פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-02-09
מודה ומתוודה. אהבתי את באדולינה. אבל אהבתי הרבה יותר את פרא- ספריו של הסופר גבי ניצן. מדוע אהבתי אותם? כי הם דיברו אלי. אני לא המלכה, ולא המלך ולא הכתב, ובפרא אני לא מיקי ולא אדם… אולי הדבר ההכי קרוב שאני יכול להזדהות איתו שם זו ארטמיס. אימא מכשפה שאוהבת שוקו בברנדי ומקיימת יחסים עם הגיבור של פרא. ב”הארץ” היה פולמוס עשיר ופוליטי על באדולינה- גדי טאוב, גבי ניצן ושלי יחימוביץ` נכנסו לקרב- האם באדולינה בעצם מייצגת את האג`נדה החברתית החדשה של אינדווידואליזם קיצוני, (של ביבי נתניהו נוסח אמריקה) או שיש שם משהו אחר? הדיון אם כן ואם לא, פחות מעניין אותי. קריאת הספר ואהבתו לא גרמו לי להפסיק להזדקק ולרצות לחיבה מאחרים- הוא פשוט גרם לי להפסיק להתבכיין כשהיא לא שם. אבל יש נקודה אחרת שמתפספסת לחלוטין: העובדה שספר ישראלי עשה רעש.
המרצים שלי לתאטרון מיפו בדיוק את התקופה שבו התיאטרון איבד את משמעותו הפוליטית והפך לכוח בורגני חסר חשיבות. נשים וגברים לבושי אפור ושחור שזוכרים הכל- כי הם היו שם, הם כמהים לתקופה שבה חבר כנסת יגיד ש”ההצגה גטו של יהושע סובול הייתה מחרידה” כי זה אומר שתרבות ואמנות יצרה גל וגרמה לאליטה השלטונית לחשוב על משהו. התרבות והאמנות הישראלית הפסיקה לקבל מימון ממשלתי בערך מאז ממשלת רבין. לא שאני מתלונן- במות מסתובבות ופסטיבלים מבחינתי אינם רצויים כאשר יש כמות כזאת של אבטלה, רעב וסבל. באדולינה היא זו שמוציאה אמנים לרחוב. האם הם יקבלו כסף מזה? זה פחות חשוב. מה שחשוב יותר זה המסר. האמן הוא לא כאן לייצר משהו שהוא יפה, או יפה בלבד. הוא כאן לייצר משהו עם משמעות, גימור ועומק. זה מה שגבי עשה עם “תיאטרון הרחוב הספרותי” שלו. הוא מתאר מערכות יחסים בין אישיות: שלישיית אהבה, נטולת כל הדברים הלא נעימים של אהבה (כזאת שהיא במקרה הטוב אידילית ואוטופית: אני מכיר פוליאמורים, ומערכות יחסים פתוחות והן רחוקות מאידיליה שכזו) וכאן יש כאן עיסוק מעמיק במערכות היחסים עם החי הצומח והדומם, ולפיכך האושר האישי אינו מעיב על מערכת היחסים הבין אישיות הן פשוט הופכות באמת ללא הכרחיות. ברור שזו פריוולגיה של עשירים בעולם המערבי מחד, ומאידך, גם פה יש בעצם תשוקה למערכות יחסים יותר חמות ואינטימיות של חברות קולקטיביסטיות. מצד שלישי, תואר שני בלימודי אסיה לימד אותי על הדאנג ווי- ערי מפעל בסין בתקופת מאו, שלא ניתן לעזוב אותן תוך כדי סכנת חיים, שבהן אתה וכל משפחתך עובדים במשמרות של 15 שעות עד המוות. כל תנועה מחוץ ולתוך הדאנג ווי, נעשית עם מסמכים ואתה לא הולך לקבל אישור.
אני מכיר את השרי אריסונים הללו למינהן: אנשים עם ניו אייג`, שבורחים מכל עניין לא נעים וכזה ש”לא מתיישב עם האנרגיה שלהם כרגע.” לא אני לא חושב שזה העניין של גבי ניצן. הבית בכפר שמריהו, הכסף… הם אינם הבטחה לאושר. גם במאות שעברו היה “מחזה הפסטורל” שיצר תחושה של תנאי כפר פשוטים והרמוניים נטולי הדרמה של החצר המלכותית- למארי אנטואנט היה כפר שלם כזה, מבושם באזוביון, שבו כל הברווזים הוחלפו בברבורים ולא נשחטו לעולם. לא היה שם רעב או שנת בצורת, וכל הניצבים, לא היו צריכים לעבוד למחייתם מלבד להיות וורודי פנים וחייכנים. בקיצור, כל קיצוניות היא בעייתית כאן. לא ניתוק מושלם ולא חיבור מושלם לצרכים החברתיים יביא אושר, אלא איזון. אישית, הייתי בשני מצב הקיצון: ניתוק חברתי שנמשך שנים ומציאת סיפוק בפישפוש עצמי- מה שהפך אותי לנטול כישורי חברה אמיתיים, ושנים של הזדקקות לחברים שלי, קירבה וכמובן דרמה וכאב כאשר נבגדתי וכדומה. אני קראתי לזה מצב “מלכת הקרח” מול מצב האמאה. (Amae נגזרת של המילה מתוק ביפנית, הוא מצב של פיתוח יחסי תלות בסביבה. ביפן זו ממש מכה חברתית).
גבי ניצן מציע בסופו של דבר, כמו שהוא אומר משהו שהוא מאוד אולד אייג`. ישנה האפשרות שהיא מובילה אותנו לחברות מלקטות של קבוצות של חמישים, עד מאה אנשים- שחיים מהטבע. אני טעמתי מהחיים הללו- בקבוצת טיילים מלקטים. גם בזה היה לא מעט עונג- אבל בבל עטירת הצריחים והפינוקים עדיפה עלי בחיי היום יום. יש בה חולי, ויש לה גם רפואות שונות ומשונות… אבל היא הבית.