פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-21

כשהייתי צעיר היה לי הרבה ממה לפחד.

מחושך, מזרים, מחיידקים, מלהיות לבד, מלאבד אנשים שקרובים אלי, מהמוות.

פחדתי כלכך מכל אחד הדברים האלו שביליתי את חיי עם אסופה של פחדים אמיתיים ומזוייפים. פחדתי להשאר בבית, פחדתי לצאת מהבית וכל מה שהיה זה סוג של צל שמרחף בין הפנים החוצה. כשגדלתי הופיעו להם עוד פחדים. ההורים שלי שהכניסו לי לראש את רוב פחדי הילדות לא בדיוק הבינו למה אני מפחד להתגייס לצה”ל. “כולם עושים את זה.” כן, כולם עושים את זה וחלק מתים. אבל חלק מתים מכל דבר. אני יכול למות מקרינה מהפלאפון, מסרטן, מאיידס, מסוחרי סמים… החיים שלי היו ככלא, כלא של קטיפה וזהב, אבל לא פחות מכלא.

אז מה עשיתי? עם חלק מהפחדים הדימיוניים של הילדות התמודדתי. וחלק אחר גרם לי להבין משהו. כן, אני יכול למות כל יום כל הזמן. מי מבטיח לי שהאוטובוס הבא לא יהיה בו מחבל, והאוכל שאני קניתי אין בו חיידק טורף? אף אחד. אני יכול למות בכל רגע. המחשבה הזו הייתה מפחידה לבדיוק שנייה, ואז משחררת. הסתכלתי על העבר שלי וראיתי את השביל שלי. מרוב פחדים למות שכחתי לחיות. מרוב שריחמתי על עצמי ובכיתי על עצמי, שכחתי לחייך ולשמוח.

לפני שנה למדתי לאכול ביידים. סכנה של ממש לאכול ביידים, כי מי יודע אילו חיידקים יש לי בהן? למדתי לנסוע בתחבורה ציבורית, למדתי להחזיק נחשים ארסיים ביידים, למדתי לעבוד עם רעלים, עם צמחים. ולמדתי מי זה הפחד. הפחד שלנו הוא לא אויב. הוא ידיד. הוא מזהיר אותנו מפני סכנה. אבל כשהוא הופך להיות אובססיה, כמו שהוא קורה אצל כל אדם שמפחד משינוי- וכל שינוי הוא חיובי. גם אם המצב נראה רע, הכל ארעי בכל מקרה בחיים האלו, והם ייסתימו ואני אסתיים והמוות יבוא גם אלי. אבל כשהוא יבוא, אני לא אתחבא מפניו, אני אסתכל לו בעיניים ואחזיק בידיו לפני שאצטרף לריקוד הנצחי של החשכה.

ולעזאזל, זה אף פעם לא קורה לי בחורף. דווקא בקיץ השדוף של הים/אילת/אבטיח אני מרגיש לבד. בחורף שהגשם מכה על הגג ועל החלון שלי אני מרגיש מסופק במזג האוויר הסגרירי והאפל. יודע שהשמש רחוקה ממני. אולי בגלל שהשמש מראה צד שבי שלא קיים? דקה בשמש והעור החיוורוני שלי נעשה אדום, אני מזיע ומסריח ומרגיש נורא. אני מתקדם בדרך שלי אבל מרגיש חולשה. אני מתקדם ומרגיש לבד. כלכך לבד.

שאלתי את עצמי פעם, בסינדרלה. מה קרה לפיה הטובה אחרי שהאגדה ניסתיימה? סינדרלה נשואה לנסיך והם חיים באושר ועושר. ומה עם הפיה? אני רואה את הלחשים שאני טווה עבור אחרים מתגשמים בזה אחר זה. לוקחים צורה ואור וחיים. ואני פה. בכלא שלי. אנשים באים לכלא שלי ומבקשים את המאוויים הכמוסים שלהם. לרוב הם מקבלים את מה שהם מבקשים. לפעמים הם מקבלים את מה שהם צריכים ולא את מה שהם רוצים (וגם זה בסדר) אבל אני חשבתי שאם אני אחיה לנצח בבית שלי, בלי אהבה אמיתית ובלי קשרים אמיתיים הכל יהיה בסדר. עם מות האובססיה של הפחד שלי גיליתי שהרצון שלי בבדידות נבע בדיוק מזה. מהפחד. אני צריך חברה. בחיים לא הייתי אומלל כשהייתי בצבא ואנשים שהתחלפו כל שבוע סיפקו לי חברה- רעיונות, שיחה. הסתדרתי עם כולם. מכל שכבת אוכלוסיה, ומכל לאום שבאו ליישב את ארץ ישראל. אני צריך את החברה ובלעדיה אני כמו קמל.

ובעירי הנידחת אין חברה מספקת. כולם כאן הם עדר. עדר אחד גדול של רכילות וטיפשות. מי שיש לו שכל בורח מפה בגיל זה או אחר. אבל הכלא שלי, הכלא המושלם של קטיפה עם קיר חלונות אל הים, נמצא פה.

והספרים שלי.

והכשפים שלי.

והצמחים שלי.

והמשפחה שלי.

ואני לא בטוח שאני מסוגל להתנתק ולברוח מהר כפי שאנשים חושבים שאני מסוגל. אז אני בורח לגן. בגן שלי יש את היופי המושלם כפי שאני רואה אותו. אני גוזם עצי ערבה בוכיה, מטפל בסחלבים שפורחים בעזוז כל השנה ועוד נצח…

ושוכח את עצמי שם.

אז היום אני לא מפחד מהמוות, או מפיגועים או ממחלות. הלחשים שלי מגנים עלי, אבל אפילו אם אלו יכשלו, ויגזר עלי למות, אני אמות. אין דבר שאוכל לעשות בנידון אז מדוע שאתלונן או אפחד?

כל לילה שיש לי משהו שמטריד אותי ואיני יכול לישון אני מבטיח לעצמי שאני אעשה דבר יעיל בשנייה שאוכל לעשות משהו. אבל אין טעם להתהפך בשנתי ולחוות נדודי שינה, כי אלו לא יביאו את הפיתרון. ועם ההבטחה, באה השינה המרגיעה.

לילה טוב,

ארדן.