פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-03

“

אובטלה הוא האורישה הראשונה שכף רגלה נגעה בכדור הארץ. התפקיד שלו היה והינו לייצר את הגופים של כל היצורים החיים. אחרי יום עבודה, אולודומרה מגיעה, נושפת בגופים החיים נשמה והם הולכים לביצה, לרחם או למקומות האחרים שבהם צאצאים נוצרים. אובטלה עבד קשה מאוד, כל יום הוא יצר גופים של אמבות, אנשים ושועלים ושאר חיות. הוא יצר גופים מושלמים שזרחו באור יקר. יום אחד לגבה הסתובב בעולם החדש הזה, והחזיק דלעת מלאה ביין דקלים. כאשר הוא פגש את אובטלה הוא הציע לו לשתות. אובטלה סרב, וציין שיש לו הרבה עבודה. “”נו, אתה עובד כל היום וכל הלילה! קח הפסקה ותרגע קצת!”” אובטלה בסופו של דבר השתכנע, וישב לכמה דקות לשתות יין דקלים עם לגבה.לאחר זמן מה אובטלה היה שיכור לחלוטין, ולגבה התענג על מראה האציל העובד, מתנודד בשיכרות- ונעלם. אובטלה גם בשיכרותו לא שכח את העבודה שהוא היה צריך לעשות והמשיך ליצור, בעלי חיים, אנשים, פטריות… כל דבר שיש לו גוף. כאשר הליל הגיע, אולודומרה נשף חיים בכל היצורים החיים. בבוקר למחרת אובטלה התעורר משנת שיכרות וראה לזוועתו שהוא יצר גופים מעוותים, חסרי עיניים, חסרי ידיים, עם איברים שבורים… הוא קרא בתפילה מהירה לאולודומרה והתחנן לתקן את הנזק, אבל הנזק כבר נעשה. בצערו, אובטלה נשבע שתי שבועות כובלות- הראשונה: הוא לעולם לא ישתה אלכוהול- ולכן יש איסור לתת לו אלכוהול במנחות והשנייה: הוא יהיה הפטרון הראשי של כל האנשים והיצורים המיוחדים והשונים. ולכן, תפילותיהם של נכים ואנשים שונים נשמעות יותר, כי פטרון האור הגבוה ביותר בירך אותם.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-28

“

לפני שאתחיל להסביר על המקום שלי במסורת הוודאנית, חשוב לי להסביר כמה דברים לגביה: יש כמה סוגים של וודו עיקריים והמון ענפי משנה כמו בוויקה לזרמיה: הראשון והמקורי הוא הוודון, דת מדינה של בנין, טוגו ומקומות שונים במערב אפריקה. המילה וודון היא בעצם מילה של שבטי הפון והאווה שפירושה רוח, נפש, דת. זו בעצם המשמעות המקורית של המילה. היא מאוייתת כך: Vodun. הדת הזאת הגיעה עם העבדים לארצות הברית והאיטי, והיא פרחה אך ורק תחת שליטה צרפתית או ספרדית בגלל הקתוליזם שאיפשר לאורישות ולכוחות הטבע השונים “”להסתתר”” מאחורי קדושים נוצריים. הגרסאות של הוודון הזה קיבלו שם צרפתי, וטעמים נוצריים יותר והיא נכתבת כך: Vodou. למסורת זו, יש גם נציגים בארץ, והיא יותר נפוצה במערב בגלל הגישה לטקסטים באנגלית צרפתית וספרדית. החלק השלישי הוא Voodoo באיות המסורתי יותר, שהוא המצאה מגוחכת של הוליווד. בובות, סיכות, זומבים רקובים ועוד. יש להם מקום בוודו ואפילו בוודון, אבל בהקשרים אחרים תרבותיים אחרים, והם לא המרכז. (בדומה לזה שהצד האפל של הקבלה היהודית המעשית הוא אינו מרכז הדת היהודית). הודו או Hoodoo, בתעתיק אנגלי, היא שיטה מאגית שהיא תערובת של מאגיה אפריקאית, מאגיה קבליסטית שימושית ומאגיה של הילידים האמריקאים- אני הגעתי לוודו דרך ההודו למעשה.עכשיו כשסיימנו את האטימולוגיה המתישה הזו אפשר לעבור למבנה הדתי, והמשמעויות החבויות בתוכו.

וודו היא ואמונה הבנויה על שלושה כישורים המתקיימים בו זמנית: העמוק ביותר הוא אולודומרה. זוהי הבוראת (או הבורא, שתי הצורות נכונות, מדובר באנדרוגינוס מקודש) שיצרה את העולם ואת נפשות כל החיים בו.  היא לא זמינה לקשר בני האדם, אינה מקבלת מנחות והיא מרוחקת. יש לה מקום במיתוסים קדושים, אבל היא לא נמצאת שם לקריאה טקסית או זימון. בכישור השני, נמצאים המתים: עולם המתים הוא העולם הזה. לאחר המוות, התודעה של המתים מצטרפת לתודעה קולקטיבית שנקראת ה””אגונגון“”, שאחראים לידע של העבר, וההחלטות מי מזדווג עם מי, ומי מביא ילדים עם מי. יש כמה סוגים של אגונגון, והמכשפות והלוחמים זוכים לבחירה- אם להישאר באחד מהם, או להתקיים עצמאית תקופה מסויימת. הכישור השלישי הוא האורישות- האורישות הן כוחות טבע שקיבלו מאולודומרה תחומים משותפים, והם מנהלים את העולם. הם נוצרו כדי שבני האדם יהיו עימן בקשר ויוכלו להשתתף ביצירת העולם ולקבל את צורכיהם. מאהבה עד יצירת הגוף האנושי, מהים עד ההר, מקפה עד כישוף: לכל אחד מהם יש אורישה- רוח טבע חיה שניתן לעורר בטקסים מסודרים ולפנות אליה. האורישות אינן זמינות רק לכהונה מסודרת, כל אדם יכול לקרוא להן ולדבר עימן אם הוא נושא את המנחה הנכונה ויש לו את הידע הנכון לטקסים.  שלושת הכישורים הללו קיימים במקביל, ומלבד אולדומרה שאינה זמינה לאיש, השאר זמינים לכולם באופן מלא. דת הוודו היא נגזרת של מאמי-ווטה, דתות אפריקאיות שסוגדות לישויות מים, ואכן יש לא מעט כאלו באפריקה. במובן הזה וודו היא הדת העתיקה ביותר בעולם. זרמים שונים שלה במקומות שונים באפריקה ובתפוצה האפריקאית מגוונים ושונים מאוד אחד מהשניה. דתות שלמות כמו סנטריה ופאלו מיומבה, הנסגדות מחוץ לאפריקה אימצו את האורישות.

הפולחן הפעיל הוא כאמור, לאורישות ולמתים. לכל אורישה יש דברים שהיא אוהבת, יש דברים שאסורים עליה, ויש לה את ה””שטנץ”” הקטן שלה שבלעדיו העבודה האנרגטית לא ממש יעילה. האורישה הראשונה שעובדים איתה וה””שטנץ”” שלה היא לגבה. לגבה, אשו, אלגואה ועוד הם שמותיו (שהם תארים יותר משמות) של האורישת פותחת השערים. הוא יפתח את השער, יסגור את השער, יתרגם לכם את המסרים מהעולם האחר, יביא דברים עימו וישא דברים אליו. רוצים לתת קטורת לאושון כדי להרוויח כסף?  אתם מתחילים בפתיחת השערים ללגבה ונותנים לו גם קטורת. הוא לא אוהב יותר מידי טקסיות וסדר- להפך, הוא יבלגן לכם את החדר, יחזיר לכם חלומות לא משהו ויעזור לכם להתמודד עם קשיים מהעבר.  ה””שטנץ”” שלו זה שהוא חייב להיות ראשון בכל דבר טקסי. כמו לכל כוח טבע, יש לו פנים נעימות ופנים לא נעימות. הוא ילד קטן. הוא גם זקן קשיש. הוא יביא את המנחות שלכם לאלים, אבל יביא גם את העונשים מהם. גנבו מכם כסף? עשו מכם צחוק? לגבה יקשיב. לגבה יביא את הענישה אם יש צורך. ללגבה יש גם את פני המוות, שפותח את השערים בין עולם החיים למתים. אושון אוהבת את היקר והטוב ביותר, יווה לא תסבול פולחן בעירום או מיניות, ימיה לא תסבול אלימות ופינות וסכינים, אבל כן תיתן לכם הרבה מאוד עבור אבטיח. כל אחת מהאורישות נחקרת על ידי המאמינים, דרך סיפורים קדושים- כמו שתרגמתי בבלוגי, ודרך הלימודים וספרות.

בארצנו הקטנה, נוצר אילה- בית וודו ומסורת וודו עם נגיעה מאגית רחבה בשם “”בעלת טבע””. טבע מתחקה אחרי המהות של הוודון לעסוק ברוח, ובעלת הינו כינוי של אשרה, אחת האלות העתיקות שסגדו להן באזור זה- כדי לכבד את רוחות המקום. בעלת טבע מחזיק באמונות וודון פרקטיות, מבוסס על מריטוקרטיה ומנוהל על ידי ארדן קרן (אני) ושלאויה, המארגנת אירועי וודו פתוחים שאליהם מוזמנים כל המעוניינים. שלאויה היא חצי אפרו-אמריקאית וחצי אמריקאית יילידית, אז הוודון שלה מתובל בנגיעות הקשורות יותר לעיסוק ועבודה עם טבע נקי מאשר טקס מאורגן בחלל סגור. האילה מספק חיזוי ומאגיה- ופולחן אורישות וחפצי דת שונים. ידועים לי גם אנשים שעוסקים בוודו יותר בסיגנון האיטי, כמו שתיארתי בתחילת המאמר.

ארדן

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-24

“

ה-24 לאוקטובר, הוא יומו של ארינלה, אורישת הרפואה והחיים הנוחים. אם ימיה היא ריפוי טבעי, ובבלו-איה הוא היכולת שלנו להחלים מחולי לבד, אז ארינלה הוא הרוח של הרופא, השאמאן המרפא ואפילו הרופא הקוסמטי שנותן לנו את האף שאנחנו רוצים- הוא היד המנתחת שמסירה מאיתנו סרטן, הוא זה שיודע לתת את התרופה שתחזיר אותנו על הרגליים… הוא זה שקודח בשן החולה ומתקן אותה. ארינלה שומר על ההומוסקסואלים כי בנו היה ההומוסקסואל הראשון: לוגון-אדה שמבלה את חייו חצי שנה כאישה וחצי שנה כגבר. אם אתם נכנסים לניתוח, ארינלה יבטיח החלמה מלאה, הוא יבטיח תשומת לב לכל פרט כי ארינלה עצמו הוא פדנטי. אגב, בגירסאות אחרות של הסיפור ארינלה הוא המורפודיט, גם זכר וגם נקבה, כמו בתמונה הטקסית שבחרתי לרשומה הזו. הוא גם אחראי על דייג ודגה, ואם ברצונכם לשפר כישורים אלו הוא כאן בשבילכם.

סיפור: ארינלה הסתובב בחורשת המנגרובים ואסף צמחים בידיו המטופחות עבור הקסם המרפא שלו. כרגיל הוא היה לבוש בצורה מפוארת וזה מפליא ששום ליכלוך או רבב לא דבק בבגדיו. שיערו היה קלוע לשבע צמות, ואבני חן מושלמות זהרו על אצבעותיו. כאשר הוא הלך לנוח על הסלעים מול חוף הים, הוא סעד את ליבו בעוגות איכותיות ולגם יין מתוק מגביע ארד. ימיה ראתה אותו, הסתקרנה לגביו, וצפתה בו מרחוק. לאיטה היא התאהבה בו ונמלאה תשוקה עבורו. ארינלה שמע רעש של השפרצת מים והסתקרן מן המקום והאנרגיה הייחודית בו, ולכן הוא המשיך לבקר שם, בזמן שהוא חקר את תכונות המרפא של הצמחים באזור. הוא ישב שם יום אחרי יום, אבל כל פעם שהוא שמע את רעש ההשפרצה, הוא הסתובב ולא ראה כלום. הימים עברו, והיא אספה רצונה ועצביה והחליטה לחשוף את עצמה. ארינלה שמע את הרעש פעם נוספת, הסתובב וראה אותה: בת ים, עם שיער שחור, על שיערה וחזה פנינים ויהלומים זוהרים: ארינלה התאהב בה מיד. כל יום לאחר מכן, ארינלה וימיה נפגשו על החוף ודיברו- וכל יום הם אהבו אחד את השנייה יותר ויותר. עד שיום אחד ימיה התכופפה אל ארינלה ונישקה אותו. ארינלה הוקסם מזה שמלכת העולמות והים בזרועותיו. הוא הציע לה לעבור לחיות על פני האדמה. היא הסבירה שבזמן שהיא תשמח לחיות על פני האדמה עם ארינלה היא מלכה וארמונה נמצא תחת הים. ארינלה אמר שהוא לא יכול ללכת איתה בגלל שהוא נושם אוויר. ימיה חייכה והזכירה לו מי היא. ימיה העבירה את ידה על אפו, פיו וחזהו. היא אחזה בידו והובילה אותו לים, לארמונה. בדרך הוא נלחץ כי הם נכנסים עמוק יותר ויותר למים, אבל היא לימדה אותו את סוד הנשימה תחת המים. בימים הבאים בני הזוג היו בלתי נפרדים. היא הביאה אותו לאולוקון בארמונו התת מימי, הראיתה לו מקומות אקזוטיים שהוא לא חלם עליהם, ואפילו הכירה אותו לביתה אושון. הימים והחודשים חלפו- ארינלה ראה את הדגים תמיד שוחים באותו כיוון, והוא היה חסר מעש. העולם של ימיה היה יפה ומקסים, אבל הוא לא היה מאושר בו. הוא ישב על כס אלמוג כאשר לגבה שאל אותו מדוע הוא נראה כה עצוב. ארינלה סיפר שהוא מתגעגע לאדמה ולעצים ולעולם שבו יש אוויר חופשי, ושם הוא יכול לעזור לאנשים להתרפא ממחלותיהם. לגבה הציע לו להיות כן עם ימיה ולומר לה את האמת. עברו כמה ימים וארינלה היה מריר יותר ויותר וימיה הבחינה בכך בפעולותיו. היא שאלה אותו מדוע, וארינלה סיפר שהוא בסדר. ימיה הלכה ללגבה ושאלה אותו- כי הוא רואה ויודע הכל. לגבה סיפר שהוא שכח. אז ימיה האכילה אותו בממתקים עד שהוא נזכר- הוא סיפר את האמת שארינלה חלק עימו. לאחר מכן ימיה שאלה את ארינלה ישירות אם הוא יהיה מאושר לחזור לאדמה. הוא ענה שכן. היא אחזה בו והחלה לשחות לתקרת האוקיאנוס. כאשר ארינלה זיהה את פני השטח הוא שמח. הוא אמר לימיה שהוא אוהב אותה, אבל הוא מתקשה עם הבדידות שיש באוקיאנוס. הוא החל לשחות אל פני הסלע שעליו הם נפגשו וימיה בתנועה חלקה עקרה את לשונו של ארינלה. ארינלה עשה תנועות ושאל מדוע, וימיה ענתה שזה מכיוון שאסור לארינלה לספר על האוצרות והסודות של הים ומעתה היא הדוברת שלו. הם נפרדו והוא חזר ליבשה. מאז כאשר רוצים להתייעץ עם ארינלה באורקל, הוא מדבר דרך ימיה.

ארינלה אג’ג’ה!

ארדן של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-23

“

אני יושב מולה והיא לא מבינה. שלאויה היקרה שלי לא שולטת בעברית בצורה שוטפת, ואני יושב במקום הפנימי והסודי שלה: חדר הצמוד לחדר השינה שלה. כאן יש את המזבח המאגי והדתי שלה, שכרגע עמוס באבקות, קמיעות שנתפרו והאורישות מסתכלות עלי מכל מקום: לגבה שתלוי ליד הדלת, בובות שונות וקמיעות מחורזים שונים על המזבח. את חלקם אני עשיתי. תוך כדי שיחה אני בלי בושה מרים קמיעות- לא סגורים שהיא הכינה מביט על תוכנם, לומד. כי ככה לומדים: להוציא מכוהנת וודו מתכון זה כמו לעקור שיניים. שלאויה חיה בבלגן תמידי, שזה ההפך מהחדר שלי שבו יש עומס, אבל לא בלגן או ליכלוך- אבל בבלגן שלה יש חיים: בין אם זה אבקה בבקבוק שמפזרים על המצעים כדי לשמור את הגבר שלך, או שמן אושון ואג’ה שלוגה לכסף שיושב בבקבוק ממוחזר של שמן שקדים.

היא באמת לא מבינה. אני מסביר לה: “”כאשר פגנים בישראל מתרחקים מהיהדות, הטראומה שלהם פעמים רבות מונעת כל דבר שמזכיר יהדות בצדק ולא בצדק. זו הסיבה למשל, שיש דחייה של הרעיון הקולקטיביסטי שיוצר דברים כמו מוסדות צדקה, למעשה אני מכיר מעט מאוד מכשפות שמקבלות קהל, או עוזרות לאחרים. רובן שומרות את הקסם שלהן לעצמן.”” היא בהלם. “”אז בשביל מה יש קהילה, אם לא לתמוך אחד בשני?”” היא שואלת ובצדק. “”כמו כל דבר בטבע”” אני עונה, “”יש איזון. אינדבידואליזם הוא לא דבר רע, אבל כאשר הוא יוצא מאיזון, הוא הופך אותנו לחבורה של אגוצנטריים. אז מה שנותר זה במידת מה קבוצה של מכשפות ופגאנים שבמקום לזהות את האלוהי אחד בשני, מזהים רק את האלוהי בעצמם, ונותנים למריבות ותככים אישיים להגדיר את רשימת המוזמנים לטקס יותר מאשר ההבנה- שסגידה משותפת תביא להרמוניה אמיתית יותר.”” היא עדיין לא מבינה. היא מסבירה ש””אילה”” (ile) וודאני מסורתי מבוסס כמעט בלבד על ההבנה שלכל אדם יש אנרגיה שלו ותרומה שלו. אנשים בעלי ראש אושון לדוגמא, מביאים יופי, קוסמטיקה, תובנות בנוגע למערכות יחסים, וזוכרים כמו אינציקלופדיה ענקית את כל הסיפורים והמתכונים המאגיים. ראשי אויה לעומת זאת הן לרוב נשים לוחמות שנועדו להגן על האילה מפני אויבים ולהביא איתן מתנת אה-נורמליה שמזינה את הכישוף של כל חברי הקבוצה. אחד לא יכול לעשות את העבודה של השני- כי “”אם זה לא הראש שלו”” עיסוק ממושך בזה יוציא אותו מאיזון אנרגטי.

“”ומה בנוגע לאלוהי?”” היא שואלת. אני מסביר שאחד הזרמים המרכזיים הוא בעצם לקבל את העובדה שיש אלה גדולה, ויש אל גדול, ושהם בעצם מחולקים אבל זהים, וכל האלים וכל האלות פנים שלהם. “”נו זה מונותאיזם”” היא אומרת. היא תמהה על הבחירה הזו. “”למה האלה הגדולה היא לא הרה למשל, או ימיה?”” והיא מסבירה שהמילים אלה גדולה תמיד מעוררים אצלה את התחושה של האורישה ימיה. “”אני חושב, שהסיבה למה צריך אל גדול ואלה גדולה זה בעצם בגלל שכל האלים והאלות הרגילים… במילה? פישלו. הם היו אנושיים מידי, קנאים מידי, והם אולי בתפיסה המאוד מודרנית, לא מספקים את הסחורה. אז פגני מודרני עשוי בעצם לבחור פנים של האלוהות שמדברים אליו או אליה, בין אם זה בעצם המוריגן, האיש הירוק או אשרה, אבל הוא יזדקק לתיאורית האחדות כדי להסביר את העולם ולהתעלות מעל לחסרונות אותו האל הספציפי. כאשר פאן אונס לדוגמא, במקום להתייחס למעשה שהוא עשה בצורה שנכונה לתקופה ולזמן, ולהבין את הרבדים של המיתוס, יש ניסיון של צנזור או סירוס המיתוס הזה. האלה לא אונסת כביכול, אז האלה מרכזית יותר מהאל. ככה יוצא. “”הן גם לא תבחרנה באפרודיטה”” אמר איש מרכזי בקהילה הפאגנית בפסטיבל האחרון, “”כי היא העלמה היפה והמושלמת שהן אף פעם לא תהיינה””. יש עם זה בעיה מכיוון שיש כאן גם חוסר כבוד לתרבויות המקוריות שהביאו עימן את האלים עצמם. זה כמו להקריב טופו למולך: אם האל דורש דברים שאינך מוכן לתת, עדיף להימנע מסגידתו. אלעד שלמה (שהסכים להעניק ציטוט עם שם מלא):

“”הם משליכים הצידה חצי מהטבע!”” שלאויה מתרעמת. “”חכי יקירה. לא הגענו למוסר עדיין.”” שלאויה כאישה היא מאוד הבעתית, הפנים שלה בצורה כמעט אתרית הפכו לסימן שאלה. “”הם מאמינים בקרמה”” אמרתי בפשטות. “”הם שאלו משהו מהמסורת ההודית?”” היא תמהה. עניתי שלא. הם חושבים שכל מה שאת עושה חוזר אלייך פי שלוש. שלאויה שכבר חקרה ממזמן את קונספט הקרמה, יודעת שגם בתוך הודו יש כל-כך הרבה דעות לגבי “”מה זה קרמה”” החל מחלקיקים שיוצרים את המציאות בג’ייניזם, ועד גישה טבעית של סיבה ותוצאה: אתה עוזב חפץ והוא נופל לאדמה. מה הבעיה שלי עם השימוש במושג קרמה? הבעיה שלי היא שמדובר במושג שאול, והשאילה אינה מכבדת את התרבות שממנה שואלים אותה. “”בסדר, זה רק לדיון הזה, כדי שאתה תבין למה שאני מתכוון.”” אבל, איך אבין למה מישהו מתכוון אם המושג שונה לחלוטין בתרבות המקור שלו?! התפיסה שיש איש גדול בשמיים שיעניש אותנו על החטאים שלנו היא לחלוטין מונותאיסטית. גם להכניס לטבע מוסר, זה מונותאיסטי. מה המקום של זה בפגניות? אם מישהו נופל למים, והכרישים אוכלים אותו, האם לכרישים יש “”קרמה רעה””? “”לא,”” נאמר לי “”כי לבני האדם יש זכות בחירה.”” ועל זה נאמר “”מותר האדם מן הבהמה”” ציטוט נהדר מהתנך. לשבט הזוני בפואבלו, יש תפיסה שאומרת שהאדם הוא ההכי פחות קדוש מכל היצורים החיים. למה? כי יש לו מחשבות שמפריעות לקדושה של האדמה להיכנס לתוכו. בילבול, דעות טוב ורע ועומס אחר שהופך אותו ללא טבעי. לעומת זאת הנחש הוא הקדוש מכל החיות, בגלל שהוא קרוב כל-כך לליבה של האדמה וזז מכל פעימה שלה. מחשבה מעניינת? שונה? ובכן, זו מחשבה פגנית. בניגוד למחשבה שכוח רצון ומחשבה עושים אותך מעל לכל חיה אחרת. להפך, להפריד את עצמנו מהעולם החי מסביב, מוסרית ורעיונית זה מטופש. זה הכי לא פגני שיש. אני לא קורא לעשיית “”מעשים רעים”” ליצור חברה משותפת והרמונית זה כן חלק מהטבע, אבל לא להשתמש בטבע כתירוץ למוסר.

את הערב שלי ושל שלאויה קינחנו בלהמתין לאוטובוס שישא אותי הבייתה. שמתי לב לתלתל זעיר שדבק בבגדיה- שלחתי אותו לאוויר בנשיפה. “”אויה, תביאי לנו סופה.”” ביקשתי. מיד לאחר מכן, גשם התחיל לרדת על חיפה. “”ראית מה עשית?”” היא אמרה בחיוך. נפרדנו.

ארדן

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-20

“

אושומרה התאהב באושון ואושון עם יצרה המיני הבלתי נלאה התעלסה עימו. קינאתו של שאנגו בערה והוא רצח את אושומרה. נאנא בורוקו, אורישת הביצות והחיים הפרימורדיאלים עשתה את הבלתי אפשרי והחייתה את אושומרה- ושמה גופו ונפשו בשמיים: הוא הפך לאורישת הכוכבים. כך עברו ימים ולילות, ואושומרה הביט על החיים על פני כדור הארץ וחשב על החלק שלו בחיים אלו בעצב. למרות שהוא היה יכול לראות הכל, המגע, החוויה ואהבתו לאושון אימללו אותו- הוא שכה מנותק מהעולם הזה שאנו בני האדם מהלכים עליו. יום אחד, אובטלה שחיפש את אבני החן הנוצצות ביותר בא לבקש את עזרתו של הרואה שבכוכבים. “”אולי תשקיע בי”” שאל אושומרה. “”אשמח לקבל ששת אלפים צדפים פי-כושי בתמורה לעזרה שאעניק לך””, אמר אושומרה. אובטלה הסכים ונתן בהתלהבות את הצדפות לאורישת הכוכב. אושומרה הפנה את אובטלה למקומות עמוקים באוקיאנוס וידיו של אובטלה מלאו באבני חן טהורות ויפות. מרוב סיפוק, אובטלה שיוצר את גופם של בני האדם, החיות ואפילו שאר האורישות, הפך את אושומרה לנחש אדיר מימדים, וכל פעם שגשם יורד מהשמיים, זנבו יורד לגעת באדמה, ובנהר- באושון עצמה. כך האורישה העצובה הזו הפכה לשמחה שוב, וההרמוניה שררה שוב בשמיים.

אם ברצונכם לזכות בהגרלה, פנו אל אשומורה. הוא אורישה שמימית שמסמלת דברים טובים. הוא מסמל את העושר, הכסף, הנוחות וגם את האושר היוצא מזה. קיומו בשמיים מאשרר את המשכיותם של החיים. אורישה של אופטימיות ושימחה. הוא גם מסמל תנועה ותנודה- והוא האדון של כל הדברים המאורכים: כגון חבל הטבור, ולכן מזמנים אותו לשמירה על הריונות ולהגנה על תינוקות וילדים.

“