פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-11

“

כל מי ששואל על “”איך מתחילים וודו”” נענה- מלגבה. שבוע שעבר בחור גרמני שצירף אותי מקבוצה של הומואים-פאגנים שאל אותי למה הוא לא הצליח לעלות “”אנרגיה”” של ארזולי פרדה. חשבתי על זה. ארזולי פרדה היא בעצם גירסה סטייל האיטי של אורישה אושון, אבל יש הבדלים, לא רק בשם אלא גם בסמלים, צבעים, אופי ועוד. ההבדלים נובעים בין היתר מן העובדה שהאורישות הן לא ישויות שחיות להן במימד שמימי- הן כאן. ואנשים מסויימים בהיסטוריה ובאנושות מגלמים את כוחן. ארזולי פרדה הייתה כוהנת וודו יפיפיה שהייתה חלק מהמרד של העבדים השחורים בהאיטי בשלטון הצרפתי ששיעבד אותם. לאחר מותה היא קיבלה סטטוס של אורישה, או קדושה שמשקפת את המקור האפריקאי של אושון. בכל מקרה, כדי לפנות לאל- או אלה, ובטח ובטח כאלו מהוודו יש צורך לפתוח אליהם את הדרך, גם אלו שמגיעים ממסורת אחרת צריכים לכבד את הריטואל הוודאני הבסיסי, ולו בגלל שמדובר בדת חיה וקיימת. 

לגבה הוא לא רק פותח השערים בין העולמות, אלא גם הוא זה שנושא את המנחות לאלים ולאורישות הרלוונטיות. בנוסף הוא מתרגם את המסרים מהם חזרה. רוצים קמיע מוצלח להבנת שפות זרות? זה לגבה. לגבה קיבל לפי המסורת מתנות רבות מן אולודומרה. אחת מהן, הוא מטיל כשפים שלא ניתנים להסרה. אחרת היא היכולת האין סופית לפצל את עצמו. כאשר אני עונד מחרוזת של לגבה, לא מדובר בחפץ של חרוזים ופיסת חוט. מדובר בעצם בלגבה שיושב על צווארי. בפתח ביתי יושב ראש-לגבה שמטרתו להגן. הוא גם לגבה. וכל חפץ שמקודש לו, הוא בעצם האל עצמו שלם על גופי, צווארי ובין חפצי. יש האומרים שאני סוגד לחפץ, אבל החפץ עצמו הוא אינו דבר פשוט העשוי מנוצות, חומר וחומרים אחרים, אלא משהו באמצעות טקס קיבל על עצמו רוח חיה שלגבה פיצל מעצמו. איך דה-פקטו זה קורה? בתוך הקמיע או השרשרת יש שריד מקורבן שניתן ללגבה. לאחר קורבן נוסף, “”החלק”” שבו לגבה נגע כדי לקחת את הקורבן זורח מאנרגיה. וכך יש לי אל במקומות רבים.

כאשר אני רוצה לפנות לאושון, או כל אורישה אחרת, או אפילו אלים, אלות ישויות כגון מלאכים ואפילו רוחות שומרות של מקום וסיטואציה כמו משה סילמן שעכשיו מגן על כל אלו שנפגעו מהבירוקטיה הישראלית. המכשף הנבון ישמור תמונה ועותק של המכתב שלו. לגבה פותח את השער, ונשאר בחפץ הטעון או אפילו בחלל האוויר בזמן בקשתי, אבל הוא בסיס שדרכו הוא ממקד את האנרגיה של האורישה. משמע, בקמיע אושון, יהיה לגבה, שממקד את הנוכחות של אושון בקמיע- והאנרגיה לא תיאחז נכון בקמיע שאינו קודש קודם ללגבה. כך זה לפחות בפילוסופיה הוודאנית- אבל גם בפילוסופיות אחרות, יש צורה סדורה- איך לייצר משהו שמכיל אנרגיה נכון. אשמח לנהל דיון: מה הם השלבים הנכונים במסורת שלכם?

ארדן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-10

“

לפני הרבה מאוד שנים, חיזוי עתידות הייתה אמנות שנשמרה אך ורק בידיו של לגבה. אורקל האיפה לא ירד לעולם הצעיר והאורישות רק התחילו לחקור את הכוחות והמקום שלהם בקוסמוס. אושון הצעירה הכניסה לעצמה לראש ללמוד את אמנות חיזוי העתידות. כאשר היא ביקשה מלגבה שיסביר לה איך להשליך את הצדפים ולקרוא אותם, הוא צחק בפניה. כועסת אושון הלכה ליער, במטרה לנקום. ביער היא פגשה קבוצת מכשפות- היא דיברה איתן והתייעצה איתן והבטיחה שאם הן תעזורנה לה ללמוד את סודות החיזוי היא תהפוך לפטרונית הלא מעורערת שלהן. המכשפות נתנו בידיה של אושון שיקוי ושלחו אותה לדרכה. אושון התלבשה בבגדיה היפים ביותר ורצה אל לגבה. “”לגבה, יו הו! יש לי משהו בשבילך!”” היא צחקה ורצה, שיערה המתולתל מתבדר ברוח: כאשר לגבה פנה אליה, הוא החזיק את צדפות החיזוי- והיא השליכה את אבקת הקסמים בפניו. לגבה התעוור והצדפות נפלו מידיו. “”אוי! איבדתי את צדפות החיזוי שלי! הן אבדו לנצח!”” זעק לגבה העיוור. “”זה לא בהכרח נכון”” ענתה אושון. “”תאר לי אותן ואני אחזיר לך אותן אחת- אחת. קודם כל, כמה יש?”” לגבה בכה: “”שש-עשרה צדפות! שש עשרה!”” הוא ענה. וכך היא שאלה על הצדפה הגדולה ביותר והקטנה ביותר ומה המשמעות שלהן בחיזוי בזמן שהיא שמה אחת אחרי השנייה ביידיו. לבסוף היא ידעה את משמעות כל הצדפות והשפעת השיקוי פגה וראייתו של לגבה חזרה אליו, בזמן שכל הצדפות אחוזות בידיו. כאשר היא גילתה לאביה אובטלה מה היא עשתה, הוא בירך אותה בזכות האלוהית להשתמש בכישרון החיזוי- והכריז עליו כרשמי. אובטלה שאל מדוע היא רצתה כישרון שכזה, אושון ענתה:””רק כי אני אוהבת אותך אבא, הכל מאהבתי אותך…””

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-09

“

אובטלה הוא/היא האורישה הראשונה שנקרעה מגופה של אולודומרה והיא אחראית על יצירת הגוף האנושי מחומר. הפנייה הכפולה אינה טעות, מדובר באנדרוגינוס, אלוהות שהיא גם זכר וגם נקבה- והסיפור הנדיר הזה הוא אחד האהובים עלי: בתחילת העולם הייתה בצורת ומים היו חסרים. אובטלה חיפש מים כדי לעבד את החומר שממנו הוא יצר את הגוף האנושי. באמצע היער הייתה באר שנכרתה על ידי המכשפות ו””האיגוד שלהן””. אובטלה התחיל להשתמש בבאר הזו. חוזי העתידות אמרו לו להימנע מכך, או לתת קורבן נכון עבור הגנה. אובטלה התעלם מכיוון שמים שייכים לכולם לטענתו. מוקדם בעבודתו של אובטלה, המכשפות גילו שיש מישהו שמפריע את שלוות הבאר שלהן. ובפעם הבאה שאובטלה ניסה ליטול מים מן הבאר הן ראו אותו ורדפו אותו. אובטלה הפציפיסט רץ לביתם של האבות הקדמונים. האבות הקדמונים הכניסו אותו והבטיחו להרחיק את המכשפות: אובטלה חיכה בבית, והאבות הקדמונים יצאו למכשפות- המכשפות ביקשו את אובטלה. האבות הקדמונים סרבו. המכשפות, אמרו שאם הם לא יקבלו את אובטלה, הן תהרוסנה את כוחם של האבות הקדמונים. לאבות הקדמונים לא הייתה ברירה אלא לשחרר את אובטלה למכשפות. אובטלה אץ ורץ לביתו של שאנגו, בנו. שאנגו הרגיע את אביו שהוא יטפל במכשפות. הוא יצא אל המכשפות והן ביקשו את אובטלה. שאנגו סירב. המכשפות איימו שהן תשבורנה את שרביט הכוח של שאנגו והן תיקחנה את כוח הברק והאש שלו. לשאנגו לא הייתה ברירה- הוא שיחרר את אובטלה אליהן. אובטלה רץ וברח מהר לביתו של אורונמילה: שם, אדון החכמה הגדול ישב עם חוזה עתידות שדרש הקרבה מצידו. לאחר הקורבן, חוזה העתידות לימד את אורונמילה שיר לחש-מאגי והסביר שיש צורך להכין עוגות שעועית שקצוותיהן מכוסים בדבק. אורונמילה עשה זאת. אובטלה ישב בביתו של החכם וסיפור לו על הצרה שלו. המכשפות באו לביתו של אורונמילה. אורונמילה יצא אליהן. הן דרשו את אובטלה, אבל לפני שאורונמילה ענה להן הוא הזמין אותן לאכול. המכשפות אמרו שהן לא באו לאכול אלא בשביל אובטלה, ואורונמילה שר לחש שהוא למד מחוזה העתידות. המכשפות שינו את דעתן ובאו לאכול. בזמן האכילה של העוגות הדבק נדבק לנוצות שלהן, וכאשר הן סיימו הן גילו שהן לא יכולות לזוז. הן זעקו לאורונמילה שישחרר אותן, ואורונמילה הבטיח לשחרר אותן אך ורק אם הן תסכמנה לעזוב את אובטלה בשקט. הן הסכימו ואורונמילה שיחרר אותן. בתמורה אובטלה נתן לאורונמילה פעמון עשוי ברזל שהוא יצלצל בו בהולכו בלילה כדי להרחיק את כל הרשע של העולם, ולפיכך עד היום חוזי עתידות של אורקל איפה מצלצלים בפעמון ברזל בהולכם בלילה.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-08

“

אויה היא אשתו השלישית של שאנגו, יחד עם אושון ואובה. למרות שהיא לא אישתו היפה ביותר, היא בהחלט החביבה עליו ביותר כי היא מלכה לוחמת שיוצאת עמו לקרב. שאנגו לעומת זאת הוא זכר בעל יצר מיני מאוד מפותח שמחפש כל הזמן להזריע את הנשים שנופלות בקרבו ואויה יודעת שזה המצב וקיבלה אותו… לזמן מה. בשל מעמדה כלוחמת היא שמרה על ארמון משל עצמה, והיו לה אדמות וממלכה משל עצמה- כך מידי פעם שאנגו בא לבקר אותה ומידי פעם היא באה לבקר אותו. בביקור אחד של שאנגו אצלה היא החליטה שהיא רוצה שלאחר הלילה של תינוי האהבים הוא ישאר איתה. לפיכך היא פנתה לאויב הגדול של שאנגו- איקו, המוות בעצמו. מוות הוא חבר נהדר של אויה שהיא אורישת בתי הקברות, השינוי, אסונות הטבע והכישוף. אבל שאנגו החיוני והבריא אינו יכול לסבול את מראהו של מוות, כגופה רקובה ומצחינה. בבוקר, שאנגו קם, רכס את גלימתו ועמד לצאת החוצה- אבל בדלת עמד איקו. “”אויה, אשתי, אמרי לאיקו לסור מדרכי, אני רוצה לחזור לארמוני.”” אויה עשתה עצמה עצובה: “”בעלי ומלכי היקר, איקו הוא לא חבר שלי יותר ואיני יכולה לצוות עליו.”” שאנגו רטן ונשאר זמן נוסף בארמון. הימים באו והלכו ואיקו סירב לסור מהדרך. לבסוף חובותיה של אויה כמלכה הביאו לכך שהיא נאלצה לקבל קהל מחוץ לארמונה. שאנגו נותר בארמון לבדו. אל הארמון דידה בצעד שיכור, מי לא אם כי לגבה. “”לגבה! לגבה! צווה על מוות לעזוב את שער הארמון!”” צעק שאנגו. לגבה הסביר שאין זה מכוחו לעשות דבר שכזה, אבל הוא נכנס לארמון לארח חברה לשאנגו. יחד הם טיקסו עצה: שאנגו יתחפש בבגדים של אויה ויבקש מאיקו לעזוב. שאנגו לבש שמלה ארגמנית שאויה השאירה מאחור, עטה מחרוזות נחושת כבדות, וכיסה את זקנו במניפה סגולה. “”איקו! זה בסדר, אתה יכול ללכת עכשיו!”” שאנגו צעק מחקה את קולה של אויה. איקו נהם והתפוגג אל החשיכה. שאנגו יצא לחופשי… ימים רבים לאחר מכן שאנגו ואויה נפגשו שוב, ואף אחד לא ציין את המקרה המביך לעולם.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-08

“

היום יום שני, היום המגונן של לגבה למרות שיש מכסה על קדירת הברזל שלי, אדים חומקים ממנה. קפה, אניס כוכבי וציפורן מתבלים את אוויר החדר שלי, שכבר מראש היה ריחני ומבושם בוורדים ופרחים אחרים. לאחרונה, הרגשתי צורך לספר את הסיפורים של האורישות בבלוגי. הם לא תמיד קלים להבנה, גם לא לי. תמיד יש נדבך על נדבך על נדבך, אבל אין אפילו אחד שיכול להתעלם מהעושר התרבותי שלהם והתחושה שיש בהם הרבה מעבר למה שנראה בעין. יש בהם. ימיה מלמדת אותי את טקס הלידה מחדש. לגבה מלמד אותי לבלבל את אויבי, אוצ’וסי מלמד אותי שהאנרגיה שלו יכולה ללכוד כל דבר שארצה אם אהיה מסונכרן איתו נכון, ואושון מלמדת אותי שאהבה יכולה לברוא וגם להרוס. האורישות הן לא אנשים, היה להן גלגול אנושי, אבל הן כעת לא פחות מאחד מכוחות הטבע הממלא את העולם ומסייע בשימורו ובריאתו המחודשת.

וודו מלמד אותי שטבע הוא… ובכן טבע. אני חושב שגם הוויקה חתרה למקום הזה- המיסתורין אינו נמצא ב””איך להפוך לאנשים טובים יותר”” במובן הפשוט, שאולי יש איזה רצון להתעלות מעל הגוף האנושי ולהיות “”מאסטר נעלה”” כמו במעגלים הפנימיים של שחר הזהב, אלא רצון להתחבר לכוחות העמוקים יותר, אפילו לא האלים “”החדשים”” יותר אלא לטיטאנים. לאלים הפראיים- פאן שהיה מוזיקאי מפחיד ואנס (נשים, גברים ועיזים), ואפילו האלה המומצאת על ידי צ’רלס לילנד- אראדיה: היא המשיח של המכשפות, היא לימדה את המכשפות כשפים כדי שהן תהיינה חופשיות. האם הכשפים הללו היו רק ריפוי, חיזוי וטיהור? מסופקתני. הכשפים הללו היו העקרבים בוורידים של אלו שבאו לאנוס אותן, השערים הננעלים רוחנית ואישית על אלו שבאו לעקור אותן ממקומן. אלו כשפים שהעירו את דיאנה, האפלה בעצמה על כ-ל כוחה הסאטורני לפורר קירות, לשבור סורגים לשחרר לחופשי. החופש הזה מסומל על ידי עירום טקסי.

מה בנוגע לחוק השלושה? ובכן, לאגד מכשפות זה כמו לרעות חתולים- אמרה סטארהוק וצדקה. צריך איזה מנגנון מווסת על אינדביאוליזם ייתר: אז מספרים למכשפות קטנות שמכירות אך ורק את הקאוון שלהן שאם הן תהיינה ילדות רעות… אז העונש יהיה פי שלושה. הן מאמינות בזה וזה עובד! האם המכשפות שאראדיה לימדה היססו להשתמש בכשפים כאלו נגד אויבים? אני בספק רב מאוד. בכל זאת, האם הקבוצה הקטנה, הקהילה הקטנה תהפוך בסופו של דבר למה שמשעבד את המכשפות? אני אישית חוויתי יותר מפעם אחת אדם שניסה בכוח לשנות את דעותי ומהותי הפנימית בקהילה הזו. הם לא הצליחו- ואם היה שם ניצחון הוא התקיים זמן קצר לפני שחברים שלי, שהם חושבים-חופשיים עזרו לי להשתחרר. יש לקהילה הפאגנית בארץ תחושה של קיום בריק- כאילו הכל מומצא כאן מחדש, אבל יש חברות פגאניות, שבהן “”לא משתמשים במאגיה למקרה חירום בלבד, כאשר כל הפתרונות האחרים לא עובדים””. יש מכשפות שאומרות לחש ליה-יה לאמבה כדי שהאוכל שהן מבשלות יצליח. יש מכשפות שרוקחות בושם שיגרום ליופי הלא מקובל חברתית שלהן, דווקא *כן* להיות מקובל חברתית. זה קיים. ובכל זאת, המושג, שאגב אני גאה בו מאוד “”טבע אנושי פראי”” גרם לדיון על סך האלימות בקבוצות מסויימות. אני כותב כדי לחלוק, לתעד את עצמי ולעורר את המחשבה. אני כותב כדי לחנך ולחלוק רעיונות, מי שהרעיונות שלי לא קוסמים לו, זה בסדר גמור: נגמרה התקופה שבה ניסיתי לרצות את כולם.

דבר אחד אחרון: כרגע, אני חושב שמעט מאוד אנשים טורחים בכלל לכתוב משהו בקהילה הקטנה שלנו. יש טבעת של שלושה בלוגים, שניים וותיקים (שאחד מהם שלי) ואחד צעיר שממש כותבים על נושאים של פגאניזם בישראל. זה חסר. אולי במקום שאנשים יתקפו את הכתיבה והדעות שלי, שיפתחו או שימשיכו לכתוב בבלוג שלהם נימוקים *מדוע* דעותי אינם מקובלות עליהם ואיזו דעה כן מקובלת- כדי ליצור שיח רחב, רב משתתפים ועשיר.

ארדן של הגן.

“