פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-11

“

יש שלוש רמות לטיהור, ניקוי בסיסי, גירוש של גורם שלילי, ורייבינג (מחיקת אישיות אנרגטית של החפץ או הסביבה).

את הניקוי הבסיסי כל מכשפה מכירה: עשן מרווה, מי מלח, להסתובב עם גביש קווארץ, לעמוד בירח המלא, לקבור לזמן מה באדמה, לרחוץ בים וכו’. זה מסיר את האנרגטיות השליליות הגסות. לא הרבה יודעים, אבל קפה שיכול לספוח ריחות סופח גם אנרגיות שליליות. תערובת של פולי קפה, לבד או עם מור על מבער הקטורת סופגים את האנרגיות השלילית ביותר. כשיש משהו ספציפי שרוצים לגרש, אבקת רגל חמה: כמויות שוות של גופרית, פלפל שחור, פלפל צ’ילי חריף ומלח. אנשים מזלזלים בכוחו של המלח, אבל הריכוז שלו בתמיסה מסויימת יכולה למנוע חיים והיווצרות חיים. למרות זאת, חוסר במלח במקומות מסויימים בעולם הביאו למותן של ציווליזציות. המלח קובע מה יהיה קיים או לא, במקום מסויים ובריכוז מסויים. בישראל, מור ולבונה משמשים באופן מסורתי כמנחה לאלים המקומיים- והם תזכורת לקדושה שהיא ההפך מאנרגיה שלילית שעשוייה להזיק לנו. אני רוצה לסכם בטיפ נוסף: המרווה הרפואית שמייבשים לטיהור בישראל היא אינה המרווה שהילידים של אמריקה השתמשו בה לטיהור (וכאן מקור המנהג) אלא מרווה לבנה שלא זמינה בארץ. המרווה הישראלית היא תחליף נוראי לדעתי, ואולי שווה להזמין כמה גרמים של מרווה לבנה מחו””ל למטרות כמו טיהור. מה שכן יש בארץ ובשפע הוא “”האזוב המצוי”” שבארצות הברית במסורת ההודו משבחים אותו לטיהור ובקבוצות באינטרנט הוא נחשב לצמח טיהור מספר אחד- בזמן שבארץ מתעלמים ממנו למרבית הפלא.

 ארדן

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-11

“

במיוחד על פתח החורף, כאשר הרוח הסוערת מכה בבתים ובעצים- זהו זמנו של בבלו-איה, וכל המחלות והשפעות למינהן. הרוח היא אויה והיא נושאת את בבלו-איה על גבה. בבלו-איה הוא אחת הישויות הקשות לדעתי להבנה בתקופה ניאו-פאגנית. במקום שבו אנחנו “”עובדים עם אלים”” במקום “”לסגוד להם””- להרכין את הראש מול הכוח של המחלה שנחשבת לחוסר איזון זמני- ואולי אפילו לא כוח טבע שריר וקיים, זה קשה. לקח לי לא מעט זמן להגיע אליו. בבלו-איה אינו נחשב לאחד משבעת הכוחות האפריקאים הנסגדים ביותר, אבל הוא בהחלט נמצא ברשימת שלושים האורישות המרכזיות שסוגדים להן- וכאשר התחלתי בתהליך שלי לרוץ עם אורישות כל- כך שוליות שאין להן אפילו סיפורים, הבנתי שאני מתחמק ממנו. שלאויה הזהירה אותי: “”אם תתחיל לעבוד איתו, הוא יחסן אותך.”” צחקתי: “”חיסון זה טוב, אני לא אחלה.”” שלאויה חייכה את החיוך המסתורי שלה: “”אתה בהחלט תחלה- אבל כאשר כל הבית שלך יהיה על הפנים עם שבועיים של שפעת, אתה תסבול כאב ראש קל כמה דקות וזה ייגמר.”” בבלו-איה בעבר הרג עם שפעת, ואז שחפת והיום הוא גם אדון האיידס. הילדים שלו הם אורישה זודג’י, וניימה- סבל וצער בהתאמה- שהם גם אחים ואחיות וגם בני זוג. כאשר חרזתי את המחרוזת הטקסית שלו פשוט קדחתי מחום. זה היה לי מאוד קשה. בסופו של דבר, כדי לשים אותו על המזבח, הייתי צריך להכין קמיע מיוחד- וגם שלאויה ביקשה קמיע כזה. קדחתי, חליתי וקיבלתי את זה כחלק מהתהליך הזה (גם עכשיו מלכתוב עליו אני “”זוכה”” לשיעולים). בבלו-איה הוא פטרון החולים הכרוניים, הוא מסוגל לקחת את הסבל של המחלה, ולהביא מוות שליו לאלו שאין להם מרפא. הוא יגן על המאמינים בו, אבל הוא לא אוהב שמבקשים ממנו לגרום למישהו לחלות באופן מיוחד- זו זכות השמורה לכוהנים שלו בלבד.

בבלו-איה היה גבר צעיר ובריא. הוא נולד עם צליעה והקריח, אבל הוא לא האורישה החולה שאנחנו מכירים היום. כאשר האורישות ביקשו מאלודומרה כוח ומקום בקוסמוס, הוא ביקש בקשה ייחודית: הוא רוצה להיות מסוגל לספק כל אישה מבחינה מינית. בקשתו ניתנה והכוח ניתן לו- עם הגבלה מסויימת: יום אחד בכל שנה, על בבלו-אויה להתנזר ממין באופן מלא. בבלו-איה קיבל על עצמו את הגזרה- והלך לחגוג. סעודות, נשפים ועוד- לא משנה כמה האישה הייתה יפה, הידיעה על אונו המופלא של בבלו-איה פתח לפניו את התשוקות של הנשים הקרירות ביותר. תשומת הלב בכל מסיבה היא כמובן היפה באורישות- אושון. אושון, כחלק מהיותה הכוח המסמל עונג בעולם היא כזו שאף פעם לא באמת מסופקת מינית: כשהיא פגשה את שאנגו לראשונה הם שכבו יחדיו במרץ שישים ושישה ימים ורעבה לא נגוז. בבלו-איה החזיק בגופו את התרופה שתשכך את רעבונה- אפילו אם רק לזמן קצר. וכך הקשר בין האורישות נוצר, ובמשך רוב ימי השנה אושון נהנתה ממגע מיני מספק עם בבלו-איה אבל ביום היחיד שבו היה אסור לה לשכב עימו, היא חיכתה בסבלנות, דקה אחר דקה שעה אחר שעה כדי לבוא ולשכב עימו. שנים עברו, ויום אחד בזמן שבבלו-איה היה בהפסקה ממין אושון הגיעה אליו. יופיה היה כה זוהר שהוא לא יכול היה לעמוד בפניו והם שכבו עד ששניהם הגיעו לסיפוקם. הוא לא הרגיש כיצד המחלה הקשה שאולודומרה שלחה עליו על שבירת נדרו התחילה לבעבע בעורו ועצמותיו:  אבל תוך שעות ספורות בבלו-איה חלה ומת. אושון שבורת הלב רצה לאולודומרה והתחננה להחזיר את בבלו-איה לחיים. אולודומרה הסכימה, אבל רק אם הוא ייקח את המקום החדש שלו ביקום, בתור אורישת המחלות. בבלו-איה קם לתחיה, וקיבל מאוגון קביים מברזל כדי לשאת את גופו שנרקב בהדרגה- כאשר הוא יצא מביתו, אנשי העיר שפכו עליו מי-מלח כדי לחטא את פצעיו וזה שרף לו מאוד (את הפצעים שלו לא ניתן לרפא, ועד היום מים ומלח הם הטאבו של בבלו-איה. שיקויים ונוזלים מקודשים לו נרקחים על בסיס יין לבן ומי קוקוס). מי שחש חמלה כלפיו היה דווקא שאנגו, שהביא לו זוג כלבים נאמנים שילכו איתו לכל מקום, והוא הוביל אותו לפיסת ארץ מוכת מחלות שבבלו-איה ריפא, ולפיכך שם הוא הפך למלך.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-10

“

פעם היה לי נורא חשוב לעשות שואו מסוון. להוציא את כל כלי המאגיה העשירים והמפחידים, לעשות מוזיאון… היום יש לי דברים אחרים לעשות. קיבלתי אישור לחגוג את סוון בגינה של ידידה בטבריה, בין הזיתים, לתאנים ולוורדים העתיקים ששיחם בגובה של מעל לשני מטרים בקלות. מקום נוח למדורה. כרגיל בישלתי: שלושה עופות, שלושה קילו של כנפיים ותפוחי אדמה, בחמאה, פטריות ובצל. האנשים הגיעו, חברויות נקשרו- עשיתי עבודת טוויה טקסית ראשונה: הפלך שלי הסתובב, וסימל את קו הדם בינינו לבין אבותינו. כל אחד קשר קשר בחוט, והחוט הושלך לאש. כוהנת אחרת, ישבה לכתוב מכתבים למתים, ושלישית עשתה חיזוי עם אבני חן מתוך שקית. היה לי באמת חשוב שמלבד הטקס, האירוע החברתי יקבל מקום ראשי וכך היה. אני חושב שעד שלוש לפנות בוקר, ישבתי עם האנשים ודיברנו- דיברנו על החוויות, חלק דיברו על ת’למה, חלק דיברו עם דברים אחרים… יצרתי חברות חדשה ונחמדה. אנשים שרציתי שיבואו באו, חלק לא באו מסיבות טובות, ובאופן כללי היה לי טוב. למדתי מסוון הרבה- למדתי באמת שהטקסים הארוכים שמכילים מעגל, יסודות וכו’ פחות מתאימים לי בשלב זה- (לקח שכבר לקחתי מפסטיבל מאבון- למרות שבסוון זה היה יותר נעים יחסית), וגם למדתי לקחים בנוגע לריכוז הסמכויות בנוגע לאירגון טקסים דתיים. יש הרבה מאוד לקחים ונשאר הרבה מאוד אוכל טעים למשפחה שאירחה אותנו. למרות שהמפגן העשיר קוצץ, התכנים היו נעימים וגם האינטראקציה. זה יותר ממה שרציתי ופחות ממה שלא רציתי. זהו, זה היה הרמוני פחות או יותר.

ארדן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-06

“

לשאנגו שלוש נשים: אובה אושון ואויה. אובה היא הבת של ימיה, והיא האחות המבוגרת של אושון. היא אישה לוחמת שבזה לאמנויות הכישוף. בבעלותה שמונה כלבים (שלכל אחד מהם כנראה יש סיפור, שאני צריך לחקור) והיא האורישה של הבית, המשפחה, וההרמוניה בין אנשים. כאשר אויה נישאה לשאנגו, אובה חשה חסרת ביטחון. אושון היא היפה והמקסימה מן האורישות, ושאנגו מעדיף את הבישול שלה על פני המעדנים של אובה ואויה. אויה לעומת זאת היא לוחמת שיוצאת עם שאנגו לקרב. היחודיות של אובה כאישה ראשונה של כבוד הלכה ופחתה כאשר אויה הצטרפה להרמון הענף של שאנגו, וכאשר הוא נסע למסעות ארוכים להיות איתה. המריבה בינה לבין אושון הלכה והעמיקה. הארמון של שאנגו רעם בצעקות ומריבות, וכל פגישה מקרית במסדרונות כללה לפחות סריקה זועמת על כל תכשיט, פרווה ואריג שאחת קיבלה והשנייה לא. לבסוף, אחרי זמן רב שבו שאנגו לא חזר, אובה ואושון הבינו שאויה זכתה לכבוד האישה הראשית. “”אני לא יודעת איך לספק אותו יותר!”” אובה בכתה על צווארה הארוך והמבושם של אושון. “”ובכן, יש כישוף שיעזור לך להחזיר אותו.”” אמרה אושון בקול מתקתק… “”אם תחתכי את אוזנך ותבשלי אותה בדייסת התירס שלו, שאנגו יעדיף אותך על פני כל הנשים האחרות.”” כאשר שאנגו חזר מהביקור אצל אויה, טקס הברכה המסורתית דרש ביקור אצל אובה קודם לכן, ואושון לאחר מכן. אובה שקלה לעומק את השימוש “”בכישוף”” שאושון, מלכת המכשפות, נתנה לה. לבסוף היא החליטה לעשות כן, היא חתכה את אוזנה, עטפה את ראשה בסרט וורוד כדי להסתיר את המעשה, והכניסה אותה לתבשיל פטריות ששאנגו אוהב. שאנגו ישב לאכול את התבשיל, ורק באמצע האכילה, הוא שם לב שאישתו עם כיסוי ראש. הוא הביט לתבשיל, וראה את הפטריה החשודה. שאנגו קם, הצמיד את גופה של אובה לקיר וקרע מראשה את הסרט. הוא ראה את החתך, ומגועל ותיעוב הוא השליך אותה על הריצפה. בסופו של דבר, הוא גירש אותה והמקום היחיד שבו אובה יכולה הייתה לחיות בו היה בית הקברות. היא מעולם לא נישאה שנית. אושון גם היא לא נהנתה מפרי כאבה של אובה, כאשר שאנגו גילה שהיא זו האחראית למזימה (המשרתים היו נאמנים לו והוא ידע לעסוק בחיזוי וכישוף בעצמו) גם אותה הוא השליך מפניו, והיא הסתובבה חסרת כל כקבצנית תקופה ארוכה מאוד.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-06

“

הסיפור הזה סופר בעל פה על ידי מורתי שלאויה. לא ידוע לי על מקורות כתובים אחרים לסיפור.

מלכת הנובים אויה שמעה על הכוח ויכולת הלחימה של המלך שאנגו מאויו. היא החליטה לבקרו, אבל לצורך ביטחון ולשם הלצה היא לקחה את העלמה היפה ביותר בכל ארץ הנובים והלבישה אותה במחצלות סגולות וארגמניות הראויות למלכה- שיערה נקלעה ועורה רוכך בשמני מור וחלב אתון לראשה נחבש הכתר של נוביה. אויה לבשה שריון לוחמים מעור חום ונשאה כלי נשק בלבד. כאשר הן הגיעו הלוחמת והמלכה לארמונו של שאנגו הוא כיבד אותן בימים של מסיבות ומשתאות, נראה היה ששאנגו מאמין שהעלמה הנאה היא המלכה אויה. במשתה האחרון לפני הפרידה, שאנגו נשא כוס לבריאותה של המלכה, והביט על הלוחמת אויה. “”אני יודע לזהות מלכות.”” הוא אמר. הוא לקח את הכתר מראשה של העלמה היפה, ואמר “”ואת לא מלכה. הגיע הזמן לסיים את הבדיחה הזו.”” הוא השליך את הכתר עם אבני החן שלו לחייליו לשם ביזה, ולכד את אויה. בלימודיו התגלה שהממלכה הנובית נשלטת אך ורק מצאצאים מצד האם, ולכן הוא חזר עם אויה לממלכת הנובים שהתאחדו עם השבט הת’ולני, והביא עימה תשעה ילדים (אחד משמותיה של אויה היא יאנסה, אם התשעה) כדי להביא לאחיזה בממלכה. לאחר מכן הוא חזר לאויו, ושב רק מידי פעם לממלכת הנובים. אויה היא האורישה היחידה שבחייה הייתה מלכה- שלא מתוך נישואין לשאנגו מתוך שלושת נשי שאנגו שכללו את אובה ואושון.

“