אבל כל עוד היא מוחזקת אצל המלכה העלפית אין סיכוי להציל את הגן שהוא שער עתיק בין עולם האנשים לעולם הזה. זו הסיבה שהיא רוצה בו כל-כך. סביר להניח שהגורל של מדיאה יהיה מר ממוות. נשמתה תילקח וגופה חסר הרגש ישמש כמפתח אנושי לגן. אסור שזה יקרה. לעולם. העלפים איבדו את העולם הזה כי הם פגעו בו. לעולם אין להם לחזור אל פני השטח.”

אנבל הנהנה. הסיפור הזה היה הגיוני. אפילו הגיוני מאוד והרגשות שהיא חשה כלפי האדם שמולה לא הותירו מקום לספק- זוהי האמת.

בונטרו כרך מגילות משי בקופסה רבועה ומגולפת מעץ דובדבן. “אלו הציורים של העיר וההגנות שלה. כשתגיעי לפאתי העיר תמצאי אותן שימושיות. עתה הגיע הרגע לכוח.” הייתה תנועה מהירה שאנבל לא הספיקה לראות.

הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבה היה ברק הסכין המעוקלת בידו של בונטרו. הדבר הבא היה הדם שהתיז מגרונו. “שתי… שתי… הכנפיים.. ” אנבל נגעלה תחילה למראה הדם, אבל משהו משך אותה לצייתנות ברזל שלא ניתן להבין. היא ליקקה מעט מהדם שהתיז על ידה מצווארו. ואז הוא מת. עיניו הכהות איבדו את הרגש שהכילו. רק קליפה. הוא האמיתי נותר פה כמה שנים? המוות בטח היה רק נחמה עבורו. לפתע הגופה זהרה באור לבן ועל הריצפה לא היה אדם אם כי הדרקון הלבן שהיא פגשה בכניסה… יופיה המלכותי של החיה כשהיא שחוטה היה עצוב לעין שיעור. אנבל חשה כאב בחזה. היא מיהרה לצאת מהארמון, כשהיא רצה הכאב רק החמיר. כאשר היא יצאה מהחצר הפנימית היא גילתה שהטירה נעלמה- ועימה הקימונו הלבן שלבשה. הכאב התעצם ואנבל גילתה שהוא לא היה בחזה- אם כי בגבה. זוג כנפיים מנוצות וכסופות-לבנות בקעו משם. האוויר הפך סמיך כמים כאשר הפך להיות חסר חשיבות. והיא עפה…ועפה… וכאשר חזרה לקרקע הכנפיים נעלמו. היא ידעה שהם יחזרו אם היא תקרא להן. כמו החרב. כמו הכל בחיים האלו. מולה על הדרך עמדו ארמיס ושריעת.

שריעת ציקצקה בלשונה והלכה להביא בגדים להחלפה שהיא שמרה לעצמה- שימלה כחולה וקלילה שהיא לבשה בלילות קיץ חמים מידי. “דווקא לא לקח לך הרבה זמן.” אמר ארמיס. לאנבל נראה כאילו עבר נצח… ואולי בעצם עבר?

המשך בפרק הבא…

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.