פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-19

“

לפי האגדה אויה הייתה נערה אינטילגנטית, חכמה וחצופה. היא רצתה לדעת הכל על העולם הזה- בגלל טבעה המיני שאינו יודע שובע היא בחרה לעבור “”חונכות””, על ידי פיתוי כל האורישות הזכריות בהבנה שבתמורה לסיפוק מיני הם ילמדו אותה את כל סודות היקום: מאוצ’וסי אל הציד היא למדה שימוש בחץ וקשת, מבנו לוגון-אדה היא למדה לדוג, אוגון לימד אותה לחימה בחרב ואובטלה לימד אותה שימוש נכון במגן. בבלו-איה חנך אותה לסודות המוות והרוח ואפילו אשו, אביה לימד אותה כישוף את סודות האש. כאשר היא החליטה לגשת לשנגו, היא למעשה לקחה נגיסה שהייתה גדולה יותר ממה שהיא יכלה לבלוע: למרות שהוא גילה לה את סוד הרעם והברק אויה התאהבה בו בצורה נואשת. שאנגו גרם לה לחוש את התשוקה הבוערת וכאב הלב של האהבה. מאיחוד זה נולדו האורישות התאומות האיבז’י.

וזה הסיפור היחיד שיש לי על מה קרה עם אויה לפני הנישואין שלה עם שאנגו. זה מאוד מתסכל. אורישה שקשורה בצורה הדוקה כל-כך לעולם הכישוף, רוב המיתולוגיה שלה מסתכמת במערכת היחסים שלה עם אורישה זכרית אחת. מורתי טוענת כי, אויה הפיסית- לפני שהיא הפכה לאורישה, או אחד הגילגולים שלה, הייתה מלכה לוחמת של הנובים (מצרים), שהתאחדו עם שבט אחר שבסופו של דבר התאסלם ורוב הידע עליה, למרבית הצער הלך לאיבוד. גירסאות שונות של נישואיה עם שאנגו יגיעו בהמשך.

ארדן,

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-18

“

אוי, כמה שהאימאז’ הזה מקסים אותי, מכשפה שמערבבת קדירה. בכלל לי יש אובססיה אספנית לבקבוקים, קופסאות וכלי קיבול. אני אוהב את הקונספט עצמו עד שיש כלי כזה שמוצא חן בעיני, ואני קונה אותו. אחד מהדברים שאיכזבו אותי בניאו-פאגניזם הישראלי שאני נחשפתי אליו הוא היעדרה של הקדירה. שימוש בקדירה בנוכחותי אירע פעמיים בלבד, פעם אחד כאשר הקאוון שלי לשעבר בישל תבשיל לסוף שבוע באחת, ופעם שנייה בסדנת אור וצל אצל רינה קסם שבה כל אחד הכניס חומר עוצמה מאגית לקדירה עד שהיא מלאה בקסם מבעבע ושתינו את תוכנה. אבל מלבד זאת? יצור הברזל המגושם הזה אינו קל לתפעול: טיפת לחות והיא מחלידה, הכובד שלה הופכת אותה לאי-אטרקטיבית בטקסים בטבע- שם באמת אפשר להדליק תחתיה אש ולהרתיח בה דברים, ומלבד זאת, מדוע שנרקח גלון של שיקוי כאשר כמה טיפות מעודנות מבקבוקון מספיקים למלא את החלל בריח, אנרגיה ואור? לפיכך הקדירה נזנחה עבור כלי אמייל נוחים על הכיריים- ובמקרה הטוב, כלי חרס סיני למרתחי צמחים. בכלל בימינו מעטות המכשפות שבאמת בוחרות ללמוד את העיסוק בצמחי מרפא במציאות. גם אלו שכן, תבחרנה אולי להשתמש בהם בקמיעות או בשמנים אתרים שנוזלו מראש ואין צורך ביצור הברזל המאיים. ואם זה לא מספיק, אז מרתחים וחליטות לא מחזיקות מעמד מעבר לכמה ימים- אז מדוע לא לבחור השרייה בשמן, או אלכוהול? בואו נודה בזה, הקדירה יצאה מהאופנה וזהו. צריך לקבל את הגזרה. נגמר. או שמא?

הקדירה כמו כל כלי קיבול מסמלת רחם. היכולת שלה להתחמם מסמלת בעצם את הגוף האנושי, להתחמם ולפעום עם הנוזלים שבתוכה, צבעה שחור שהוא צבע האדמה… יש עוצמה רבה בלהמתין לצמחים וחומרים שונים להפוך למשהו אחד בתוכה. הבחישה נעשית בה באמצעות כלי פאלי, שנראה כמו איבר מין זכרי. האם היא לא הסמל המושלם לבריאה, אפילו יותר מגביע שבצורה טקסית נכנס לתוכו להב? בוודו, הקדירה היא בעצם כלי של אוגון. היא מכילה את כלי הנשק שלו, כלי חקלאות- את המצ’טה, שיותר מכלי שהורג או חותך צמחים בג’ונגל, הוא מסמל הגנה מכוחות טבעיים ועל טבעיים מסוכנים. באפריקה הלהב הקדוש של המצ’טה הורג ערפדים ולא יתדות עץ. זה מעניין להסתכל על הקדירה כרחם שמכיל בתוכו את הכלים הללו, שיש להם כוחות אדירים- ומכילה אותם. האם בקדירה אני אכניס גם כשפים שכוחם יגדל עד שאזדקק להם ובאצבעות חיוורות אוציא אותם כאשר הרגע הנכון יגיע? מעולם לא היה בכוונתי לוותר עליה. לפיכך אחת גדולה מברזל יושבת בחדרי עד היום, מאכזבת באי יעילותה.

פתרון הבעיה בא ממורתי: המורה שלי שלאויה החליטה לקנות קדירה קטנה, בגודל של רבע (המידות קיימות לפי הכמות של העופות שיכולים להתבשל בפנים: קדירה של רבע תבשל רבע עוף בנוחות לדוגמא) בגלל גודלה הקטן שלה הקדירה, ניתן לבשל בתוכה דברים עם מניחים אותה על צלחת שעליה נר-תה חימום פשוט. כמה עצות קדירה: הראשונה היא, להרתיח עליה מים, “”סתם”” ולשפוך אותם כדי להיפטר בליכלוך מראש, וכחלק מהקידוש שלה, מורחים אותה בשמן, או במסורת שלי, חמאת דקלים אדומה, שנותנת לה ברק ומגינה מחלודה. זה בעצם גם סוג של קורבן לאוגון שחובב מאוד שמן דקלים. לאחר הבישול באמצעות נר, יש לנקות את הפיח השחור מתחת לקדירה- שזה מלוכלך, אבל כרגע החיסרון היחיד, והפיח יכול לשמש בידיים של מכשפה יצירתית ליצירת דיו. בקיצור, כל התהליך יכול לשרת את העבודה המאגית.  בהתחלה לא האמנתי, אבל התמונות הוכיחו את עצמן:

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-15

“

אוגון הוא אדון הטכנולוגיה. הוא אדון המתכת- לפני שסוד המתכת היה זמין לכל האנשים, רק הוא לבדו היה יכול לייצר ולתקן כלי מתכת. יום אחד, הוא מאס באי ההערכה שהוא קיבל מאורישות אחרות סביבו ובחר לחזור ליער, ולשהות עם חברו הנמר והצבי. בעולם, כל האנרגיה של המתכת כשלה. כלים נשברו, חוקי הכימיה לא עבדו יותר והטבע חזר לשלוט והאדם איבד את הייתרון שלו על פני חיות אחרות. הציווליזציה עצמה החלה לקרוס. אורישה אחרי אורישה הלכו לחפש אותו, אבל גם אם מצאוהו, אוגון העקשן סרב להתמסר ולחזור לציווליזציה. אחרי כשלון 400 האורישות המרכזיות אושון החליטה לנסות. אורישות גדולות וחזקות ממנה לעגו לה, אמרו שכוחה אמנם רב, אבל היא לא לוחמת שיכולה ללכוד את אוגון ולגרור אותו באלימות לנפחייה שלו. אושון הלכה להתכונן, היא לבשה חמישה צעיפים ממשי צהוב דקיק, משחה את גופה בדבש כהה, ונכנסה ליער. ביער- היא לא חיפשה את אוגון, אבל החלה לרקוד. החיות ראו אותה והזעיקו את אוגון. אוגון ראה את היופי הזה רוקד, וניסה ללכוד אותה. אושון צחקקה וברחה, משאירה צעיף משי דקיק בידיו של אוגון. ריחה על הצעיף הביא את האורישה הגברית לרוץ אחריה, ובמרדף היא איבדה עוד ועוד צעיפים עד שהייתה עירומה כביום היוולדה. בכל זאת היא המשיכה לרקוד. כאשר אוגון לבסוף התקרב אליה, היא משכה אותו אליה עם צעיף המשי שהחזיק. כאשר הוא ניסה לנשקה, היא מרחה מעט דבש מבקבוקון הדבש שהיה קשור על מותניה באמצעות אצבעה על שפתיו של אוגון. זה היה כישוף והוא היה לכוד בקסמיה של אושון. כנמר ברצועה היא החזירה אותו לציווליזציה, וכדי להיות הוגנת היא הפכה להיות אשתו- כך לא משנה כמה לא מעריכים את עבודותו של אוגון, הוא תמיד מרוצה ומאושר כי הוא בעלה של היפה באורישות. 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-12

“

הבובה המקסימה שאתם רואים, עם ידיים כבולות בפתיחה לרשומה זו, היא ממוזיאון ארצות המקרא בירושלים. היא במקור בובה ללחשים אירוטיים מהתקופה ההלניסטית- כן יקיריי, זו קבלה מעשית- כישוף יהודי וכל מה שקשור בכך. זה לא שהיהודים “”גם עשו בובות וודו”” אלא הנושא של בובת וודו אינו שייך ואף לא התחיל בוודו. וודו כמו שטרחתי לומר מספר פעמים זו דת. וככל הדתות יש לה מערכת מאגית. המערכת המאגית נקראת Obeah. הוליווד, ולפניה המילה הכתובה הוקסמה מהמאגיה האפריקאית שהעבדים הביאו עימם, מתוך אשמה, או מתוך חשש מהאמונות והפראיות של הדתות האפריקאיות. סופרים אפריקאים-אמריקאים בסופו של דבר גם תרמו להתפתחות הפילוסופית של העיסוק בכישוף הזה- וזה הפך מאוד מסחרי עם הפריחה של ניו-אורלינס והאתוס של הבסת העבדים האפריקאים את הצרפתים בהאיטי.

באפריקה יש את הפטישים- פטיש מלשון חפץ שמיוחדים לו כוחות מאגיים, ולא חפץ שמכים בו מסמרים. יש סוגים ושמות שונים בהתאם למחוז. הקלאסי שקשור לוודון הוא המינקיסי. המינקיסי הוא דמות אנושית, מגולפת מעץ שבבטנה היו מכניסים חומרים, צמחים, אבנים ורפואות שונות. אם היו צריכים בסיטואציה מסויימת לשחרר אנרגיה בצורה מרוכזת מן המינקיסי, היו תוקעים בו מסמר שיגע ברפואות תוך כדי תפילות ולחשים. אבל, בתקופת העבדות להיתפס עם חפץ דתי מסוג זה פירושו מוות. אז את החפץ ההוא הוחלף על ידי בובה. תפירה והכנה של בובה לוקחים זמן ומשאבים, במיוחד לעבד שיש לו בדיוק ארבע שעות לישון בלילה, אז בובות כאלו כן שימשו להטלת כשפים, אך לא לקללות פחותות או תהליכים מהירים כמו מוות. בובה לבושה לבן או כחול לריפוי, צהוב לשפע כסף כדי להביא למספיק לקנות את שחרור העבד ומשפחתו ועוד. הבובות פשוט סמלו אורישות או אלים מקומיים אחרים, והבטן שלהן מולאה בצמחים ובחומרים אחרים. אם נשבר פורצלן סיני כחול ולבן, זה סימל את ימיה- גם בגלל הצבע וגם בגלל שזה הגיע מעבר לים (מסין או הולנד דאז), אז שבר שכזה נכנס לבטן הבובה.

כמו אופנות נכנסות ויוצאות איך לעשות בובות כאלו, משיירי בדים או מליפוף שרכים על מקלות? יש הרבה. יש גם מוזיאון לבובות וודו, עם הסברים ומטרות שונות. אני גם תפרתי בובות וודו- בין אם לתהליך ארוך, או לאורישה מסויימת. יש לי אפילו בובת מזל מלאה בצמחים של מזל כמו עשב לימון, כוכב אניס, ויש בה גם בקבוקון מלא ביהלומים לבנים ויקרים… החלטתי שאם אני אגיע יום אחד למוזיאון הכישוף בקורנוול אני אתרום אותה. אז אני מייצר בובות ממסורת הוודו. אז הן בובות וודו. יש גם ספרות על הנושא. לסיכום אני רוצה להביא סרטון שהעלתי בעבר כאן או בפייסבוק:

(סירטון כבר לא קיים)

ארדן,

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-12

“

את הסיפור הבא שמעתי בעל-פה מהמורה שלי לוודו, ולא מצאתי את הגרסא הזו בשום ספר או אתר ברשת. כנראה שהוא מסופר בעל פה כסוד כת, וגירסאות מעודנות יותר מפורסמות: כאשר העולם היה צעיר יותר והאנשים התאגדו מקבוצות קטנות של ציידים-לקטים עד ליצירת כפרים- רק אלו שהיו מבורכים במיוחד על ידי אוגון, אורישת המתכת, האבולוציה והציוולזציה היו מסוגלים לעבד ולייצר כלי מתכת. אבל המתכת הייתה כה מפתה: היכולת לחרוש בקלות את האדמה הקשה ולסכל אבנים, היכולת לייצר כלי נשק מושלמים שלא נשברים, היכולת לייצר כלי רפואה מדוייקים שלא מתפוררים… אנשים הצליחו באמצעות כישוף אפל לכלוא את אוגון במערה. באמצעות עינויים מורכבים הם הצליחו להוציא ממנו את סוד חרשות המתכת. עכשיו הסוד הזה שייך לכל האנושות. אבל האדם היה חמדן. האדם רצה לדעת את כל סודות הציווליזציה, האדמה והדרך שבה דברים משתנים בטבע. בדרך לא ידועה אוגון הצליח לברוח מחקירות האדם. אוגון המדמם, דעתו אבדה עליו מעינוי וצער… הוא ראה את אימו ימיה. אימו שדאגה לו רצה אליו, אבל אוגון המטורף מכאב לא ראה אף אחת מלבד אישה. בהתקף של תשוקה, זעם וטירוף הוא אנס את אימו ימיה. איש אינו נוגע באימא ימיה מבלי להירפא, וכך אוגון עצמו נרפא: הפצעים נסגרו והטירוף התפוגג במהירות. כאשר הוא הבין מה הוא עשה אוגון חש את ליבו ונפשו מתרסקים תחת כובד המעשים האפלים שעשה. ימיה סלחה לו על מעשיו כי היא שריפאה אותו הבינה את טבע מחלתו ואיזו אם אינה סולחת לילדיה? אבל ימיה מאז לא חזרה להיות מה שהיא הייתה קודם- שמחת החיים והתמימות שלה נעלמו לנצח.

“