פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-10-02

מכשפה– בעברית השורש לא נחמד במיוחד. אבל באנגלית… מקור המילה Witch הוא במילה Wyk. בעבר החסידים של הוויקה האמינו באמת ובתמים שהשורש הגיע דווקה מהמילה whittan שפירושה לדעת. זה אינו נכון. פירוש המילה Wyk הוא נצר. כמו סל נצרים, המכשפה מכופפת את העולם לרצונה. מה הפלא שכולם רוצים להיות מכשפות?

באמת מה הפלא. כמובן שמאגיה זה כמו כשרון ציור, זה משהו שנולדים איתו או לא. בטח ששיעורי ציור יעזרו גם לאלו שאין להם כישרון להתקדם הלאה, אבל ציירים יכולים להיות רק מעט. יש אנשים שהחיים הופכים אותם למכשפות ברבות הימים אבל זה בסך הכל כישרון שעולה מעל פני השטח, שינוי במהות אבל לא בפונטנצייל. וכמובן שהחברה המודרנית מנצלת את זה שכולם רוצים להיות מכשפות. קורסים, ערכות וספרות על ידי דתות נאו-פאגניות כמו הוויקה וכל הסוגים נפוצים היום. החברה האמריקאית טבעה שכל האנשים שווים וגם לי מגיע מה שלך מגיע. זה מאוד פשוט- להיות מכשפה צריך גורמים מסויימים, בגרות נפשית, אהבה לטבע וכשרון מאגי. אם חסר אחד מאגיה בצורה בטוחה לא תיתכן. בגרות נפשית נרכשת עם הזמן, ואהבה לטבע זה משהו שיכול לנחות על האורבני המערבי ביותר, אבל מה לעשות, כישרון מאגי זה משהו שאו שיש או אין. אלו שרוצים להיות מכשפות חושבים לרוב שמאגיה זו קופסא שאתה פותח כשאתה צריך, וכשלא צריך אתה פשוט סוגר אותה וזהו- טעות מוחלטת. המאגיה זה לא פיתרון הקסם האולטימטיבי והיא יוצרת בעיות יותר מאשר היא פותרת. אתם חושבים שזה קל להסתובב ברחוב כשכל מחשבה אורגנית של האנשים סביבכם מפעמת בראשיכם? קל לדעת מה הולך לקרות ולאבד את היכולת שלכם להיות מופתעים? אז יקיריי, אתם טועים. אני רואה את זה אצל מכשפות מתחילות שיש להן את הכישרון. הן מקללות אותו ושונאות אותו בהתחלה לפחות. ומה עם המישור החברתי? פתאום בינכם ובין הקרובים לכם יש מרחק עולמות. הם בחיים לא יבינו את החוויה של הכוח, לא יבינו למה אתם מנסים למנוע משהו נקודתי בעתיד שרק אתם מסוגלים לראות, ולא יבינו אתכם בגלל חכמת הניסתר שניסיתם להשיג. כל הבנות בגיל ההתבגרות יושבות מול המסך כרגע וצועקות לעצמן “בין כה וכה אף אחד לא מבין אותי!!” מבלי לדעת שבעצם כן, מבינים אותן אבל הרגישות של גיל ההתבגרות יוצרת את המרחב בין אדם לאדם וקושי, וזה באמת זמני.

מאגיה לא תעשה אתכם מיוחדים יותר. זה לא דברים מגניבים כמו ב”מכושפות” או “סברינה”- אלו מנסים להציג חיים נורמליים על פני השטח וחיים קסומים לפני או אחרי העבודה- ואולי בהם האשם שהם טבעו בקלילות רבה כל-כך את התיאוריה שמאגיה זה משהו שקוראים לו והוא מגיע בהזמנה כמו שופינג באינטרנט. אז יש לי הפתעה בשבילכם- מאגיה זה משהו שקורה לכולכם כל הזמן. מופתעים? אתם לא צריכים. אתם לא יודעים מה זה מאגיה כי זה רחוק מהניצוצות של הוליווד שאתם קושרים להם. חשבתם על שיר, שכחתם שחשבתם עליו והוא ובדיוק השמיעו אותו ברדיו? זו מאגיה. האם אתם מכשפות? ברור שלא. אתם רואים דברים, דברים ניסתרים, הייתם בטוחים שראיתם ברחוב פנתר בדיוק בזווית העין, הסתכלתם והוא לא שם. מה זה? זו ראייה אסטרלית. אצל מכשפות היא מפותחת הרבה יותר מאשר אצל אנשים רגילים. מה שראיתם לא יכול לגעת בכם כי הוא מרחק מציאות שלמה מכם- יש מושג כזה שנקרא “זבל אסטראלי”- אלו תצורות מחשבה שקיבלו קצת אנרגיה אבל הם ריקות. ילד חשב על נמר והתאווה לו, אז תצורת המחשבה שלו מרחפת עדיין בחלל… אז לא, אתם לא משתגעים, אבל זה שראיתם משהו לא אומר שאתם מכשפות. וגם אם אתם כן, גם אם יש לכם את היכולת עצמה, צריך ללמוד, צריך לעבוד- ובאמת יש הר של תרגילים אנרגטים רק עבור ההתחלה (והתלמידים שלי יעידו) יש ספרים שצריך לקרוא, משמעת שצריך להחיל על עצמך- הכל כדי שאנחנו נעבוד עם הכוח והכוח לא יעבוד איתנו. המכשפה לא שייכת לאדמה למטה, המכשפה לא מרחפת באוויר בחופשיות, היא חלק משני העולמות ולפיכך לא שייכת לאף אחד מהם- זה ייתרון עצום ומכשול אימתני.

טעות נוספת היא שאנשים חושבים שהעולם המאגי בטוח. זו טעות נוראה. עזבו שיש אנשים בתחום שאי אפשר לבטוח בהם, ישנן ישויות שניזונות מהאנרגיה שהגוף שלנו מחולל- ערפדים, שדים וכדומה, יש גם בעולם האחר אשליות כה אמינות שאפשר להשאב אליהן ולא לצאת מהן. יש לי ידידה עם כוח מאגי כה עצום שגאיה בעצמה באה אליה בחלומות לא פעם רק כדי לשכנע אותה להיות כוהנת שלה, רציתי זמן רב ללמד אותה מאגיה אבל היא לא רצתה קשר אל הנושא כלל. אני מבין אותה. זו המון אחריות- וזה כוח שקל מידי לשחרר אל העולם בהתקף זעם. כן, מכשפה שמקבלת התקף זעם עלולה בלי יודעין לעצב את הזעם הזה לקללה. זו הסיבה לצורך האיום בידיעת העצמי ובמשמעת עצמית.

לפני הזמנים הבוערים- ובתרבויות בהן ציד המכשפות לא היה נפוץ הרבה אנשים ללא כשרון מאגי היו במגע עם העולם המאגי- היחסים היו יחסי כבוד מרוחקים. וגם אז זה היה מסוכן ופראי לא פחות מאשר היום. יש סיפור יהודי דווקא שממחיש נגיעה כזו בעולם האחר.

פעם, בנו של הרב שיחק עם ידידו מחבואים בחצר. הבן ראה אצבע מבצבצת מתוך הגזע וחשב שזה חברו המתחבא. הבן חמד לצאן ושם את טבעתו על האצבע ואמר שלוש פעמים את נידרי הנישואין. לאחר שעשה זאת אישה עם שיער שחור ופרוע יצאה מן הגזע- הרי היא לילית, מלכת השדים מהמיתולוגיה היהודית. (ילדיה מכונים לילין וניזונים מהפרשות זרע ליליות של גברים.) בן הרב התעלף מיד וכשהתעורר, האישה לא הייתה שם והטבעת נעלמה. הוא זכר את אשר היה, וכך עברו שנים מספר. כאשר הגיע לפרקו השיאו אותו עם מישהי עמידה מהשטייטל (בן הרב היה מציאס אז…) וכאשר היא באה לביתו ענף מהעץ שבתוכו לילית התחבאה הכה אותה בפניה והיא מתה. הוא נישא שנית ושלישית וקרה אותו הדבר, אבל סיפוריו על העץ לא התקבלו. לבסוף נערה ממעמד נמוך החליטה להנשא לו. כשהעץ ניסה להכות בה היא התכופפה וכאשר הגיעה לביתה החדש דרשה מבעלה שיספר לה כל מה שהוא יודע על השד שבעץ. היא הבינה שהאישה בעץ היא לילית, והיא יצאה החוצה כשבידה צלוחית ריבה והתקרבה לעץ. היא הציעה למלכת השדים עיסקה. כל יום היא תוציא לה צלוחית ריבה ופעם בשבוע היא תשלח את בעלה למלא את “חובותיו כבעל” אצלה רק אם היא לא תפגע בה, בבעלה וילדיהם. כעבור רגע הריבה נעלמה מהצלחת ובמקומה הופיעה מטבע זהב אחת. העיסקה בוצעה. ואכן במשך שבע שנים כל יום היא קיבלה ריבה שהחליפה במטבע זהב, ופעם בשבוע בין אם בעלה רצה בזה או לא, הוא הלך לשכב עם לילית. כעבור שבע שנים במקום מטבע בצלחת הופיעה טבעת. הבעל היה משוחרר מתפקידו והמשפחה חיה בשלום.

כמה היו צריכים למות בשביל השלום ותגלית הזאת תמהני? העולם הניסתר והעיסוק בו יש לו פרסים אמיתיים לאלו שמחפשים, ועונשים לאלו שדוחפים את הידיים שלהם במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. בזמנו עטר (מנהלת בפורום מג`יק) ציינה במאמר שאנשים רוצים למלא את החיים החילוניים שלהם במטרה אמיתית- התשוקה למטרה ותוכן בחיים שאין בהם אמונה דתית היא מובנת. “אבל במקום ארוחה מזינה הם בוחרים בג`אנק פוד.” היא מתכוונת לזה שהם בעצם מחפשים פתרון קל לדבר שאין בו שום דבר קל. במקום ללמוד את הפילוסופיה המשעממת של המאגיה ולעבוד עם מדיטציה שזה כלי חיוני בצורה נוחה הם בוחרים לרוץ לסיאנסים, תיקשורים וטיפולים על ידי מטפלת מרחפת בביו- אנרגיה. הקרבה לעולם והרצון מובן, אבל כשהכלים לא כשרים יש אסונות, ואני יודע. טיהרתי לא בית אחד מרוחות שהעלו בסיאנס לא זהיר, ריפאתי פצעים שנוצרו בנפש בגלל לחשים לא נכונים, “הסרתי” קללות וכתבתי לחשים והגנות כנגד, ואפילו מפגעים מאגיים טבעיים כמו ערפדים אנרגטיים גירשתי. אז? מה המחיר שזה גובה ממני? ריחוק תמידי? לא להיות שייך לעולם הזה כמו שאני לא בדיוק שייך לעולם האחר?

כן, כולם רוצים להיות מכשפות. מעטים יכולים… וחלק יכולים עם הזמן שעובר להתקרב לגרעין, למהות של עצמם. זכרים או נקבות, צעירים או זקנים כולם רוצים את הקירבה לעולם הזה… כולם רוצה שליטה בחייהם. מה לעשות שזה לא תמיד אפשרי? כי באמת, גם אם זה מגיע לכם הכי בעולם, ייתכן שפשוט- אין. אנשים חושבים שהפעולות והכלים הפיזיים מגדירים את המאגיה (BS מוחלט אגב) ורצים לקנות. כי אם נקנה משהו, או נשלם על משהו, יהיה. אבל מאגיה זה דבר ששום מחיר בעולם לא יכול לקנות. זו אמנות, והכישרון הוא מתנת האלים. לפעמים יש את הכשרון ואין את הבגרות להתעסק עם העולם המאגי, ואז זה תמיד טוב שיש חברים שמצביעים על זה.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-09-30

העולם האסטראלי- פונדק העץ הישנוני.

האזור לא היה מרשים במיוחד, היער לצד ההר היה עתיק אבל פשוט למראה. לא היו גבישים שביקעו את האדמה כמו בארצות הפיות, או ביצות קסומות וחרבות מדברות, אלא רק יער. בעבר הלא רחוק הוא היה נחלת הגמדים ששכנו שם בגלל ההר גוולוויג, או “גבירת הזהב” בשפה החדשה. בהר היה שפע זהב שהדלדל עד ששבטי הגמדים החלו לחפש מקום אחרים לכרות בו- לבסוף משפחה אחת של שבעה גמדים נותרה, לאחר שהם נתנו מחסה לנסיכה שברחה מאימא החורגת, הם עברו לגור בטירה ולקבל את כל הזהב בו הם חפצו. המלכה אלזבת` פנתה למינוס השופט העליון של השאול שהותיר בידה לפחות את היער עם הביקתה שבה שבעת הגמדים חיו בעבר. המלכה שהייתה מכשפה כרתה ברית עם הטבע, ועץ אלון צמח במקום שבו הייתה הביקתה. האלון התרחב ונעשה חלול וגדל לאחר דקות מספר לגדול של בית גדול. חלונות אורגנים נפערו בגזע החלול. הביקתה הייתה שלוחה חיצונית על העץ כמו גידול לא רצוי או פיטריה מוזרה. לאחר זמן מה פונדק העץ הישנוני נפתח לאורחים הראשונים שלו.

זה לא היה מקום נחמד. היער היה אפל ולח ולרוב היו רק עוברי אורח או אנשים בעלי מטרה זדונית משתמשים בשירותיו. המקום היה מבריק (העץ הפך את הזוהמה באופן מיידי לקומפסט ולכן לא היה צורך לשטוף את הריצפה) השיכר היה מעולה, חלק מעשי ידי אלזבת` שהיה לה ידע אלכימי מתקדם, יין אדום יובא מארצות העלפים, ואפילו היו כמה מכשפים שהיוו ספקי יין ותענוגות מהעולם הפיסי. המקום היה גם מקום מסחר מאושר לסוחרים מסויימים. סינטדריה שהייתה שייכת לזן נדיר של עלפים אפלים שעורה היה שחור כמו בהט, ושיערה לבן. עיניה היו סגולות כהות ואם הכרת אותה טוב מספיק לפעמים יכולת לראות את העננה שנוצרת שם, זעם על העלפים שהרגו את משפחתה, זעם על הגברים שניצלו אותה עד שהצליחה להגיע שנית לעמדת כוח, זעם… עיוור כמעט. היא הייתה סוחרת עבדים אמידה כי זה היה הדבר היחיד שהיא למדה ממשפחתה- שליטה.

סוחר נוסף היה צ`ן. לאף אחד לא היה ברור מה העבר או הגזע שלו, כי הוא תמיד נראה כמו גושים רבים של שעווה ירוקה-שחורה דבוקים אחד לשני בתבנית הדומה לאדם בתווים גסים, אבל גם לערימת אשפה. הוא תמיד היה בעל ריח גוף עמילני. צ`ן היה סוחר השיקויים והרכיבים של השיקויים המפורסם ביותר בכל הממלכות. אלזבת` ממש התחננה שהוא ישאר שם, כי העסקים פרחו כאשר כל המכשפות הגיעו אליו לסחר חליפין של צמחים וחומרים אחרים- והוא תמיד סיפק אותם. היער היה מקור פורה של צמחים- וספקים של חומרים אחרים הגיעו חליפות לפונדק- כי הם היו הטיפוס האפל שישרור שם, שיני תינוקות ועור אנושי ועלפי החליפו ידיים באופן רגיל בפונדק. פעם בשנה מכשפה אורחת מהדרום הייתה רוכשת כמות גדולה של שומן אנושי ומשתמשת בו להכנת נרות שחורים שתמיד נמכרו בשנייה שהוכנו.

הרבה סיפורים של קסם וטרגדיה התרחשו, ולאחר שהדמויות שלהן הוטחו הצידה, המזור הפך לעץ הישנוני ששכן באותה פינה נידחת. אחת מהן שעבדה בפונדק הייתה בת המחצית- אבוני. לבושה תמיד בשחורים ומלאה כדרך בני עמה, היא שרה. רבים אמרו שהיא האישה המושלמת, ואכן היא הייתה כזו- שיערה זרח בשחור, ועל צווארה שרשרת פנינים שבמרכזיתה שמש שחורה ובוערת. אבוני הייתה כמקוללת, לעולם לא יכולה הייתה לעזוב את הפונדק כי הגזע הגמדי איים להרגה. למרות ששרה כל ערב שירים של שימחה ואושר, קינות ובלדות היא זכרה קיץ רחוק שבו היא הייתה מאורסת לנסיך הגמדים דוהא, והייתה אמורה להיות מלכה לעם הגמדים ברבות הימים. שנה לפני החתונה (תקופת האירוסין אצל הגמדים ארוכה עד מאוד) היא גילתה שהנסיך אינו שפוי. משפחתה הכריחה אותה להנשא אליו בשביל יחסים פוליטיים וזוהר מחודש לבני המחצית, אבל היא סרבה- ולבסוף נאלצה להרוג את הנסיך. כאשר היא ברחה ממשפחתה, היא הצליחה להגיע למפלט עתיק של בני הגמדים- ההר הזהוב. שם אלזבת` קיבלה אותה בתור פייטנית וזמרת. עבודה שגרמה לה להרוויח שבחים רבים. תמיד ברקע השיחות החרישיות או הצחוק השיכור של הפונדק קולה נשמע.

אותו ערב הגיעה אחת המכשפות היותר סטראוטיפיות לפונדק. מכוערת, אוכלת ילדים וטווה לחשים כמו משוגעת, בבא יאגה התיישבה במקומה הקבוע לשם הוגש בבעוד מועד שיכר הפטריות שלה מול אלזבת`.

“נו, איך העסקים?” שאלה בקול מקרקר.

“את יודעת. מוצלחים כרגיל, אבל אין לי הרבה מה לעשות עם הכסף בימים האלו. חוץ מאולי לשלם לממלכת העלפים יותר ויותר שוחד כדי שישאירו את היער והפונדק שלי בשקט. מאז שהם השתלטו על הממלכה הסיליפיאנית אין לנו שקט מהם.” בבא יאגה הביטה במבע שהיה ספק לעג ספק זילזול.

“את יודעת מה שמעתי? הרוחות לוחשות שהם לכדו את מדיאה.” אלזבת` ניקתה כוס בניפנוף יד ופלטה “אז זה מסביר למה שריעת באה לכאן לבד ולא הייתה בקשר ישיר עם דיינהיר. מסתבר שיש מספר חבורות של אנשים שמחפשים אותה. אני לא יכולה להבין למה… היא לא המכשפה הפופלארית ביותר שאני מכירה. היה לה מסע ההרג שלה בדיוק כמו לכולנו.” היא התיישבה למנוחה על השרפרף שמאוחרי הפאב. סינטדריה סגרה את הכלובים, השליכה שאריות של מזון לעבדים והצטרפה. “אני לא יודעת אם זה נכון מה שאת אומרת על מדאי- אביל אני זוכרת שאחרי שהם גרמו לך לרקוד בסנדלי ברזל מלובנים היא זו שרצה לרפא אותך והביאה אותך למקום מבטחים.” בבא יאגה שלקחה לגימה ארוכה מכוס המתכת הנחיתה אותה בנקישה עצבנית על העץ. היא ניגבה את שפתיה בגב ידה המרופטת וצנפה- “אתן לא מבינות ילדות כסילות! היום זו מדיאה, מחר זה כל אחת מאיתנו! מה הם רוצים ממנה? היא לא פגעה באף אחד באלף שנה האחרונות. כל מה שהיא רצתה זה שיעזבו אותה בגן שלה בשקט. להתאבל על האהבה שלה היא אמרה! ומאז היא רק מטפלת בבעלי חיים פצועים ובאנשים שבאים אליה! העלפים נעשים נפוחים יותר מיום ליום, מרשים לעצמם להוציא את הראש הנפוח שלהם מהבתים שלהם ולהתערב בעיניינים שלנו, ואני אומרת די!” סינטדריה צימצמה את עיניה. היא ראתה בזיכרונה את עצמה כנערה שהעלפים מוודריסין הרגו את כפרה ובני משפחתה מול עינה כשהיא ברחה בעצמה אל החשכה. היה ברור לכל הנוכחים לאיזה צד היא שייכת. לא לאלו של קייסרות אורת` שאנדלר. אלזבת` ניקתה בהיסח הדעת את הדלפק. “אנחנו לא יכולות להתערב ישירות. אתן יודעות שכמה שאנחנו רבות עוצמה, אנחנו שלוש מכשפות עם,” היא הופרעה על ידי בבא יאגה “ואלת ירח לשעבר!” היא המשיכה “ואלת ירח לשעבר- עם דגש על הלשעבר כנגד ממלכה עלפית שחיה על המאגיה בעולם הזה.” שלושת הנשים שתקו. קולה של אבוני הדהד בפונדק:

"אני אוהבת את עירי,
בלי מאהב או בעל-
אני אוהבת את עירי
עם טיפה של רעל.

בלי פנינים 
ובלי שטויות,
בלי זהב ובלי
אור סהר,
רק שיכר של פטריות,
ומוות בשער.

אני אוהבת את עירי,
בלי זכרון או רוח,
אני אוהבת את עירי
בטעם סיגר ותפוח.

לברוח מכל הרודפים,
מכל אהובים,
לשכוח אדי עבר צוננים
שיתפוגגו ברוח..."

מחיאות כפיים רעמו בפונדק. זה היה השיר האחרון של הערב והיא התיישבה בדלפק לצד שאר הנשים. “אני זוכרת את הפלישה הראשונה אל פני השטח של בני עמי.” אמרה סינטדריה כשהיא לוגמת מתוך גביע קריסטל עדין יין לבן. “אני זוכרת שהמטרונות גרמו לזכרים להטיל לחש שגרם לכל מיני קבוצות של אנשים ממספר מקומות להופיע במקום אחד. מישהי אולי מכירה את הלחש הזה?” אלזבת` הנידה לראשה לשלילה מיד. היא לא הייתה מכשפה מוצלחת במיוחד. היא ידעה לעבוד עם האלמנטים של האדמה והאש יפה מאוד, אבל אלו שירתו עד גבול מסויים. בבא יגה נדה בראשה גם היא. “הרעיון חיובי מאוד, הרי זרדים בודדים נשברים בקלות, אבל אם כל הכוחות של כולם ביחד, אולי יש לנו סיכוי. אבל איני מכירה את הלחש. אני משוייכת ליסוד הרוח שנושבת, אבל להעלים אדם ממקום אחד לגרום לו להופיע באחר? אני לא חושבת שזה אפשרי במאגיה הטבעית. צריך משהו מורכב יותר.” אבוני שהקשיבה לשיחה פנתה אל סינטדריה- “סין, כשתפסת ומכרת את המכשף ההוא מטליתון, מכרת גם את הספרים והחפצים שלו?” פניה של סינטדריה קפצו ממבט זעוף לחיוך מבהיק תוך שניה בערך. ” `בוני, את גאונה!” היא קמה והביאה ערימה של ספרים שהיא שמרה בקרון מאחורי הפונדק.

אלזבת` ובבא יאגה עברו במשך שעתיים תמימות עד הספרים עד שאלזבת` מצאה את הלחש המדובר. “הממ… הוא מורכב, אבל אני יכולה להטיל אותו. חסרים כמה חומרים.”

“היי צ`ן! אביל! בוא הנה!” קראה סינטדריה

“כןןןןןןןן גבררררתתתת? מה אוכל לעשות עבוורררר מלכה יפה ופרח עדין כמוךךך?” הוא שאל בקול נזלתי. “אני צריכה להשיג את החומרים האלו.” היא אמרה. אלזבת` לקחה מחברת כרוכה באדום ועל דף נייר כתבה את הרשימה בכתב זוויתי ונטוי במקצת. בשלב מסויים בכתיבה היא עצרה והביטה בכתוב בצורה מהורהרת. “אני לא מבינה, דם גובלנים, אני יודעת מה זה, שורש דודא חרמשי, אני מזהה, אבל יש כאן ציון לדם נוסף שאיני מזהה כלל. מה זה?” היא נתנה את הספר הדהוי לבאבא יאגה. “מצויינת פה חיה שמאוד נדירה… בעולם שלנו אין אותה. פרה. סוג של בהמה שמשמשת לאכילה ולמוצרים נוספים מחלבה. היא נפוצה מאוד בעולם הפיזי.” אבוני לקחה לגימה עמוקה מספל שני הפיינט שלה.

“אני יודעת איפה יש.” היא אמרה בקול מאוד קטן. כל הנשים הסיתו את מבטיהן אליה.

-לאחר חצי שעה-

“אני יודעת שקשה לך לעשות את מה שביקשנו אבל זה חשוב מאוד שנשיג את הרכיב הספציפי הזה.” אמרה אלזבת` בדאגה כשהיא שמה את כף ידה העדינה על כתפה של אבוני.

“כן. את בעצמך אמרת, הנסיך דוהא הביא מספר פרות מהעולם הפיזי כדי לנסות לגדל אותן כאן, והעמק בו הן רעו היה ידוע לך ולו בלבד.” הביעה סינטדריה בקול מתובל במבטא קליל.

“אבל… אבל…” אבוני התחילה, “אין לך מה לדאוג,” אמרה באבא יאגה בקירקור של זיקנה. “אני אשתמש בלחשים שלי להביא אותך לשם בשלום.” במשך כל השיחה הזאת ארבע הנשים הלכו באטיות ובהדרגה החוצה. זאת אומרת שלוש נשים ניסו, ורביעית- נמוכה מכולן ניסתה להתחמק. בחוץ חנתה הקדירה מעופפת של בבא יאגה- שהפכה להיות כמעט הסמל המסחרי שלה. המכשפה הזקנה הוציאה שרביט שחור וקצר ולחצה על רונה שחרוטה עליו. הקדירה צפצפה פעמיים והחלה לרחף באוויר- אורות קסומים ואדומים זהרו בתחתיתה.

“אני אעזור לך.” אמרה סינטדריה שהייתה פיסית חזקה מכל הנשים הנוכחיות. היא הרימה את בת- המחצית בקלות והניחה אותה בקדירה.

“אבל… אבל…” בבא יאגה החוותה והקדירה עלתה באוויר. כול הנוכחות שנותרו נכנסו לפונדק החמים. הקדירה עפה בזיגזגים משונים בשמיים.

“אבל אני לא יכולה לנהוג עם הילוכים!!” הצעקה נשמעה באוויר הקריר של הלילה. ואף אחד לא שמע אותה.

“אז יש לנו את כל המרכיבים ליצירת המעגל הראשי?” צ`ן הינהן. כרגיל הוא ניסה לרמות אותה במחיר של הדודא החרמשי, אבל היא באופן צפוי עלתה על המרמה. לבבא יאגה היו שנים של אימונים. היא חייכה בחיוך של שיני ברזל יצוקות ופנתה אל אלזבת` שהבטיחה להשתמש בחדר האחורי של הפונדק בתור חדר טקסים מאולתר ללחש המסובך הזה- בתנאי שסינטדריה תשתמש בכמה מהעבדים שיעזרו לה לפנות את חביות השיכר שהצטברו שם. על ארגז בבא יאגה הניחה את הספרים והרשימות של החומרים הנוכחיים. “מה אנחנו בעצם יודעים על המצב?” היא שאלה. “אנחנו יודעים שתלמידה של ארדן, ומאהבו הנוכחי יצאו להציל אותו והם הראשים של שני משלחות ראשיות….” שיוס גלדיוס הפיל חבית על בוהנו של עבד מגזע אחר שיש לו שש זרועות. העבד שאג בקול לא אנושי ושלח זרוע לחנוק אותו. “איגא-רול הנח אותו! אולי עוד אצליח להרוויח ממנו משהו לפני שאמכור את איבריו להכנת שיקויים!” אמרה סינטדריה בקול סמכותי. שיוס השתנק והצליח לסנן כמה מילים: “התלמידה… *שיעול* אני…. *שיעול* מכיר…” העבד הפיל את שיוס על הריצפה והוא נאבק לנשום. “מה אמרת? אתה מכיר את התלמידה של ארדן? הכיצד?” שיוס אמר בקצרה שבעבר היא הייתה חברה שלו ואפילו אהובתו. סינטדריה שאלה מבלי להסתובב כמה אנשים דרושים להטלת הלחש. אלזבת` אמרה בהיסח הדעת שצריך חמישה. “אני מריחה את המאגיה עליו,” אמרה בבא יאגה- “למרות שהוא לא משתמש בה כעת.”

סינטדריה נתנה לחיוך להבזיק על פניה הכהות- שיניה הלבנות הבהיקו. “ייתכן שיש לך עוד שימוש רות`ה.“

העולם האסטראלי- העמק הניסתר.

אבוני נחתה בעמק. היא קיללה לעצמה בקללות מזעזעות בשפת הגמדים. היא לא תעז לטמא את שפת בני המחצית במילים דומות. למרות שהיא כבר לא שייכת לאף אחד מהעמים כעת. אף אחד מהם לא יקבל אותה חזרה. לא הגמדים- שהרגה נסיכם, ולא בני המחצית- שהרסה להם כל סיכוי פוליטי עם הגמדים. היא התחילה לשרוק כדי לבדר את עצמה. כאילו משום מקום היא הוציאה גרזן ענק בגודל שלה. היא צעדה לכיוון מקדש הפרות. מרחוק היא שמעה את געיית הפרות בחושך.

“זה בשביל שקראת לפרה על שמי! דארלינג בתחת שלי!” דם חם התיז על פניה.

העולם האסטראלי- פונדק העץ הישנוני.

אלזבת` יצאה החוצה לאחר שהיא שמעה את את הקדירה מתקרבת. היו בה כמה שריטות וכמה דפיקות בגלל עצים מרדניים אבל זה לא מה שהיה הכי מזעזע.

“אבוני! אמרנו לך שאנחנו צריכים רק מעט דם בשביל הלחש! נתתי לך בקבוקון!”

בת המחצית עמדה בקדירה שהייתה מלאה עד שפתה בדם. “אבל… חשבתי שאולי תרצו להטיל את הלחש הרבה פעמים ולא רק פעם אחת.”

אלזבת` חייכה ונדה בראשה.

המשך בפרק הבא….

מילון עלפי אפל:

*אביל- ידיד, חבר.

**רות`ה- עבד נרצע.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-09-25

הרשומה המאה שלי. אני לא יודע אם זה הרבה מאוד או מעט מאוד- יחסית לאלו שקוראים בהן. לעיתים אני מקבל מסר, או מסרים מאנשים שקוראים בבלוג שלי. כולם יפים וחיוביים- בלי מילה אחת רעה. אלו שבעדינות דוחים את הקריאה בבלוג שלי זה בגלל שאני מדבר על משהו שהוא לא הנישה שלהם, בכל זאת שיר שלי או סיפור שיצרתי מנבכי מוחי האיר את יומם לפחות פעם אחת.

אני עומד על המרפסת שלי- היא פונה לכינרת דרך מטע של עצי מנגו והדרים. אני שולח את ידי לדיסק התכול והמנצנץ מול עיני. הנפש שלי יוצאת יחד איתי ידי השלוחה קודם לכן החוצה, אני עומד לאבד שליטה על גופי שנכנס לתרדמה בגלל שנפשי יוצאת, אבל משאיר רק שביב ממנה בפנים. אבל רק לרגע עפתי דרך שמים צלולים מעל המטעים, מעל הכינרת, מעל האנשים כשרוח הסתיו הקרירה מלטפת את גופי.

אולי זה החופש האמיתי, לא להיות כבול לפיסיקה של הגוף והעולם הזה. לרחף בעולם של חלום שהוא מציאות רק אם אבחר בכך. ולחזור לאדמה ולחיים האלו מתי שאבחר. אם אבחר. וכמובן שיש לזה את המחיר שלו. לא להיות שייך לפה או לשם אלא להיות שניהם- ואף אחד מהם.

אני מסתכל אל המראה הרבועה של העולם האחר- מסך המחשב ורואה משהו שמזעזע אותי עד עמקי נשמתי. תמונה של בקבוק ארלמייר כחול עם פרסומת ל”איש המאגיה.” וכמובן ההבטחה לפורמולות קלות להחזרת אהבה ולאושר. שמעתי בפורום ובמקומות אחרים את השם המפרסם. כמובן אדם יהודי שרוצה למסחר את המאגיה- וזה כל-כך לא נכון בכה הרבה מובנים. באיזה זכות האדם הזה לוקח את התואר “איש המאגיה?” מי חנך אותו? סביר להניח שהוא ישליך כל מיני דברים כמו למשל קשר משפחתי (שיכול להיות רק קלוש בהקשר המאגי עצמו) או דברים אחרים על “זכותו” על המאגיה. ואז כמובן יש תמונה של בקבוק חרוטי ומדעי שימש אותי אפילו במעבדה בכימיה בזמן בית הספר התיכון (נוסטלגיה)- שילוב של מאגיה ומדע הוא בעייתי בהמון מובנים. פיליפ קופר בספרו Basic Magick מתאר את מקדשי העתיד כמקומות שבהם המאגיה היא מדע. אני לא יכול לראות את שני הנושאים הללו משתלבים. אולי זו הראייה הצרה שלי אבל ברגע שמוציאים מהמאגיה את המיסתורין והקסם החבוי שבה לכלים מדעיים הורסים אותה. המאגיה נועדה להצית את הדמיון. המדע שהוא הדת החדשה של המילניום אומר “בואו ניקח את אלוהים ונפרק אותו על מגש.” זה ממש לא הולך ביחד. אבל זה רק ניסיון שלי. אבל אולי מה שהכי מכעיס אותי זה העובדה שהוא מציע את מאווי האנשים וחושב שזה מה שיעשה אותם מאושרים- לתת להם מה שהם רוצים. הוא בוודאי יזמין אדם שרוצה להחזיר אהובה לביתו, יקח אלפי שקלים ויטיל לחש שבלוני עם אלמנטיים “קבליים” כביכול. אותו לחש לכל אדם שיבקש את אותה מטרה, למרות שמכשפה אמיתית תראה מעבר למטרה עצמה. מכשפה אמיתית לא תיתן לאדם מה שהוא רוצה אלא מה שהוא צריך. אישה מבקשת שאהובה יחזור אליה? היא תקבל אהבה עצמית שהיא לא תוכל לקבל משום קשר רומנטי. גבר מבקש הצלחה כלכלית? הוא יקבל את הביטחון להסתפק במועט ויהיה מאושר עם מה שיש לו ויפנה את המאמצים לאהבה ותחומים אחרים שהוא מזניח בחיפוש אחרי הכסף. עזבו לרגע את הצד המוסרי (שאולי הכי רלוונטי לאחרים אבל לא כאן) אבל לכפות על אדם לחזור לאהובתו בלי רצונו האמיתי? רק בגלל ש”איש המאגיה” קיבל על זה כסף והאישה רוצה אותו? איפה הרצון החופשי פה? איפה האהבה האמיתית פה? כל מה שאני רואה זה שהעולם מלא באינטרס, ואני לא רוצה לראות את הסיוטים הכי גדולים שלי לגבי המאגיה מתגשמים מול עיני. מלבד זאת כמו שהאנשים שונים מכשפה בונה את הלחש בצורה שונה. מקור כוח שונה אולי, או לחזק אלמנט באהבה עצמה או לשנות אותו לחלוטין. הרי אהבה היא שונה כמו האנשים בה היא שוכנת, ולא ייתכן שאותו לחש בדיוק יעזור באותה בצורה לאנשים שונים. מעולם לא הטלתי את אותו הלחש פעמיים. תמיד היה משהו שונה. אני יודע למה אני משתמש באיזה חומר- שוקל את הידע בראשי ומחליט מה יעיל יותר או פחות ללחש מסויים. גם אם אני מחליט לתת לאנשים את מאווייהם האמיתיים, אני בקשר טיפולי רצוף. אני לא משליך לחש לכיוונם אוסף מהם כסף והולך לעיסוקי. אני דורש לדבר איתם. לדון איתם, לעזור להם. אולי צריך לחזק משהו בלחש? או להחליש משהו?

מאגיה זו לא מדע, מאגיה זו אמנות ודרך חיים. “מסחרה” זה לא משהו שעוסקים אמיתיים צריכים כי המאגיה עצמה ממלאה את חייהם באור ונותנת להם את כל הצרכים שלהם.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-09-24

העולם האסטראלי- טירת העגור הלבן.

הקירות האלו, החללים והניחוח… הייתי פה פעם? אנבל שאלה את עצמה בתימהון. המסדרונות שהיו עשויים מעץ אורן רייחני ומיושן חרקו בצורה מוכרת תחת רגליה. משרתת זקנה שלבושה בקימונו יפאני לבן ומסורתי הלכה אליה וללא מילה דחפה לידיה קימונו ממשי לבן גם הוא, עם פרחי כסף רקומים בו. הקימונו הריח כמו קמפור ויסמין. המשרתת עברה על פניה מיד לאחר מכן בצעד קולני וכשאנבל הסתובבה לראות לאן היא הלכה, היא ראתה בעצם שהיא נעלמה.

יש רק קדימה אנבל נאנחה והמשיכה ללכת תוך כדי שהיא לובשת את הקימונו בצורה מודעת למחצה. היא עמדה ללכת רק כדי להיות להתעורר לפתע ולשים לב שבמשך זמן רב היא הייתה קפואה, עירומה.

אנבל המשיכה במסדרונות הרבועים והישרים, עוברת בדרכה מחצלות קש לבנות ומדי פעם בכוך בקיר אגרטל עם סחלבים לבנים. היא מעולם לא אהבה סחלבים- צורתם הפראית נראתה לה שטנית מידי. חופשית מידי. בסוף המסדרונות כלו. מה שנותר הייתה במה נמוכה מעץ כהה עליה ישב גבר צעיר ששיערו השחור גולש על גבו. פניו היו נאות ואפלות- גופו צנום אבל ישר ומלכותי והוא ישב במרכז הבמה, מולו פיסת נייר אורז, קסת דיו מירקן לבן- בידו היה מכחול כתיבה קליגרפי עם דוגמאות דרקונים. לצידו הימני היה מגש מסודר עם קנקן ברזל מעוצב וירוק וכוסות תה.

“מי אתה?” שאלה אנבל. “למה הבאת אותי לפה?” היא אומרת כשהיא חשה את הילת הכוח סביב האדם.

“את בעצמך יודעת למה את פה.” ענה קולו יציב גברי ונעים. זה הקול שדיבר על המכשלות מוקדם יותר. האיש טבל את מברשת הכתיבה בדיו והתיז לצידו. טיפת הדיו ריחפה לרגע באויר, הלבינה והתרחבה לפתע לחלון חסר צורה בזמן ובמקום.

אנבל ראתה את עצמה עומדת עירומה בשלג מול הדרקון.

...נשימת הקרח של הדרקון הקפיאה באיטיות שיח כריזנטמה לבן לצד אנבל שהתפוצץ לרסיסים קטנים ולבנים ירוקים. “אני כאן כי אני לא נוטשת חברים שלי. אני כאן כדי לקבל כוח וידע להציל את ארדן”….

החלון נעלם מיד. מתפוגג מבלי להשאיר זכר. הגבר המשיך לדבר. “את פה, את בחיים. את כאן לקבל כוח, והוא בא דרך ידע- ידע על עצמך, ידע על אחרים והכי חשוב, ידע על הגן ועל הגבירה שלו.” לאנבל כבר רצו שאלות בראש. הגבר סיים את ציור הקליגרפיה שלו בתנועה מהירה ופיזר עליו אבקת גיר ליבוש. אנבל החליטה לקחת שיטה יותר מלאת טאקט. “מי אתה?” הגבר חייך. החיוך שלו היה זאבי במידת מה ומאוד מושך. לפתע היא שמה לב כמו הוא נאה- הוא היה חסר גיל ותווי פניו היו בלתי ניתנים לקריאה. “השם שלי לא חשוב. את שואלת את השאלות הלא נכונות.” ארדן היה אומר לי את זה כל הזמן. אוף, המצב לא בשליטתי ואני לא אוהבת את זה! “את פגשת אותי בעבר.”

האמן שלח טיפת דיו מרחפת פעם נוספת אל האוויר, וזו הבהבה. הארמון היה ברקע, בדיוק כמו עכשיו רק שהיו בו הרבה אנשים. תנועה וצבע ורעש של אריגים מאווששים מילא את האוויר. “מא ג`יאנג!” צעקה אישה נמוכה ושמנמנה שלובשת קימונו כחול. לחדר נכנסה נערה צנומה עם שיער שחור ועינים חודרות. אנבל ידעה שזו היא- אבל היא אחרת, היא של חיים אחרים. תפרי הזיכרון כמו נפרמו והיא נכנסה לזיכרון בעצמה. “מא, למה את מאחרת שוב לשיעור הכתיבה שלך? לא, אין זמן לתירוצים, בואי איתי.” הן הלכו במהירות דרך מסדרונות מעצי אורן והגיעו לחדר בו האמן יושב. “האמן בונטרו, הבאתי את מא ג`יאנג לשיעור הכתיבה שלה.” האמן הנהן ודלת הנייר והבמבוק נסגרה חרש אחריהם.

הימים עברו, והשיעורים הביאו את אנבל לשלמות באמנות הכתיבה הקליגרפית, היא התאהבה נואשות באמן והוא בה- אבל היא ידעה שהיא לא יכולה להיות איתו או להנשא לו. היא אצילה ואילו האמן אציל גם הוא, הגיע מבית אצולה זוטר בלבד ואביה לעולם לא יתיר לה להנשא לו. כאשר מא ג`יאנג נכנסה להריון היא נטלה אבקת הרדוף ודלעת מרה להפלה. אביה מיהר להשיא אותה לגנרל רב עוצמה שמחזק את השליטה באדמות שלו.

“לנצח, אני אחכה לך כאן בטירה הזו לנצח.” בונטרו אמר.

האלה קואן יין הביאה את בקשתו לפני בית המשפט בחצר הירקן ושם הקיסר הפך אותו לדרקון כדי שישמור לנצח על טירת העגור הלבן בציפיה לזו שעזבה תחזור.

החיזיון נעלם.

“ועתה, הגיע סוף הזמן שלי. הגיעו סוף הימים. עכשיו אוכל באמת למלא את משימתי ולהמשיך הלאה.”

“למות?!” אנבל הזדעזעה- עדיין מוכה מעוצמת החיזיון שתפס אותה לא מוכנה כלל.

“מוות זו מילה קשה. אני רק משנה צורה- בדרך אני נותן כל טיפה של כוח לך.”

פתאום אנבל הרגישה קול עולה ממנה- שלה ולא שלא, קול מהזיכרון העתיק- קול יפאני: “בונטרו- אני לא יודעת איזו שינטו החזירה אותי אליך אבל אל תלך אל החשכה כה מהר…”

דמעה כסופה ניצנצה בעין בונטרו. “אל דאגה ליבי. אני אגיע אליך אחרי השער הזה. אני יודע שרוחך מרחפת בעולם ומחכה לי. אצטרף אליך מהר ככול שאוכל,

אנבל. את עכשיו יודעת על עברך ומי שהיית. הידע הזה הוא גם כוח. אבל עכשיו עליך להכיר את הסיפור של הגן, ארדן ולקבל את הידע שיהיה לך ככנפיים.”

אנבל שנרגעה קמעה אחרי שהוגש לה כלאחר טקס כוס תה ירוק הקשיבה בכל אוזן.

“הגן וארדן הם אחד. הגן מנותק ממקור כוחו וחיותו כי ארדן מנותק. הגן חיכה לארדן לפני שהוא נולד, ואפילו זמן רב מלפני הייתו מדיאה.

פעם, אחד מלכי העממים העתיקים בשם מידיר נישא למכשפה רבת עוצמה בשם פואנק. המכשפה הייתה יפה- ונולדה לדרואיד רב עוצמה, ממנו למדה את מלכת המאגיה. למידיר היה בן מאומץ. אחרי שהבן תפס ממלכה שכנה הוא הזמין את אביו למשחקים עונתיים שם. האב קיבל במקרה אבן בעינו. מלך פגום לא יכול למלוך. אבל הקסמים של העם העתיק השיבו לו את עינו. הבן רצה לפצות את אביו, ואביו ביקש את היפה בנשות העולם.”

בונטרו ערבב דיו עם מברשת זיפית מבמבוק.

“זה פשוט הקרמה של מדיאה ליפול על כל הגברים שבוגדים הא?”

בונטרו צחק צחוק עמוק חמים ולבבי שהאיר את פניו. “כאילו שהאהבה שלנו יותר טובה אה?” אנבל צחקה במרירות.

“בכל אופן,” המשיך בונטרו, “מידיר קיבל את אידיין היפה מכל. הוא הביא אותה לביתו. אישתו פואנק לא בדיוק שמחה לקבל את אידיין. לאחר שמידיר עזב פואנק הפכה את אידיין לבריכת מים קישוטית.”

“המ… מקורי. אני אשמור את הרעיון הזה להזדמנות אחרת” אנבל חייכה, חושפת שיניים לבנות.

“כמובן מה שהיא לא חשבה זה שגם לאידיין יש קצת קסם. בבריכה נוצרה תולעת שהיא נשמתה של אידיין והפכה להיות לפרפר סגול ויפיפה. מידיר מצא אותה ככה- וכל עוד היא הייתה עימו לא היה לו שום צורך באישה אחרת. ואז כדי להלל את אהובתו אידיין, הוא בנה מגדל זכוכית ענק שהיה כעיר שלמה שמולא בריחות נעימים וצמחים תוך זמן קצר מאז בוא אידיין לשם. ואז המלכה- מכשפה פואנק באה למידיר ואמרה לו שכל רכושם משותף להם והוא בנה את המגדל ללא רשותה, והוא שייך לה.”

“מידיר רק צחק. פואנק קראה לרוחות חזקות שהעיפו את אידיין- אבל בנו המאומץ של המלך תפס אותה במעופה והחזיר אותה למקומה. בפעם השנייה שהיא ניסתה להעיף אותה הלאה, מידיר הרג את פואנק. אבל פואנק הצליחה להעביר את אידיין על גבי הרוחות הרחק משם. בני העממים העתיקים שברו את מגדל הזכוכית, למרות רוחה של פואנק שחשקה בו כל-כך. אבל את הקומה העליונה ביותר שלו לא הצליחו לעולם להשמיד. היא המשיכה לרחף בשמיים ולהכיל בשמים וצמחים. זה הגן. הגן של מדיאה. היא… חוששת שאידיין תחזור בעתיד ותהיה מלכת האמרלד של הגן. כך נובא. אבל כל עוד היא מוחזקת אצל המלכה העלפית אין סיכוי להציל את הגן שהוא שער עתיק בין עולם האנשים לעולם הזה. זו הסיבה שהיא רוצה בו כל-כך. סביר להניח שהגורל של מדיאה יהיה מר ממוות. נשמתה תילקח וגופה חסר הרגש ישמש כמפתח אנושי לגן. אסור שזה יקרה. לעולם. העלפים איבדו את העולם הזה כי הם פגעו בו. לעולם אין להם לחזור אל פני השטח.”

אנבל הנהנה. הסיפור הזה היה הגיוני. אפילו הגיוני מאוד והרגשות שהיא חשה כלפי האדם שמולה לא הותירו מקום לספק- זוהי האמת.

בונטרו כרך מגילות משי בקופסה רבועה ומגולפת מעץ דובדבן. “אלו הציורים של העיר וההגנות שלה. כשתגיעי לפאתי העיר תמצאי אותן שימושיות. עתה הגיע הרגע לכוח.” הייתה תנועה מהירה שאנבל לא הספיקה לראות.

הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבה היה ברק הסכין המעוקלת בידו של בונטרו. הדבר הבא היה הדם שהתיז מגרונו. “שתי… שתי… הכנפיים.. ” אנבל נגעלה תחילה למראה הדם, אבל משהו משך אותה לצייתנות ברזל שלא ניתן להבין. היא ליקקה מעט מהדם שהתיז על ידה מצווארו. ואז הוא מת. עיניו הכהות איבדו את הרגש שהכילו. רק קליפה. הוא האמיתי נותר פה כמה שנים? המוות בטח היה רק נחמה עבורו. לפתע הגופה זהרה באור לבן ועל הריצפה לא היה אדם אם כי הדרקון הלבן שהיא פגשה בכניסה… יופיה המלכותי של החיה כשהיא שחוטה היה עצוב לעין שיעור. אנבל חשה כאב בחזה. היא מיהרה לצאת מהארמון, כשהיא רצה הכאב רק החמיר. כאשר היא יצאה מהחצר הפנימית היא גילתה שהטירה נעלמה- ועימה הקימונו הלבן שלבשה. הכאב התעצם ואנבל גילתה שהוא לא היה בחזה- אם כי בגבה. זוג כנפיים מנוצות וכסופות-לבנות בקעו משם. האוויר הפך סמיך כמים כאשר הפך להיות חסר חשיבות. והיא עפה…ועפה… וכאשר חזרה לקרקע הכנפיים נעלמו. היא ידעה שהם יחזרו אם היא תקרא להן. כמו החרב. כמו הכל בחיים האלו. מולה על הדרך עמדו ארמיס ושריעת.

שריעת ציקצקה בלשונה והלכה להביא בגדים להחלפה שהיא שמרה לעצמה- שימלה כחולה וקלילה שהיא לבשה בלילות קיץ חמים מידי. “דווקא לא לקח לך הרבה זמן.” אמר ארמיס. לאנבל נראה כאילו עבר נצח… ואולי בעצם עבר?

המשך בפרק הבא…

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-09-17

העולם האסטראלי- אורת` שאנדלר.

הגן היפהפה פרח. הוא היה בדיוק במרכז הארמון ותיקרת הקריסטל של החממה הענקית והעגולה זרחה באורות של בין לילה ויום, הגוונים של הסגול והכתום נלחמים עם התכול של הליל. הגן הזה היה יפה, ובו כמעט הרגשתי… בטוחה. אבל זה לא הגן שלי. הגן הזה היה מסודר מידי. סימטרי מידי- הגן שלי פרח בפראות מופלאה. הסדר שבו היה רק אשליה אחרי שהכרתם אותו מקרוב. הוא היה מקום מרפא, לא מקום מייצג שנוצר כדי לפאר את ממלכת העלפים.

הרעל בתוכי- אני עדיין חשה אותו. זורם, מתעקל בוורידי… אבל אני מכירה צמחים… מכירה שיקויים… אני עונדת פנינים שמנטרלות רעל על צווארי. אני עוטה את רדיד האלה שנותן לי עוד קצת קסם… עוד קצת מהות להלחם. התרופה רחוקה ממני עדיין אבל חלק מהלחשים והקסם חוזר אלי כמו משב רוח חמימה על פני. מאז הראיון עם המלכה נפגשתי עימה פעמים מספר באירועים ציבוריים, מסתבר שהמאג העלפי שהרגתי היה בן אצולה- וירשתי את תואר האצולה שלו אחרי מותו- כולל את מגוריו ועושרו. מסתבר שאלו היו נרחבים יחסית. בדיוק כאן בשעה בין לילה ליום הכל נראה צלול וברור. פרחים קטנים עדינים וכסופים החלו לנגן סביבי- המוסיקה הייתה כאוטית ועדינה. אלו פרחי הירח, והם תמיד שרים בדימדומים או בזריחה- בשעות הביניים, ומצליחים לגדול רק בממלכות הקסומות של העלפים.

במעבדה של וולנדריוס מצאתי סדר מופתי ותיעודים מסודרים. תיעודים של ההגנות של העיר, התיעודים של הרעל ודרך הכנתו… בלי נוגדן כמובן. אין לעלפים בעיה שאני אדע את כל הדברים האלו. הם טרחו לומר זאת בלי מילים כאשר הם הרעיפו עלי מעושרם- מצידם שאני גם אמצא את הנוגדן. לקסם שלי אין ערך בעיר הזאת. כמה מאגים אני מסוגלת להרוג בשיא כוחי? חמישה? עשרים? מאה ועשרים? העלפים הוא עם שבדמו זורם המאגיה. נדירים הם אלו שחסרים את הכישרון המאגי באורת` שאנדלר. אלו ללא כוח קסם פה הם מושא לעג, הם אלו שחיצוניים לתרבות הזאת. אני מחייכת כשאני נזכרת כמה שונים הדברים בעולם החיצוני. שם אלו שמבורכים במתנת הקסם מוקצים, שנואים… שונים מכל האחרים. אני שמה לב בקצה עיני לדמות שמתקרבת אלי. אני מעבירה את ידי עטויית הטבעות מעל ספר דק, אבל רחב עמוד שנשאר במעבדה של וולנדריוס ותיעד את מעלליו האחרונים. אני חיפשתי נוגדן בין השורות של הכתב הזהוב והדקיק- ללא הצלחה. הגעתי למקום בספר שחשתי בו מרקם מוזר. העברתי את ידי על הכריכה הפנימית: דפים חסרים. צפוי. בין כה וכה לא יכולתי להכין את הנוגדן ללא מאגיה אלכימית. אני אאלץ להגיע לפתרון בעצמי – מאכזב אבל צפוי. הסטתי קיצוות שיער שנפלה על פני, סגרתי את הספר בחבטה קלילה והפנתי את תשומת ליבי אל הדמות שמתקרבת לכיווני

העולם האסטראלי- הדרך ליער הכוכב האפל.

הדרך הייתה ארוכה ומפותלת. היא גם הייתה סלולה ברגליים של יצורים רבים והשביל היה רחב, אבל עידן בשיא כושרו היה עייף מכל הטיולים. למרות שהרקע היה יערי וניחוח המחטניים והאדמה הלחה עדיין מהסופה היה טרי- הוא התחיל להתעכב. דיינהיר הציעה לו מעט שיקוי שיקל עליו ויעניק לו אנרגיה, ממה שנשאר מהמחבוא בגן עצמו. הוא סירב.

“אתה גם לא יודע מה יש בפנים” הוא חייך- “עין לטאה או זנב של שור או משהו…”

ארגוט ירה חיוך חזרה. “לפעמים צריך להסתכן ולקבל מה שהחיים נותנים לך. אני זוכר את הפעם ההיא שאישה מאוד יפה נתנה לי משחה שעשתה אותי מוגן מפני כל נזק.”

“מי זו הייתה?” שאל עידן.

הם הגיעו לצומת דרכים בעלת שלושה נתיבים רחבים. ארגוט פנה אל דיינהיר “אולי ננוח פה לזמן מה? זוהי צומת והיא מקודשת להקטה וכוחה גדול פה.” דיינהיר הינהנה והתיישבה על הקרקע, שימלתה הירוקה מתפרסת סביבה כמו מניפה.

“האישה הזו הייתה הגבירה של הגן. הרבה לפי ארדן, בחיים אחרים כמדיאה.”

עידן חשב על זה. “המאגיה הייתה חזקה כל-כך לפני זמן רב? למה היא לא עושה דברים מופלאים כאלו היום לדוגמה?” קולה הנשי של דיינהיר העיר שהמאגיה לא נחלשה בעולם החיצוני אלא שינתה צורה והיא פחות מיידית היום מאשר בעבר.

“אתה מכיר את הסיפור של מדיאה? או של יאסון והארגונאוטים? החיפוש אחרי גיזת הזהב?” השמות האלו עוררו זכרונות נשכחים משיעורי ספרות בבית הספר. אבל אלו מעולם לא היו תחום עיניינו. עידן נתן לחוש הצדק שלו להוביל אותו דרך בית הספר- לטוב ולרע…

“זהו סיפור ארוך ומייגע שנמשך תקופת חיים שלמה. בקיצור נספר שהיה מבחן מסויים שמלך שם בפני- עלי לרתום את השור נושף האש ולזרוע את האדמה בשיני דרקונים. מדיאה משחה את גופי במישחה מיוחדת שמנעה ממני את מותי אולי שבעים פעמים באותו היום… בתקופה הזו היא הייתה נסיכת כולכיס ואני אהבתי אותה. היא נתנה עבור אהבתינו הרבה ונישאתי לה כמעט לאחר מכן.” הוא התפנה להצית עוד אחד מהסיגרים המצחינים שלו.

“יש לי תחושה שזה לא נגמר טוב.” עידן אמר וארגוט חייך.

“ממש לא. קורינת סירבה לקבל על עצמה מלכה שאי אפשר לשלוט בה. המלכות ביוון במשך דורות היו חלשות ומדיאה הייתה גם נוכריה, וגם מכשפה רבת עוצמה. שם האלה שלה הגיע עד יוון והיא נסדגה בפחד. היום לאף אחד אין בעיה לומר את השם הקטה אבל בעבר שמה היה נרדף למוות. אז מלך קורינת פשוט ביטל את הנישואין שלי עם מדיאה והציע לי להנשא לביתו. הבת שלו הייתה יפה מאוד, אבל חסרת כוח כמו כל הנסיכות שמקריבות את חייהן ללימוד נגינה על לירה או ריקמה.”

“ואז מה קרה?” עידן שאל.

“מדיאה נכנסה להתקף מטורף של הרג והרס. היא הרעילה את הנסיכה ואביה, הרגה את הילדים שנולדו לנו… קיללה אותי ונעלמה בצורה מאוד הפגנתית: היא רכבה על מרכבת דרקונים. מאז לא ראיתי אותה יותר האמת. עכשיו כשאני חושב על זה… כל פעם כשראיתי הקרנה שלה, או קראתי ספר או שיר שהיא כתבה, היא מעולם לא אמרה את השם של הילדים שנולדו לנו…”

“ומה קרה איתך בעצם אחרי שהיא עזבה?”

“אה. שאלה מעניינת, הרבה יותר מעניין מה קרה לבחורה עם הדרקונים לא? עד היום יש תיאוריות. לגבי עצמי? קיבלו אותי למשך תקופה של מספר חודשים כמלך כולכיס. אבל האוכל היה אפר בפי, והדבר היחיד שהצליח לשמור על שפיותי היה יין. בסופו של דבר הסירו אותי מהמלוכה, אבל אפילו המוות לא היה נחמה עבורי. מלכתי חמישה חודשים בסך הכל.”

“זה סיפור… מעניין. תודה שסיפרת לי אותו. אני חושב שאני מבין קצת יותר מה אתה עושה פה. יש לך עיניינים לא סגורים עם מדיאה ואני מבין את הצורך שלך מעבר להסרת הקללה הזאת להמשיך את כל ה… מסע הזה.”

עידן נטל את שיקוי האנרגיה למשך שארית היום. הוא היה זקוק לזה. ובזמן שהקסם מפעם בעורקיו, הוא חשב על זאת שרקמה אותו.

העולם האסטראלי- אורת` שאנדלר.

תמיד ידעתי לשחק בין כמה מציאויות במקביל. לפעול כמו רובוט חסר מחשבה כאשר הקולות הפנימיים שלי עובדים במרץ. היה ברור מהלבוש של הגבר שעומד מולי שהוא אחד מבתי האצולה. הוא נראה לי מוכר. מהיכן? הוא החווה לעברי בתנועה נמרצת וחדה. מילטנטית כמעט. קמתי מהספסל והחוותי בחזרה. התיישבתי באותה תנופה בחזרה. ציפיתי שהוא ילך. אבל הוא התיישב לצידי. ברור היה שהוא רוצה את תשומת ליבי המלאה. “אישתי מאוד אהבה את הצלילים של פרחי הירח בגן הזה.” הוא אמר בקול עמוק שלא היה אופייני לבני העם היפה- העלפים. הבטתי אליו. פניו היו עגולים ושיערו היה קצוץ- עוד סימן לא עלפי מצידו. אבל אני מניחה שסתם דעה קדומה מערפלת את דעתי. “אז מדוע אישתך לא מלווה אותך לגן הזה? אלו השעות היחידות בהן פרחי הירח שרים.” שאלתי בטון מכוון היטב וחסר איום. “אישתי מתה לפני שנים מעטות. מאז אני נוטה לבקר את פרחי הירח… נדמה לי שקולה שלה נטווה בהם, ואז שירתם יפה ביותר.”

“אני מניחה שאין צורך להציג את עצמי. אני בוודאי אחד הפרסים של המלכה שהיא מפרסמת בכל העיר. אבל לצורך הנימוס, אני מדיאה. אין צורך להציג את עצמך הגנרל אורת`לין. ראיתי אותך באחת המסיבות הרשמיות. אפילו נדמה לי שרקדתי איתך בערב אחד.”

“כן זכרתי את פנייך משם. ולא, המלכה לא מפרסמת את מגורייך וקיומך בעיר, אויביה עשויים לעזור לך. אני לא פה לרגל אחרייך. אני פה להנות משירת הפרחים. אם מישהו היה מרגל אחרייך זה הלורד וויר. הוא מאוד טוב בדברים האלו. הוא המכשף המבורך ביותר בקסם בכל הממלכה העלפית.”

“אתה לא נשמע מתרשם.”

צחוק חמים ועמוק נשמע מהגנרל.

“לא. אני לא אלו שמבורכים בקסם. כל מה שהשגתי היה במו ידי- בלי קיצורי דרך.”

“מאגיה היא לא קיצור דרך…” התחלתי.

“היא דרך חיים. כן שמעתי את הנאום הזה מהמוני עלפים מכשפים וחסרי מאגיה כאחד. אבל אני לא יכול שלא לתמוה מה המחיר שהיא דורשת מכל אדם שעוסק בה. את למשל יקירתי- כמה כאב את חשה כאשר המאגיה ניטלה ממך? אני רואה שנגעתי בנקודה רגישה. את לא צריכה לענות על זה. רק שתדעי שאני לא מתנגד למאגיה באופן עקרוני. אישתי, דרואלה הייתה מאגית של המלכה.”

העולם האסטראלי- פונדק העץ הישנוני.

ברק סגול פילח את השמיים, ואחריו רעם. המוזגת והבעלים של הפונדק אלזבת` ידעה כבר מה לעשות. היא מזגה את שיכר הפטריות הטוב ביותר שלה. המכשפות של היום. נישאות באוויר כמו אני לא יודעת מה! הדלת נפתחה בחבטה והאישה המכוערת ביותר בעולם נכנסה פנימה. באבא יגה הביטה בכלובים בזמן שסינטדריה מוכרת העבדים העלפית הציגה את כולם. כשהיא הגיעה לכלוב שיש בו את האביר בשריון הקשקשים הלבן- שיוס גלדיוס רעד. “סין, הסחורה שלך נעשית גרועה יותר ויותר לאחרונה. אמרתי לך שאת צריכה להרבות את המובחרים ביותר. אני כנראה אצטרך לחטוף ילד בדרך. הם לא ראויים אפילו לבישול.” היא החוותה בזילזול אל העבדים שנשמו לרווחה לקראת חיים של עבדות, ולא למוות מהיר בקדירה מפוחמת. “אני יודעת… אבל זה כל מה שהצלחתי למצוא. מה דעתך על שולחן אנושי?” היא הצביעה על גבר שמבליט את חזהו, וידיו ורגליו על הריצפה כשהוא מאזן על ביטנו כוס יין לבן ששייכת כנראה לסינטדריה. “לא יודעת. אני אחשוב על זה.” היא אמרה ושאלה אם סינטדריה שוקלת למכור את האביר העלוב ההוא בחתיכות בשביל שיקויים. “ככה תרוויחי יותר כסף ממנו.” סינטדריה אמרה שאין לה סבלנות להיכנס לשוק השיקויים אבל היא תשקול את זה אם הוא לא יימכר בקרוב…

המשך בפרק הבא…

ארדן.