פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-02-04
“אני חי בהצגה, ההוא חי בסרט ואתה חי באופרה!” אמר ידיד שלי, וכן, אני מודה המשפט עבר עיבוד קומי בצורה קלילה, אבל הוא כמובן התכוון לכך שאני אוהב דרמות אפלות, טרגדיות מדממות ואת הקטרזיס שיש באריה האחרונה שמבכה את המתים. הוא כמובן גם מכיר אותי כחובב אופרה מושבע. יש כמה אופרות שהן נצחיות: למרות שתיאטרון וספרות יכולים להיות תקופתיים, האופרות כולן כמעט, מכילות אלמנט אוניברסלי- כן, היום הם לא בילוי מעודף על החבר`ה- וברשימת המוסיקה הן נמחקו כליל- הן לא פופולאריות כמו בעבר. לאופרה צריך לא רק להקשיב אלא גם לראות ולהבין את הפעולה הדרמטית שעל הבמה שבאה עם הצליל. יש הרבה מילים מפחידות ומושגים עשירים בנוגע לחוויה האופראית: ליברטו, רג`טטיב, אריה, לייטמוטיב ועוד ועוד. ההבנה של המושגים הללו יוצרים חוויה רב משמעית ועמוקה של האופרה. בניגוד לסוגי בידור אחרים, צריך השכלה כדי להבין את הסוגה האופראית: ד”ר אלה סוסנובסקיה אומרת לי “אין לכולם. רק לאנשים שמבינים.” אבל גם כאלו שלא מבינים יכולים להנות מהיופי של האופרה. ואם יש גם הסבר קליל, אז אדרבא ההנאה משתפרת ומשתדרגת.
בהתחלה האופרה ניסתה לחקות את הטרגדיה היוונית שהייתה למעשה שירה שהתגלגלה מן המקהלה לקהל(ולא דיקלום או משחק ריאליסטי כמו שאחדים עשויים לחשוב): שירים ומוסיקה, תווים וכלי נגינה מאותה התקופה לא שרדו, אז היה ניסיון ליצור מחדש את הטרגדיה של אריסטו עם כל הנוקשות הקלאסית שלה (אחדות מקום, זמן ועלילה) על הבמה. ז`אנרים של שירה מול צ`מבלו פינו מקום לתיאטרון מוסיקלי דרמטי. בחצר המלך לואי ה-14 בצרפת, שני אנשים התחרו על פופולאריות מול המלך, אחד הוא מולייר המפורסם והשני, מפורסם פחות היה ז`אן בטיסט לולי שהיה מלחין איטלקי שבא לחצר המלך וזכה לכבוד ויקר. מרצה שלי לתיאטרון צרפתי עדיין כועסת על לולי “הוא לקח את תשומת הלב ממולייר וככה המלך לא היה יכול לעזור לו” אומרת ד”ר קלודין אלנקווה. מולייר הואשם בגילוי עריות על ידי אימו של לואי, (ועד היום הכנסייה הקתולית חוקרת: מולייר נישא לבת של שחקנית מפורסמות שהוא עצמו היה לו רומן איתה, אז הוא נחשד כאבי הבת שעימה התחתן.)בכל מקרה, בחזרה לחצר המלוכה התיאטרונית של צרפת: החצר של לואי שנאה את ה”אמת” הנוקשה והגסה. היא אהבה להסתיר הכל- פנינה מזוייפת טובה קיבלה הערכה גדולה יותר מפנינה אמיתית, ואפילו המגדר טושטש על ידי איפור כבד ופיאות. העלילה, מסריה והכובד שלה נמחקו כדי לפנות מקום לאקזוטיקה ול”טעם טוב” שזה מושג שנטבע באותה התקופה. וכך אנחנו רואים את האופרה “קדמוס והרמיוני” של זאן בטיסט לולי כאן, הרבה חזרות על טקסט לירי, , שימוש בחמת חלילים (מי הכיר את הכלי הזה אז בכלל?) והמון תעופה וקסם על הבמה.
צרפת הייתה בירת האופרה- באיטליה גם היו מלחינים מעולים- וויצ`יבלד גלוק גם הוא בחר בצורה ובמהות של האופרה המסורתית שהיא טרגדיה, וכאן זו הטרגדיה של הלנה מטרויה שמוצגת בצורה נפלאה על ידי הקולנוע המודרני בזמן שהלנה שרה את האריה שמבחינתי מלווה אותי בחלומות הלילה של יופי היסטורי, נוקשה קר ומורחק.
מאות שנים של היופי הזה, מאות שנים של הקסם הזה- על הבמות, ולמי זה זמין? לבורגנות, לאריסטוקרטיה, וזהו. האדם הפשוט לא הכיר את המיתוסים שעליהם האופרה מתבססת- רוב האופרות היו בלטינית, או באיטלקית, הנדל כתב אופרות של זקרקס (אחשוורוש) בצורה נוקשה ובארוקית- וכך גם כולם חיקו אותו, דבר זה נכון גם לבאך, פרסל ועוד. היה מלחין אחד שבחר לשבור את הצורה הקלאסית, להמר- ולכתוב אופרה בגרמנית דווקא, הלוא הוא וולפגנג אמדאוס מוצרט, שכתב את חליל הקסם: אופרה עמוסה בסמלים ורעיונות של תורת הניסתר כפי שהוא ינק אותם מ”הבונים החופשיים” שאליהם הוא הצטרף. אהובה עלי במיוחד היא האריה של מלכת הלילה- שימו לב להבדל בין הפסטורליה של המוסיקה לפעולה הדרמטית האלימה- כיצד המוסיקה שוברת את זה- והופכת אותה ספק חיה- ציפור, וספק אדם:
היו המון אופרות, ואני לא יכול לדבר על כולן, אזי אני בוחר את החביבות עלי,וגם החינוך האופראי שלי, למרבית הצער מרוכז כמעט כולו במאה ה-20, בזמן לידתה של האופרה ווריסמו, אבל לפני כן, אני נפרד באמצעות האופרה הקלאסית והעתיקה שנכתבה על ידי ג`וספה וורדי ואליה אני מפלל ללכת: נבוקו (נבוכדנצר) במצדה. מדובר על הסיפור של נבוכדנצר מלך בבל והכיבוש של ירושלים והריסתו של בית המקדש. גם המלך עצמו מובל לאבדון בסופו של דבר, והמקהלה של היצירה הקלאסית הזאת היא של עבדים יהודים- הנה קטע מלכותי במיוחד.
פוצ`יני עסק בנושא שרבים כתבו עליו דוקטורט ועשו ממנו דיון שוטף בקהילה האקדמאית- נושאים של מזרח ומערב: יפן והולנד במקרה זה במאדאם באטרפליי, אחת האופרות שעד היום הפופולאריות ביותר ביפן, שעבורה בנו בית אופרה בחצי מילארד דולר, בשנות השמונים של המאה העשרים. האהבה שהתממשה בינה לבין המלח לא מצאה חן בעיני משפחתה שזייפה את עזיבתו, וצ`יו צ`יו (מדאם בטרפליי) מתאבדת בחרב.
זה היה במאה ה-19, ועתה אבחר במשהו של המאה העשרים: המחזה השירי של אוסקר ווילד, סלומה או שלומית, המבוסס על סיפור מהברית החדשה מתאר את דמותה של שלומית, ביתו של הורדוס המתאהבת ביוחנן המטביל, אדם שאינו זמין מינית. היא רוצה לנשק אותו ולאנוס אותו, אבל הוא לא מאפשר לה מגע עימו. אביה דורש ממנה אקט של גילוי עריות: “ריקדי עבורי את ריקוד שבעת הצעיפים ואעניק לך מה שתרצי” זהו ריקוד סטריפטיז של העולם העתיק- היא רוקדת, ולבסוף, היא מבקשת כנקמה על הדחיה את ראשו של יוחנן המטביל. אביה מתחנן, מנסה לשכנע אותה לקבל מתנות אחרות במקום זאת, אבל היא דורשת את הראש. והיא מקבלת אותו. לאחר מין נקרופילי על הבמה עם הראש, אביה דורש להרגה. טרגדיה מדממת וסקסית. כאן שלומית ואימה הרודיה נראות כיצורי אופל, ולא כנשים יפות כמו שהמחזה המקורי דרש, אבל כל במאי עושה את הבחירות של עצמו. חלק אחד משלושה.
האופרה הבאה היא של בלה ברטוק, טירתו של כחול הזקן. מבוסס על אגדה רומנטית: יהודית מתאהבת בכחול הזקן, אריסטוקרט עשיר ומתבודד שיש עליו שמועות אפלות. הוא מכניס אותה לטירתו, ומתחנן שלא תפתח את שבע הדלתות שבה. בכל דלת יש פלא או אימה אחרים. למעשה, כל דלת היא כה אסתטית שיש לי דילמה איזו לבחור להראות. אני חושב שבשל שמו של הבלוג, אבחר בדלת הרביעית, של הגן, אם כי הדלת החמישית היא זו בעלת המוסיקה היפה ביותר. ניחא, אתן קישור לשתיהן.
זו אופרה מהממת ביופיה שיש בה רק שתי דמויות, ולפיכך היא כבר לא הגראנד אופרה של פריז או איטליה, אלא מראה את הדרמה של האדם היחיד לכאורה. יהודית מגלה בכל חדר דם. ולבסוף גורמת לכחול הזקן לפתוח את הדלת האחרונה, שם נמצאות גופות נשותיו הקודמות- ושם, היא מצטרפת אליהן במוות- בריחוף אלמותי בין העולמות בשתיקה מחרידה.
ודלת חמישית- שימו לב לפליאה ולמלכותיות:
גם כאן, בארצו של כחול הזקן העננים האדומים מדם מסמנים את מות הנשים בליברטו זה.
וכמובן גם במאה ה-20 כוחה של הטרגדיה הקלאסית לא נגוז. איגור סטרבינסקי בחר לכתוב אופרה למחזה אדיפוס המלך מאת סופוקלס, אבל כדי שאנשים יתמקדו ביופיה של המוסיקה ולא רק במשמעות של ההתקדמות הדרמטית, הוא תירגם את המחזה ללטינית, שפה שבמאה ה-20 כבר ממזמן מתה ושמורה לאקדמאים ואריסטוקרטים דקדנטיים בעלי נטיות ספרותיות כבדות.
יש דובר או קריין שמסביר מה קורה בכל סצינה של האופרה הקצרצרה הזו, ואז הסצינה מתרחשת. כאן יוקסטה, אימו ואישתו של אדיפוס (ששרה אותה ג`סי נורמן שבאה לעשות קונצרט בארץ, שוב, גם במצדה באותם תאריכים) מספרת שכל האורקלים שקרנים גמורים ומסבירה איך ליוס, אביו של אדיפוס נרצח לא על ידי ילדם, אלא על ידי שודד דרכים מתועב, בניגוד לחיזוי האורקל. אדיפוס מיד מבין שמדובר בו, וכאן יש תפנית דרמטית. ההפקה הזו היא של הגאונה ג`ולי טיימור, שביימה גם את מלך האריות, ועוד יצירות מהממות, הבימוי של הסרט והאופרה הוא ביפן.
האופרה ארכאית? משעממת? חסרת מעוף? תבניתית? לא- גם כיום בשנות האלפיים, יש בחירה של אמנים שונים לייצר ולהשתמש באלמנט האופרה ואפילו לייצר אופרה. לדוגמא היא “ריפו” האופרה הגנטית, ושם הזמרת הראשית היא מגדלנה, או פשוט מג שהייתה עיוורת וקיבלה עיניים מן התאגיד הזה שעוסק בסחר באיברי אדם, לבסוף, היא הופכת רכוש התאגיד, ובשירה האחרון, היא מחזירה את העיניים לתאגיד הזה.
תרגום לשיר שהיא שרה:
A long time ago
a fatal bird named
Chromaggia
met the arrow of an archer
while flying.
Along the lava coasts
for years, thinking it was being
chased
it escaped the arrow
a fatal bird named
Chromaggia
met the arrow of an archer
while flying.
Along the lava coasts
for years, thinking it was being
chased
it escaped the arrow
Chromaggia chromaggia
why don`t you face danger?
the arrow was attached to its wing
and it flew trying to shake it off
Pulling the arrow
others get wounded because of me
because of me
down! towards the devil`s mouth!
its arrow, my eyes, Come take my eyes` I
rather be blind
וזהו החלק הראשון של האופרה.
אולי אחר כך גם תיאטרון ובלט,
ארדן
של הגן.