פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-26

חרגתי יותר מדי זמן מאמירה הזאת. סמכתי יותר מידי על אנשים. והנה זה. המשפט שהופיע מול עיני בבירור. אין אנשים טובים. טוב זה מילה. גם אלו שטוענים שהם טובים או חיוביים הם בעצם אנשים שמלטפים את עצמם באלטרואיזים חסר מהות או אור. הנה- דוגמא קלאסית. אישה נחמדה אהובה על כולם (ובעלת קריזות אבל לא ניכנס לזה) שטוענת שהיא מאמינה במושג ה”טוב”. בשנייה שהיא מתקדמת קצת במסלול הרוחני שלה, אין יותר כלום.

אין יותר אנשים שטרחו לנסח את התשובות שלהם, אין יותר אנשים שהיו חברים שלה לעת צרה. אין אנשים שהיא הקפיצה מהמיטה כדי לקבל עבורה חזיונות של העתיד. או שקנו לה שוקולד. וכשמרימים אליה טלפון לשאול מה לא בסדר היא אפילו לא טורחת לענות למה היא שמה אותך בהתעלמות בכל דבר שהוא באינטרנט. ואני סיימתי להתנצל על מה שאני ועל מי שאני. אני זה אני ואם זה לא מקובל, תתרחקו ממני.

אני רוצה לצטט את דבריו של הכומר לגברת סוליס מ”עקרות בית נואשות”:

“מה את רוצה?” הוא שואל.

“להיות מאושרת.” גבריאל סוליס עונה.

“זו אמירה של ילדה מפונקת” הכומר אומר.

“אני יודעת.” היא עונה בחזרה.

אם להיות מאושר זה רצון של ילד מפונק אז תרשו לי להתאבד עכשיו כי אני לא אמור בכלל לחיות בעולם של מבוגרים. רק ליצור לעצמי עוד בועות. אז מה אני אשם אם אין לי אשליות של אור או טוב? אני יודע שהרע קיים בדיוק באותה רמה שבו הטוב קיים (זאת אומרת שלא קיים). האם בעצם גם אני דמות בספר? בהצגה בלי צופים? לפעמים אני מאבד את האשליות שלי וזה יותר גרוע מלאבד את המציאות, כי אין מציאות אמיתית. באדונית התבלינים מתואר הקשר בין האדונית למטופלים שלה, הקשר הזה הוא כמו קווים של אור, וכשמתקרבים יותר מידי הם הופכים לקווים של מתכת ופלדה וזפת. אולי אני לא אמור באמת להתקרב לאנשים בעולם הזה. מי יודע. אולי היפאנים צדקו כשהם אמרו שיש שמונה חומות בין אדם לבין הסביבה שלו והאנשים האחרים.

אני יודע שאני יכול לבחור להחזיר את חומת הקרח ביני לבין האחרים. אני לא אפגע ככה. אני מרגיש את הצינה של לב הכפור מדברת אלי להחזיר את הים ביני לבין האחרים. אבל אז אני אאבד כל סיכוי לגדול וכמו שושנה עטופה בכפור אוכל למצוא רק קמילה ולא גדילה או חיים. אני לא אמצא אהבה ככה, או חום או בכלל שום דבר אחר.

אז מה קרה השבוע? הספרים האחרונים מאמזון נשלחו (ההזמנה מאפריל [!!])

אירחתי שני מכשפים שצדו דודאים והיו צריכים להתקשר למריאנה קודם אם הם רצו למצוא בכלל את המקום. אנבל יצאה למסע… היא תחזור בדיוק במפגש הבית שאני מתכנן לכל המכשפות בשביעי, אימא נסעה לחיפה לשמור על האחיינים המושלמים שלי, מאיה גדלה נורא. קניתי ספרים ועוד ספרים ועוד ספרים. גרמתי לאימא שלי לקרוא את האלכימאי שזה נס. השגתי את פס הקול של המאטריקס השלישי- עבדתי על קמיע מסוג חדש. הספקתי לריב עם ידיד, ולא לריב עם ידידה שאני לא יודע אם לקרוא לה ידידה בכלל יותר. וכתבתי שיר בסיגנון מודרני לשם שינוי שמוקדש לכל אלו שקוראים לי פלצן בגלל שאני משתמש בשפה ארכאית.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=255&msgid=55633027

הנה לכם. מתנה.

ראיתי את העיצוב החדש של הבלוגים ולא מצא חן בעיני. בכלל. הוא יפה ואלגנטי אבל חסר אופי ואישיות בטירוף. זה ישאר עבור אנשים אחרים. אבל תודה על האופציה בכל מקרה תפוז! ועוד איש הומופוב וטיפש שנתתי לו באבי אביו. זהו זה בערך. אה, ואני שמח להכריז שאבונית בת הדודה שלי מטפלת בבעיה שלה השבוע. נכון שאתם מאושרים? אני מאושר. לגמרי. ולאריה שלי יש חופש…. *מזיל ריר*

למרות שאין לי הרבה תיקוות.

זהו, סיימתי לבכות לכם. לכו הבייתה.http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo11.gif

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-21

כשהייתי צעיר היה לי הרבה ממה לפחד.

מחושך, מזרים, מחיידקים, מלהיות לבד, מלאבד אנשים שקרובים אלי, מהמוות.

פחדתי כלכך מכל אחד הדברים האלו שביליתי את חיי עם אסופה של פחדים אמיתיים ומזוייפים. פחדתי להשאר בבית, פחדתי לצאת מהבית וכל מה שהיה זה סוג של צל שמרחף בין הפנים החוצה. כשגדלתי הופיעו להם עוד פחדים. ההורים שלי שהכניסו לי לראש את רוב פחדי הילדות לא בדיוק הבינו למה אני מפחד להתגייס לצה”ל. “כולם עושים את זה.” כן, כולם עושים את זה וחלק מתים. אבל חלק מתים מכל דבר. אני יכול למות מקרינה מהפלאפון, מסרטן, מאיידס, מסוחרי סמים… החיים שלי היו ככלא, כלא של קטיפה וזהב, אבל לא פחות מכלא.

אז מה עשיתי? עם חלק מהפחדים הדימיוניים של הילדות התמודדתי. וחלק אחר גרם לי להבין משהו. כן, אני יכול למות כל יום כל הזמן. מי מבטיח לי שהאוטובוס הבא לא יהיה בו מחבל, והאוכל שאני קניתי אין בו חיידק טורף? אף אחד. אני יכול למות בכל רגע. המחשבה הזו הייתה מפחידה לבדיוק שנייה, ואז משחררת. הסתכלתי על העבר שלי וראיתי את השביל שלי. מרוב פחדים למות שכחתי לחיות. מרוב שריחמתי על עצמי ובכיתי על עצמי, שכחתי לחייך ולשמוח.

לפני שנה למדתי לאכול ביידים. סכנה של ממש לאכול ביידים, כי מי יודע אילו חיידקים יש לי בהן? למדתי לנסוע בתחבורה ציבורית, למדתי להחזיק נחשים ארסיים ביידים, למדתי לעבוד עם רעלים, עם צמחים. ולמדתי מי זה הפחד. הפחד שלנו הוא לא אויב. הוא ידיד. הוא מזהיר אותנו מפני סכנה. אבל כשהוא הופך להיות אובססיה, כמו שהוא קורה אצל כל אדם שמפחד משינוי- וכל שינוי הוא חיובי. גם אם המצב נראה רע, הכל ארעי בכל מקרה בחיים האלו, והם ייסתימו ואני אסתיים והמוות יבוא גם אלי. אבל כשהוא יבוא, אני לא אתחבא מפניו, אני אסתכל לו בעיניים ואחזיק בידיו לפני שאצטרף לריקוד הנצחי של החשכה.

ולעזאזל, זה אף פעם לא קורה לי בחורף. דווקא בקיץ השדוף של הים/אילת/אבטיח אני מרגיש לבד. בחורף שהגשם מכה על הגג ועל החלון שלי אני מרגיש מסופק במזג האוויר הסגרירי והאפל. יודע שהשמש רחוקה ממני. אולי בגלל שהשמש מראה צד שבי שלא קיים? דקה בשמש והעור החיוורוני שלי נעשה אדום, אני מזיע ומסריח ומרגיש נורא. אני מתקדם בדרך שלי אבל מרגיש חולשה. אני מתקדם ומרגיש לבד. כלכך לבד.

שאלתי את עצמי פעם, בסינדרלה. מה קרה לפיה הטובה אחרי שהאגדה ניסתיימה? סינדרלה נשואה לנסיך והם חיים באושר ועושר. ומה עם הפיה? אני רואה את הלחשים שאני טווה עבור אחרים מתגשמים בזה אחר זה. לוקחים צורה ואור וחיים. ואני פה. בכלא שלי. אנשים באים לכלא שלי ומבקשים את המאוויים הכמוסים שלהם. לרוב הם מקבלים את מה שהם מבקשים. לפעמים הם מקבלים את מה שהם צריכים ולא את מה שהם רוצים (וגם זה בסדר) אבל אני חשבתי שאם אני אחיה לנצח בבית שלי, בלי אהבה אמיתית ובלי קשרים אמיתיים הכל יהיה בסדר. עם מות האובססיה של הפחד שלי גיליתי שהרצון שלי בבדידות נבע בדיוק מזה. מהפחד. אני צריך חברה. בחיים לא הייתי אומלל כשהייתי בצבא ואנשים שהתחלפו כל שבוע סיפקו לי חברה- רעיונות, שיחה. הסתדרתי עם כולם. מכל שכבת אוכלוסיה, ומכל לאום שבאו ליישב את ארץ ישראל. אני צריך את החברה ובלעדיה אני כמו קמל.

ובעירי הנידחת אין חברה מספקת. כולם כאן הם עדר. עדר אחד גדול של רכילות וטיפשות. מי שיש לו שכל בורח מפה בגיל זה או אחר. אבל הכלא שלי, הכלא המושלם של קטיפה עם קיר חלונות אל הים, נמצא פה.

והספרים שלי.

והכשפים שלי.

והצמחים שלי.

והמשפחה שלי.

ואני לא בטוח שאני מסוגל להתנתק ולברוח מהר כפי שאנשים חושבים שאני מסוגל. אז אני בורח לגן. בגן שלי יש את היופי המושלם כפי שאני רואה אותו. אני גוזם עצי ערבה בוכיה, מטפל בסחלבים שפורחים בעזוז כל השנה ועוד נצח…

ושוכח את עצמי שם.

אז היום אני לא מפחד מהמוות, או מפיגועים או ממחלות. הלחשים שלי מגנים עלי, אבל אפילו אם אלו יכשלו, ויגזר עלי למות, אני אמות. אין דבר שאוכל לעשות בנידון אז מדוע שאתלונן או אפחד?

כל לילה שיש לי משהו שמטריד אותי ואיני יכול לישון אני מבטיח לעצמי שאני אעשה דבר יעיל בשנייה שאוכל לעשות משהו. אבל אין טעם להתהפך בשנתי ולחוות נדודי שינה, כי אלו לא יביאו את הפיתרון. ועם ההבטחה, באה השינה המרגיעה.

לילה טוב,

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-16

אני רוצה לחלוק במשהו. אני צופה בעצמי וגם באנשים אחרים. לומד מה קורה ומה נובע ממה- התנהגויות שונות וכדומה. ועליתי על משהו. אני הולך לומר משהו שישמע קצת פרובוקטיבי, אבל הומוסקסואלים יותר מפותחים מסטרייטים מבחינה רגשית ותודעתית. שוב, לא עשיתי מדגם מייצג, וייתכן שדעתי באמת מושפעת מהעובדה שאני הומוסקסואל, אבל יש לי נימוקים שעשויים להשמע הגיוניים לנושא.

מאז ילדות אנחנו חיים ביחד, גרים ביחד ועוברים דברים ביחד. יש סוג של לוח זמנים בלתי נראה שנמצא תמיד באוויר שמתחיל מהשנייה שבו אנחנו לוקחים נשימה ראשונה, דרך חיסונים גן ובית ספר (צבא בישראל)… ועד מוות. הדבר הזה הוא אחד מדברים רבים שנקרא נורמה. כל דבר שסוטה מהנורמה למעלה או למטה זוכה ליחס שלילי. דוגמא קלאסית, בית הספר. ילד איטי מהרגיל יזכה ללעג מחבריו. האינטילגנציה שלו מתפתחת אחרת, או בצורה איטית יותר מסדר הדברים של אותו לוח זמנים בלתי נראה. העובדה שהוא לומד עם כיתה של 40 ילד מונעת ממנו את תשומת הלב שהוא זקוק לה, ובמקום לתמוך בו או לומר לו שהכל בסדר- בדרך כלל מביאים מורים פרטיים או מנסים לתת יחס אישי כדי להביא אותו לקצב של הכיתה, כי זה שהוא מתפתח לאט מאותו לוח זמנים נחשב כבר ל”בעיה” אבי לדוגמא סובל מדסלקציה, ובתקופה שהוא היה ילד המורים אמרו לו שהוא פשוט טיפש- מאוחר יותר רק גילו את הסיבה האמיתית לקשיים שלו, אבל כמו רוב הדברים במערב, מטפלים בתסמין (חוסר יכולת למידה מסויימת) ולא במחלה- קרי, דיסלקציה. ומה עם ילד חכם מהממוצע? הוא סובל כפליים. לא רק שהוא צריך להקשיב למורה לועסת את החומר פעם חמישית אחרי שהוא הבין בפעם הראשונה, (ולהשתעמם למוות) אלא שהוא זוכה לקינאה של כיתתו והחברה של הילדים מקיאה אותו באותה עוצמה שהיא תקיא ילד פחות נבון מהנורמה. אולי אפילו יותר בגלל שיש קינאה ולא סתם זילזול. כל גושפנקה חיובית מהמורה או מההורים לא יכולה להוות תחליף לחברת הילדים, כפי שרבים יודעים היטב. והלוח הזה תמיד נמצא שם. אם את אישה, את אמורה להיות נשואה בגיל 27, אם אתה גבר אתה צריך עבודה מסודרת עד גיל 30 (אולי לפני, אולי יותר מאוחר בכמה שנים…) בגיל 60 את יוצאת לפנסיה. לא משנה שאת נראית ומתפקדת כמו בגיל 30, הנורמה דורשת. (למזלנו יש יוצאים מהכלל, אבל לא מספיק) כל חריגה אפילו קטנה מאותה נורמה חברתית נתפסת כבעיה. למשל, אני דיברתי עם מישהי ובמהלך השיחה ציינתי שאיני אוהב ילדים. היא התחילה לשאול אם יש לי בעיה נפשית כלשהיא, או זיכרון מודחק, ומדוע? כי ילדים זה טוב, ילדים זה יפה. ככה אומרת הנורמה. אני מעיז לראות ילדים בתור יצורים שאוהבים לפלוט ותמיד דביקים. אני חורג מהנורמה, ולפיכך אני מקבל על עצמי ענישה מסויימת. אנחנו צריכים תמיד לדעת שאנחנו אנשים מקבלים, אנשים פתוחים וליברליים, אבל עובדה, לא ראיתי אימא, ותהיה הכי ליברלית שיש, שתקבל את העובדה ההתחלתית שהילד שלה הומוסקסואל בחיבוק. תמיד יש זעם ותמיד מעל אותו לוח זמנים בלתי נראה מופיעה השאלה של “מה עשינו לא בסדר?” גם אם היא לא תמיד מבוטאת בצורה מילולית. אלו עקרונות העדר. אישה לוקחת כמובן מאליו שהיא צריכה לשקול ככה וככה ולהתחתן בגיל כזה וכזה. הפחדים של הגושפנקה השלילית שעשויים לבוא במקום עם תסמין “מה יגידו השכנים” גדולים מידי. ומה יצרנו? דור של נשים שמפחדות לשקול מעל או מתחת לממוצע, אנשים שמאמינים שלעולם לא יגיעו להגשמה עצמית בלי בן או בת זוג, ובאופן כללי, הצגה בלי צופים. זו מוטיב העדר. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, מבחירה או צורך, ועל זה בדיוק אני הולך לדבר.

כאשר אדם חוקר את המיניות שלו, ומגלה שהוא הומוסקסואל או בעל העדפה מינית שונה, העולם סביבו נחרב. כולם מחפשים בהתחלה “כדור פלא” שיעשה הכל יותר טוב. שירפא את החולי הנוראי. ומדוע חולי? שוב, הנורמה- זה מונע תא משפחתי מסודר שנקבע מראש על ידי אנשים שאנחנו לא מכירים עוד לפני שנולדנו. כפי שציינתי, רוב האנשים חיים בנורמה רוב או כל חייהם, אבל אדם שהוא הומוסקסואל פשוט נפלט מהנורמה אוטומטית. הוא לא יכול להדחיק את המיניות שלו (ואלו שכן אומללים מאוד בדרך כלל) ולפיכך כפי שציינתי העולם ומערכת האמונות האישית שבוססה על אותו לוח זמנים בלתי נראה, מתפוררת. מה קורה הלאה? יכולים לקרות הרבה דברים. יכול לקרות תסמונת של מצב “עסקים כרגיל- אני הומו, זה בסדר, אני עדיין כמו אותו אדם שהייתי קודם, חוץ מזה שאני שוכב עם גברים/נשים בני מיני” שזה סוג אחד של חשיבה, או מצב של כל מערכת האמונות האישית נשברת ונבנית מחדש משוחררת לחלוטין מהנורמה. כל המלכות דראג למינהן וכל אלו שלא איכפת להם מה יגידו על זה שהם יוצאים עם שימלה בדוגמת נמר לרחוב למרות שהם זכרים זו דוגמא אחת נוספת. בשני המקרים, הזעזוע מנתק את האדם מהנורמה. לפיכך הוא מתפתח יותר וגדל יותר בעיקבות אותו אירוע. אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו וזה דבר שנמנע מרוב האנשים שקושרים את חייהם ברצון או בלי מודע לאותו לוח זמנים בשמיים. המסר האמיתי פה שצריך להטיל ספק.

האם נישואין בשבילך?

האם אני באמת רוצה ללמוד את המקצוע הזה?

זה מביא אותי לאושר? לסיפוק?

למה אני פה, ומה מעשי פה?

לחיות כל יום כמו שהוא בא, ולחפש סיבות לחייך. זה חשוב יותר מכל פיסת דף נייר על הקיר או ציון, או מספר מודפס בבנק. אני בתור מכשפה, תהליך ההכרה במיניות שלי היה יותר קל. כבר מבחינת אמונה ידעתי שאני חורג מהנורמה, וביליתי את רוב ילדותי תוך כדי הכרה בזה שאני שונה ועם אהבה לשוני שלי. התהליך בין זה לבין הכרה בהומוסקסואליות שלי היה קל ופשוט יחסית. שוב, היה סבל ודמעות, אבל זה רק שריד ישן נושן של המקום של אותו לוח מודעות מרחף מעל הראש שלי ושל שאר העדר.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-15

לאחרונה אני פשוט חי מאנרגיה קופצנית של מרידיאן חסום לשעבר (תודה אבונית!) ופשוט מרגיש יותר טוב בטווח הארוך. למרות שיש לי גלי חום כמו אישה בגיל המעבר ולפיכך אני חיי בתוך מזגן. טוב נו. די עם ההתבייכנות. קיבלתי מחשב חדש. גיסי וההורים שלי דאגו לזה. הרבה פאקים של המחשב הישן פשוט נעלמו להם. אני מניח שאני זקוק לזה. אז תודה לכולם (בעיקר לגיסי שבילה יום שלם בניסיון לגרום למחשב לעבוד ונסע לכפר ערבי, בגלל שבועות, להביא חלקים שחסרו לי). אני מעריך את זה. אירחתי מישהי עם אופי מדהים למשך שלושה ימים ובכיתי לה על הרבה דברים. הבחורה מכירה כמות עצומה של הקהילה הגאה וזה פשוט עיצבן אותי שפשוט אין לה מי להכיר לי. בסוף מסתבר שאני אולי אחד האנשים היציבים היחידים שהיא מכירה (אני יציב. נכון שזה עצוב?) והיה לי תירוץ בשבועות להפציץ עם מאכלי גבינה כמו פטוצי`ני ארדנו (אלפרדו משופר) ואת הפיצה הסודית שלי. האחיינים מתוקים. אני שונא ילדים על בסיס עיקרון תמידי, אבל כשרואים את מאיה פשוט מושיטה יד של דומינה מהדאנג`ן לפנטכל שלי ומושכת בכוח, אחרי שהיא משכה בכוח בשיער שלי ופלטה עלי, אי אפשר שלא להעריץ את התינוקת המושלמת הזאת. מכשפה לעתיד בטוח. והכי חשוב- הם הולכים הבייתה! אני לא צריך לסבול יותר מיום שלם את הילדים האלו. וכמובן הילד שפשוט כיף לשחק איתו ולרוץ אחריו ולדגדג אותו ולנשק אותו. אז מה אם הוא סובל קצת? הכל מאהבה. ילדים יפים.

בקיצור, כמה שזה נדיר, לא רע לי. לא מדכא לי- טוב נו… אולי חוץ מזה שפרסמתי שיר בפורום פאגניזם ואף אחד לא הגיב כמו שצריך.

אני מרגיש נחמד למדי. אולי אני אלך לשמוע אופרה כדי להרגיש קצת יותר מדוכא. אה, אגב, “עקרות בית מיואשות” אחלה סידרה. תראו אותה. הרבה יותר חינוכית מ”מכושפות” או “באפי ציידת ערפדים” ובטח שיותר טובה מ”אנג`ל” שנעשה יותר מידי מדוכא וממורכז בעצמו לאחרונה. בקיצור, סידרה נחמדה ומצחיקה מאוד. ומה קורה עם הכישוף? הזמן האחרון לא אפשר לי ולא נתן לי הרבה עבודה. אבל אני קורא ספרים ולומד ומתאמן… בעיקר על שינוי צורה וגלמור. עוד מעט אני אתחיל לעבוד על יסוד האש. אני שונא אותו אבל לידיד שלי יש נקודה חשובה שצריך לעבוד על הנקודות החלשות, ועם מה שהעולם עובר היום…

בכל אופן, קיבלתי נאום אנטיגלובליזציה מידיד שלי והכל בסדר. תודה ששאלתם. קניתי גם ספר מעולה בסטימצקי למרבית ההומור שנקרא Witches- Erica Jong שהוא מעולה. זו המלצה לכל אדם שרוצה להבין בעצם מי היא המכשפה, העתיקה ומודרנית, זו של הכנסייה וזו של הטבע, ומלא באיורים מדהימים. בנוסף, אני רוצה להמליץ על מאמר נדיר שנכתב על ידי הסופרת הפאגנית טלה בר (מבטאים Tala) שמדבר על האישה והמוות. מרתק.

ארדן.

http://www.haayal.co.il/story?id=1797&force_skin=vprint0

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-10

אז היום הייתי אצל אחותי. הילד הקטן רץ ותופף ברגליו והביא איתו ספר גדול כמוהו. “סיפורי התנ”ך” הספר הכריז על הכריכה זהב על גבי כחול לילה. “הוא הכי אוהב את הסיפור של יציאת מצרים.” אחותי מפטירה כלאחר יד ומבקשת ממני להקריא לו את זה. עכשיו אם הייתי דוד נורמלי או אפילו דוד יהודי, יש סיכוי סביר שהייתי מקריא לו את זה. אבל אתם מכירים אותי לא מהיום. אז החלטתי לספר את יציאת מצרים מחדש.

“גיא, אתה זוכר את הסיפור שסיפרו לך על יציאת מצרים?” הילד מניד בראשו לאות הן. “אז אתה זוכר שפרעה הבטיח כמה פעמים לשחרר את העם העברי ולא קיים?” “כן.” הוא ענה בקול ילדותי. “אז תזכור שבכל יהודי יש קצת ממצרים של פעם, וזה הסיבה למה אנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים.”

“אז מוישל`ה הגיע לפרעה ואמר “שלח את עמי!” הוא לא אמר “שלח בבקשה את עמי” או “בתחינה, אנא שחרר את עמי.” הוא דרש. עכשיו כשאתה מבקש דברים לא יפה מאנשים הם בדרך כלל פשוט יגידו לא. אז התשובה של פרעה לא הייתה מפתיעה, אז כמובן היא הייתה שלילית בכלל כל האנרגיות של משה היו שליליות אותו יום… ואז כמובן כל המכשפים עשו תחרויות אגו של מי המטה יותר גדול, ולמי יש יותר כוח. כמובן שזה לא הוכיח שום דבר ולא קרב אף אחד לשחרור, אבל ככה זה גברים. אל תדאג, אתה תדע הכל על זה בגיל יותר מבוגר.”

הילד הקשיב בשקיקה.

“אז מוישל`ה החליט שהוא עושה כל מיני כשפים בשם אלוהים כדי לשחרר את היהודים ממצרים. הוא הכה את היאור במטה והיאור הפך לדם ואתה יודע מי נהנה מזה?” הילד הביט בי במבט שואל. “כל המגנדויד אדום שטוענים שאין מספיק דם בבתי חולים. למעשה משה הציל את מצרים והעלה את ערכה בשוק הרפואי האירופי. היחידים שהתלוננו זה עקרות בית שלא יכלו לעשות כביסה. בין כה וכה המצרים העתיקים המציאו את הבירה. מי שותה מים שיש בירה? בכל אופן מוישל`ה החליט להטיל קללה נוראית נוספת: הוא הכה משהו אחר עם המטהו והתחיל לרדת גשם של צפרדעים ירוקות. ואז אתה יודע למי היה הכי כיף? הצרפתים באו, והקימו ניו שאנז אליזה עם מסעדות צרפתיות והרבה רגלי צפרדע. פרעה שחצי שמח על התפתחות התיירות וחצי התעצב על העובדה שפול מצרי בחיים לא יקבל את הפרסטיז`ה הראוייה לו במטבח הצרפתי ביקש ממשה להתפלל שהצפרדעים ילכו. ומשה התפלל וכל הצפרדעים מתו, והתחילו להפיץ ניחוח מבאיש ונורא. ושם, גיא, שם- הומצאה הגבינה הצרפתית המסריחה הראשונה. ממש אבן ביניין היסטורית חשובה. בכל אופן משה המשיך: הוא הטיל את המטה על הארץ וכולם קיבלוכינים מגעילות שגרמו להם גרדת בראש. ובהתחשב בעבודה שבאותה תקופה ההגיינה האישית לא הייתה משהו בכל מקרה, חוץ מלעקרות הבית הזועמות שלא היה להן מים, יותר מידי מתכונים לרגלי צפרדע- הן היו צריכות עכשיו לקנות בגדים יקרים מהצרפתים וגם שמפו נגד כינים שעלה הון, אף אחד לא התלונן יותר מידי. כמובן שאותו ערב ארמון פרעה הופצץ ירקות רקובים ושאריות של ארוחת הערב. ואז משה ראה שזה ממש לא עובד. אז הוא זימן ערוב כמות עצומה של בעלי חיים טורפים המשחרים לבני האדם. ואז אתה יודע מה הומצא גיא? הומצא מעיל הפרווה הראשון שהיה עשוי מעור דוב. כמובן שחם במצרים והדבר האחרון שהם צריכים זה מעילים, אבל תחשוב על אפשרויות היצוא! וצעיף מפרוות אריה זה היה השיא של עונת החורף ההיא. ואז משה ראה שאנשים לא לוקחים את הקללות שלו בצורה רצינית והוא חשב על תוכנית זדונית. הוא אמר שהוא יפגע באנשים באופן פיסי, לא רק בטבע. אז הוא הטיל לחש שיצר מגפת דבר שגרמה לכולם להיות חולים וחלשים ואז מגפת שחין שעשתה להן אבעבועות וכך הם לא יכלו לצאת מהבית, ואחר כך משה הטיל ברד על מצרים והוא היה בטעם פטל טעים טעים, רק שאף אחד לא היה יכול לאכול את זה כי כולם היו חולים נורא. אבל המצרים היו עם חזק והוא התגבר. משה החליט שהוא מציף את מצרים בארבה שזה חגבים, אבל חוץ מזה שרובם הקופאו ונשמרו ונמכרו חזרה לישראל בתקופת הצנע, התוכנית “אפקט הפחד” קנתה את הרוב. עוד בונוס לכלכלת מצרים. ואז משה חשב וחשב… והגה רעיון חדש. הוא נזכר בכל הפריקים שאוהבים לילה ומוסיקת מטאל ורוק כבד. אז הוא הטיל על מצרים את קללת החושך וכל הלהקות הכי טובות: קריידל אוף פילף, ווית`אין טמפטיישיין, נירוונה באו לנגן נון סטוף רוק כבד במצרים העתיקה. שוב, פרעה במקרה היה מטאליסט מושבע בסתר, ולאף אחד לא היה איכפת. הוא לא שיחרר אף אחד, ובעיקר לא את היהודים, למרות שהם קיבלו כרטיסים חינם. משה היה אובד עצות. אבל אז הוא הגה רעיון גאוני, שהוא אמר: “למה ניסיתי להטיל קללות כל הזמן שהדבר הכי חשוב נמצא כאן מולי?” משה הלך למרים, האישה הכי יפה בכל ארץ גושן, וגזר את החולצה שלה. וכך הוא שיחרר את הקללה הנוראית מכל. מכת בחורות כן, כן בחורי הצעיר… לא יספרו לך את זה אבל משה המציא את אופנת חולצת הבטן המזעזעת. וכשפרעה ראה שהחרטומים פאפרצי ציירו את הבת שלו עם בטן בחוץ הוא אמר “די כבר עם היהודים האלו, קישט! צאו מארצי!”. “

הילד היה מרותק והקשיב לכל מילה.

“אבל מה היה עם ים סוף, ואיך עשה עם המקל לחצות אותו?” שאל.

“נכון לאבא יש שלט מיוחד שהוא לוחץ ואז יש ביפביפ והרכב נפתח? אז למשה היה מטה כזה שעשה ביפביפ והיאור נפתח, ואחר כך, הוא עשה ביפביפ והיאור נסגר. ואתה יודע למה הצבא המצרי לא רדף אחרי היהודים? היאור לא כזה עמוק.”

“למה?” שאל.

“כי אחרי הפלישה הצרפתית, כל הצבא היה עם מניקור ופדיקור, חליפות של ארמאני ותסרוקות שלקח חמש שעות לעשות בסלון יופי. נראה לך שהם יכנסו למים ויהרסו את הכל? אז הם אמרו תודה ליהודים מהעבר השני של הנהר על כל המהפכה התרבותית שהם עברו ונתנו להם ללכת הבייתה.”<BR><BR>משום מה אחותי לא אהבה את הסיפור מה דעתכם?

היום בעשירי לשישי בשנת 84 ב12 בצהריים, נולדתי. מזל טוב לי

ארדן.