פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-12-19

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-12-15

לפני הרבה מאוד שנים ביהודה היה נפח. חייל רומי בא אליו והזמין ארבע יתדות מתכת- ונתן לו כמה ימי עבודה. הנפח הכין את היתדות, אבל הבת שלו חלמה חלום איום נורא, והתחננה בפני אביה שייתן לחייל רק שלושה יתדות מתכת. הנפח הקשיב בסופו של דבר לביתו, וארז שלושה יתדות באריג ונתן אותם לחייל. אלו היתדות ששימשו לצלוב את ישוע הנוצרי. היתד הרביעי נועד לבקע את ליבו, ובשל חוסרו, ליבו של המשיח הנוצרי נותר שלם. “הפרס” שהנפח קיבל זה שהוא וכל ילדיו רשאים לגנוב בכל עת, מבלי לקבל ענישה רוחנית מאלוהים. ובשל החזון של ביתו, צאצאיו קיבלו את יכולת חיזוי העתיד. ילדיו אלו הם ה”רומה” הצוענים שנודדים, גונבים וחוזים את העתיד עד היום הזה.

הערות: הסיפור הזה דומה מאוד לסיפורים אחרים שקשורים למיתולוגיה הנוצרית. כל שלב ושלב בדרך אל הצלב, מהאישה שאפתה את הלחם לסעודה האחרונה- דרך המצורע ששכב בדרך, ועד הפושע שנצלב מטר לידו, כולם הפכו לסוג של איקונות מיתולוגיות. בוודון, ישוע היה סך הכל עוד פנים של אובטלה, אורישת האור הלבן שניסה להטיף לאהבה אנושית סובלנות ולהעלות את הרמה של המין האנושי לדרגה גבוהה יותר. הדת שנתגבשה סביבו מעוררת חלחלה בדיוק כמו הדת שנתגבשה סביב משה, אברהם ויעקב. הסיפור גם מתרץ גניבה ועיסוק בפעולות “לא חוקיות” מבחינה ארצית ורוחנית ומאשר אותן לקומץ נבחר. האם זו אגדה שצועני מספר לבנו כדי להסביר למה מדוע לו מותר לגנוב בזמן שהנערים האחרים, אסור להם? האם זה סיפור שסך הכל מתרץ את קיומם של הצוענים באירופה? לא ברור לי. גיסי הצ`כי שגדל בכפר קטן ליד פראג מספר על הפחד שלו מהצוענים, ועל השינאה שלו אליהם. “הם שיכורים אלימים, שלא שולחים את ילדיהם לבית הספר.” הזרמים הרומנטים מילאו את חייהם חסרי הדאגות לכאורה את הספרות- מי לא זוכר את אזמרלדה, הצועניה המקסימה של הגיבן מנוטרדם- שהוויה את שיא דוגמת הספרות הרומנטית של זמנו? המכשפים האמריקאים שומרים לעיתים פסלי חרסינה של צוענים על המזבח כדי לסמל את הרוח החופשית והכוחות הטבעיים שנתקבלו להם. אפילו הניו אייג`ים מחזיקים בצוענים לעיתים באותה אהבה שהם מייחסים לילידי אמריקה.

הרובד הנוסף: נפחים הם לא סתם עוד מקצוע. נפחות משוייכת לאימאז` של האל הנכה: לוחם שנפצע, נשאר עם הנשים בכפר ובסופו של דבר למד מלאכה שימושית לטובת חבריו. האם הצועני המקורי הוא אל פגאני בתחפושת? עד היום מסמרי ארונות קבורה, יתדות מתכת (כמו אלו ששימשו להכנת מסילות ברזל של פעם) ופרסות סוסים משמשים בצורה רחבה מאוד כקמיעות וכלים מאגיים. בוודון האל הזה הוא אוגון- שלמרות שאינו נכה, מכיל פגם בנפשו (הוא שכב עם אימו ימיה ולפיכך הוא מקולל לעבוד קשה לנצח). האם ביתו של האל הנכה היא נביאתו? האם בעצם ייתכן שמדובר בעוד סיפור פגאני עתיק שקיבל בעצם מהפך מונותאיסטי והפך בסופו של דבר למקור לגיטימציה? האם מאחורי כל השנים הללו, הצוענים הם סך הכל שבט בחזקת אל נכה כלשהו? אין לי את הכלים לקבוע.

ארדן,

של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-12-13

לפעמים זה לוקח יום שלם. לבחור את המזון המתאים, או את הפרחים המתאימים, או לרקוח קטורת מורכבת ועשירה. זה חלק מהטקס בדיוק כמו לאגד את כולם ולהתחיל לשיר את הקריאה לאותה אורישה, אל או אלה. ויש סטדרטים. לעולם לא להגיש לאורישות משהו שאתה לא תאכל בעצמך. הקרבת המזון צריכה להיות מושלמת. לאחרונה, אני צפיתי בכל מיני סרטונים ביוטיוב של מכשפים שאוהבים לעשות אבנים מקושטות עם נצנצים- מסוג של בצק עם צמחי מרפא. אבל הם לא יאכלו את זה בעצמם- והנצנצים אינם חוזרים לאדמה ומשנים צורה. לפיכך זה לא קורבן טוב. אני אפילו בחרתי כלים חד פעמיים העשויים מעלי דקל כדי להאכיל את רוחות הטבע- כדי לא לזהם. איך אני יכול לטעון שאני מעניק משהו כאשר אני יוצר נזק? הקורבן הבסיסי לאשו כולל שלוש רגלי עוף (רצוי תרנגול) אפויות ברוטב שילדים אוהבים, עם ממתקים, טבק, ופירות אדומים ושחורים. זה הקורבן הבסיסי ביותר כדי לפתוח את השערים- אתם מבינים, בחברה שבה יש סטנדרטים, יש גם סטנדרטים לאיזה קורבן מעניקים ומדוע. לכל אורישה יש שמן, קטורת ומאכלים אהובים. במידה וצריך משהו גדול, אז עורכים אבו (Ebbo/ Ebo) שזה בעצם הקרבת דם- שזה כולל חגיגה ומסיבה קהילתית לאורישה מסויימת שיכולה לעלות אפילו אלפי דולרים.  יש בלבול בין קשר רגשי שנוצר עם רוח וישות מסויימת מתוך הזדהות ובחירה של הרוח (להיוולד בחסות רוח אסטרולוגית למשל), או לחשוב שיש לנו זכות לצוות או לפקוד על הרוחות. הטבע לא עובד ככה. אנרגיה צריכה להינתן כדי שאנרגיה תוחזר. ואתם לא האנשים הראשונים שמבינים את זה או עושים את זה. שנים- אלף שנים ויותר אנשים מקריבים קורבנות לטבע. האבות הקדמונים כבר עברו את כל מה שאתם עברתם. הם יודעים בדיוק מה לתת ולמי. למה להמציא את הגלגל מחדש?

אגדה: אימא אובטלה נתנה לבני האדם את העמקים הפוריים, הגנים התלויים ואת הארץ שוקקת החיים. בני האדם אכלו את השורשים של האדמה, את בשר החיות, ולבשו את עורן. בלילה הם סיפרו סיפורים ושרו שירים ואמרו “איזו אימא נפלאה היא אובטלה!” בזמן הזה, לעצמה היא לקחה אך ורק את הגבעות וההרים חסרי החיים- וגרסה שם את האבנים, וערבבה אותן בזיעתה וגנים מופלאים צמחו מעבודתה הקשה. לאחר זמן מה, בני האדם אכלו את השורש האחרון, ואת החיה האחרונה והארץ גוועה ברעב. הם הביטו אל הגבעות וראו-איזה פלא: הגבעות שופעות מכל טוב הארץ! בני האדם צעקו: “איזו אימא נוראה היא אובטלה! שמרה את הטוב ביותר לעצמה, והותירה אותנו רעבים!” בני האדם עלו על הגבעות, והכו באימא אובטלה, וחתכו את גופה לשמונה חתיכות, והשליכו אותן לרחבי הארץ, וכל מקום שבו חלק גוף מגופה של אובטלה פגע, צמחה שם ציוויליזציה עשירה ותרבותית. המקום שבו ראשה פגע, הפך לאילה איפה (Ile Ife) בירת הציווילזציה של שבטי היורבה.

וכך הקונספט של האל שמקריב את עצמו כדי לתקן את טעויות האנושות נולד אלפי שנים לפני המונותאיזם. בעולם שבו זו האמת- ולא מיתולוגיה קורבן אדם כדי להמשיך את מחזורי הטבע נראה מאוד הגיוני- וגם תרם לצמצום אוכלוסייה. היום מלחמה ומגפות “מסדרות” את הבעיה הזו. בחברה כמו שלנו, זה פשוט הגיוני לתת מהשפע מהאוכל שלנו בחזרה לאלוהות שהעניקה אותו- במיוחד אם אנחנו באים בבקשות מיוחדות. האוכל לא נועד להוות “תשלום” על שירותי האלוהות אלא הכרה ביופיה, ובעזרתה המתמדת. בפסטיבל מאבון האחרון נשאלתי שאלה: האם אני מוכן להרוג את החיות במו ידי עבור האלים? והתשובה שלי הייתה כן. זה שאני מקבל חיה שחוטה בסופר מרקט, ולא עושה את האקט של הריגתה בעצמי לא פוטר אותי מאחריות למותה. היא מתה כדי שאני אוכל אותה. האוכל שלי לא חשוב יותר מהאוכל של האלים, אז אם אוגון למשל דורש דם טרי, אני בהחלט אשחוט תרנגולות בשבילו במו ידי, אם יש לי את הידע והיכולת לעשות זאת בצורה שתביא מה שפחות סבל לתרנגולת. אבל לרוב, אני פשוט אתן בהתאם לאורח החיים שלי. למשל, אני איני מעשן, אז אני לא שורף טבק ללגבה, אבל אתן למבקרים שמעשנים לנשוף עליו עשן בשבילי. עלינו לזכור שהמילה האנגלית Sacrifice פירושה, להפוך משהו לקדוש.

ארדן,

של הגן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-12-05

“

בתחילת העולם, האש הייתה התחום הבלעדי של אוגון חרש המתכות. שאנגו לא היה קיים. רוח האש הבראשיתית הייתה ג`קוטה: יצור להבה אלים שחי באורון (אסטרל) ולא הורשה להגיע לאדמה ולציווליזציה המעודנת שנוצרה בה. בגלל כעסו רב השנים של ג`קוטה על אוגון הוא ניסה בכל אופן להיכנס לעולם הזה, אבל לגבה, שומר השערים לא הסכים לפתוח את השערים. ג`קוטה נכנס למשא ומתן על לגבה, ולבסוף הגיעה פשרה: ג`קוטה יוכל להיכנס לעולם, אבל רק במספר תנאים. הראשון: יהיה עליו לשאת את ליבו של לגבה. לגבה התעלולן ישגיח על שהייתו בעולם זה, לנצח. ודבר שני הוא היה צריך להיוולד בין האור הרוחני הגבוה ביותר, לבין הכוח הפראי ביותר- שזה בעצם בין אובטלה ואגאנג`ו. אגאנג`ו הוא אורישת הרי הגעש, והוא אחראי על חום שנפער מבטן האדמה. הוא הסיע נוסעים על רפסודה שצפה על נהר לבה בעבור תשלום. יום אחד, בזמן שהוא עושה את הסבב הרגיל שלו, אישה יפיפיה עם עור חיוור לבושה בלבן באה לסירתו. הוא הסיע אותה לצד השני של הנהר, ובסוף, היא נתנה לו כתשלום נשיקה. טבעו החזק והגברי של אגאנג`ו השתלט עליו והוא תינה אהבים עם האישה הלבנה בדשא הגבוה. לאחר מכן, היא נעלמה. כך שאנגו נולד אל העולם. בזמן לידתו, אימו, אובטלה (בדמותו הנשית ימבו) חזרה לעבודתה והוא נותר בידיה של ימיה. כאשר הוא גדל, הוא רצה להכיר את אביו. ימיה דחתה את יום הפגישה שוב ושוב בגלל הכרתה של טבעו האלים של אגאנג`ו, אבל לבסוף לא היה ניתן לשלוט בשאנגו יותר, וימיה הזעיקה את אובטלה. אובטלה נתנה לשאנגו לחש שיעשה אותו חסין מפני האש- וכך שאנגו יצא למסעו. הוא מצא את ביתו של אביו, ונשכב על כורסת עור הנמרים שלו, ואכל מהארנבת הצלויה שלו שהייתה מתובלת בתבלינים חריפים במיוחד. כאשר אגאנג`ו חזר לביתו, הוא גילה את הנער הנאה שוכב על מיטתו ואוכל את מזונו והוא שלח עליו סילונים של אש, אבל שאנגו רק צחק, וציין שוב ושוב שהוא בנו של אגאנג`ו. אגאנג`ו סירב להאמין עד שהופיעה שוב אותה עלמה לבנה, שחשפה את זהותה כאובטלה ואמרה: “”רק בינך הרי יכול לשרוד את האש שאתה חי עימה.”” והיא הוכיחה את טענת בנו, והם שבו להיות משפחה.

אני כותב את הסיפור הזה, כי אגאנג`ו הוא סוג של אל נשכח. אנחנו אוהבים לשכוח אותו ואת הרי הגעש של תחילת העולם. אבל לאחר טבילות מענגות במיוחד במעיינות החמים של טבריה, אני ומורתי (שהחליטה שטבילה במים החמים שווה יותר מכל גבר) חשבנו גם על המתנות הנעימות שלו. אז בזמן שגופרית ומלחים געשיים מענגים את עורינו ומחטאים פצעינו, סיפרתי את הסיפור הזה לאחד המבקרים שלנו- ואני מספר את הסיפור העתיק הזה כסוג של קורבן. מאפרפון אגאנג`ו!

ארדן

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-23

יום אחד, בבלו-איה הנווד מצא את עצמו במקום שבו ניחוחות פרחים,  שהאור נזל דרך העלים היה ירוק… שם הוא שמע רחשים- וכאשר הוא בדק, הוא גילה שאין שם איש. הוא המשיך לחפש, ושמע רחשים פה ושם, והמשיך בדרכו. היער היה גדול והוא בילה שם כמה ימים.  לבסוף אוסניין, החליט להראות לו את עצמו. הם הביטו אחד בשני. לבבלו-איה לא היה אף, ולאוסניין לא הייתה יד, פצעים כיסו את בבלו-איה מראש ועד רגל, ואילו אוזן בצורה של כרובית הייתה מנת חלקו את אוסיין.כאשר הם החליטו לדבר, קולו של אוסיין נשמע כמו יבבת כלבים וקולו של בבלו-איה היה צרוד ומלא מוגלה. שני האלים הנכים גילו אחד בשני חבר. הם ישבו יחדיו על כוס שיכר והחליטו- שהחברות שלהם תמשיך למאמינים שלהם: אלו שסוגדים לבבלו-איה יגרמו חולי לאנשים, ואלו שסוגדים לאוסיין יביאו לחולים מרפא וכך הם יצרו ברית. אבל בני האדם אינם מקשיבים לאלים. מאמיני אוסיין הרעילו את מאמיני בבלו-איה, ובתמורה, מאמיני בבלו-איה הפיצו מחלות ומגיפות במאמיני אוסיין. האורישות הצטערו, אבל בסופו של דבר הם כרתו ברית חדשה בתום כל מלחמות האדם, ובתיקווה שבני האדם יהיו חכמים יותר בעתיד.

הערות: האל הנכה הוא סוג של ארכיטיפ אלוהי כמו האל טיר, או הפייסטוס. הוא מסמל את אלו שהיו זכרים בעולם העתיק אבל לא יכלו לצאת להילחם- בגלל פציעה או נכות מלידה. הזמן שבו הם בילו עם הנשים והילדים אפשר להם ללמוד מלאכות חשובות. ריפוי, נפחות ועוד. מעטים האנשים היום בניאו-פאגניזם שבוחרים להחיות את האלים הנכים של פעם, על כל חכמתם ועוזם. אלים ואלות מורדים נגד המוסכמות פופולארים יותר. סיפורים קדושים על אוסיין – אורישת הצמחים המאגיים נדירים מאוד ולכן אם אמצא אותם, אתרגם אותם.  אוסיין כמורה מאגיה שנבגד הוא ארכיטיפ שחשוב לזכור אותו במיוחד במקום שבו מסורת נפגשת עם חופש ומודרנה.