פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-04

רק לך, פורח יער

ברושים לבנים וערבות

באשדות הנהר,

שיער שחור לך, עלמה מושלמת

כיתון ארגמן בהיר.

את מביאה עימך

את השיכחה המתוקה.

את השלווה המושלמת והשיכוך,

את התמימות החדשה.

בקובעת משורשי הברוש,

גביע קלוע,

את לוקחת כאב, צער ומיחושי ראש.

את המילים התקועות בלוע,

בעשן כסוף מעלימה באש.

לת`ה, הלל לכוחך

המשחזר והמעלים.

הלל לזיכרון שבו את שולטת ושמך,

את חזקה באלים.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-25

אושון אולולודי לבשה מכנסיים ויצאה לקרב. כוחות הלחימה שלה היו מרשימים- והיא הביסה גברים רבים. הייתה לה חרב שחישל אוגון, ובכמה מכות היא הצליחה להביס את אויביה. הימים עברו, והשלווה שיעממה אותה. נישואיה לאורונמילה לא סיפקו נחמה. הגאווה היא הפגם הנורא ביותר של אושון וילדיה, והיא החליטה לצאת לקרבות ראווה, עם אורישות, אלים ובני אדם כדי להוכיח את כוחה. אושון ניצחה, שוב ושוב… ושיוועה ללוחמים חזקים יותר. היא שמעה שמועות על כוחות הלחימה של אורואינה, מלכת המגמה ששוכנת מתחת לאדמה ואימו של אגנג`ו, אורישת הרי הגעש. אורואינה תיעבה הפרעות, והיה קל לעורר אותה למלחמה. היא גיבשה לעצמה חרב מקווארץ מותך, חזק יותר מכל מתכת וקפצה לתקוף את אושון. החסימות של אורואינה היו מושלמות, המתקפות שלה מחושבות ומדוייקות, העולם ואושון מעולם לא ראו לוחמת שכזו. דמה של אושון התיז על האדמה והעלה אדים מהמגמה. בויוטו הדייג עבר במקום וראה את הקרב. מיד הוא ראה את אושון המועדת, המדממת והוא חמל עליה. הוא השתמש בכשפיו לייצר דמות מראה לאושון, ושדה הקרב התמלא בדמויות של אושון, מועדות ומדממות, אורואינה ניסתה להרוג דמויות מראה, ונכשלה. אושון האמיתית תקעה את החרב בליבה של אורואינה וניצחה. מאז אותו יום אושון ובויוטו כרתו ברית: כל מנחה שניתנת לאושון אולולודי צריכה להינתן פעמיים: פעם לה ופעם לביוטו.

הערות: בויוטו הוא אורישת האשליה ומקסם השווא. העבודה איתו היא סודית ונמסרת מדור לדור. הוא פטה-מורגנה, הוא הסרט של חיינו שעובר לנו מול העיניים שניות לפני המוות, הוא המראה שאושון אוחזת בידה. המכשפות קוראות לו למקסמי שווא: יופי, כיעור, בלתי נראות ובלבול. הפרג הוא הפרח שלו. לאושון הוא נתן את המראה, לאובטלה הוא נתן את מתכת הכסף שמאפשרת שיקוף של האור האלוהי, לאויה הוא נתן את מסיכת הקרב, ולילדים של לגבה, השדים הוא נתן יכולת להונות את בני האדם. הוא צאצא ישיר של לגבה, אימו אינה ידועה. אי אפשר להכין לו אלקה, או שרשרת חרוזים, ובדרך כלל לא נבון לעבוד איתו כלל מחוץ למסגרת מאגית מסודרת (וצריך להרגיש מאוד נוח עם מאגיה אפריקאית כדי לעבוד איתו). הוא שומר הראש של ארינלה, אורישת הריפוי והשפע.

ארדן, של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-23

מקודש לקיוטה עם הנוצות שמאוהב ברכיב המרכזי.

זוהי נוסחת בסיס שמשמשת בהודו (Hoodoo) להגנה רוחנית. זו הגנה מבוססת על יסוד האש, ומוצאת ביטוי בקמיעות, שמנים, אבקות וקטורות שמשאירים את המרחב או האדם בטוח, קודם ממתקפה רוחנית, ואז ממתקפה פיסית. כאדם שעוסק בוודון (Vodun) יש לי ווריאציות משלי- אבל הרשו לי לחלוק שלוש מהן, אבל קודם כל עלי לתת הארה בנוגע לרכיבים: אחד הרכיבים שחוזרים על עצמם בכל המתכונים הוא דם דרקונים– לא, לא מדובר בדרקון שחוט (והם בכלל בסכנת הכחדה) אלא בשרף של מספר מינים של צמחים שיש לו צבע אדום כדם. “שרף דם דרקונים בצורה של גושים או אבקה, הוא חפץ מביא מזל, וקטורת עבור הרחקה של רוע, ומביאה מזל באהבה וכסף.” למען האמת, אני חושב שבכלל כל המתכונים והווריאציות מהפשוטה עד המורכבת הן שיר הלל לרכיב היחיד הזה: דם דרקונים, ובכלל יש מסורת בהודו שכל אחד מוסיף רכיב יחיד מהמקום שלו למתכון המסורתי. כך בסופו של דבר, רכיב יחיד יכול להפוך לעשרים וארבעה.

הרכיב הזה אינו מיובא לארץ. לא תמצאו אותו בחנויות לקטורות, ולא בחנויות תבלינים שמיבאות שרפים אחרים (מור, לבונה ובנזואין למשל)- לעיתים מביאים מקלות קטורת מסחריים שכמות השרף האמיתית בהם שנויה במחלוקת. כל מי שיש לו כרטיס אשראי יכול לקנות את השרף הזה מחו”ל. אלו שהערך ההיסטורי של ה”מתכון המקורי” וההתעקשות שלהם על הרכיבים המוצעים יכולו להכינו כך. אלו שמחפשים תחליפים ימצאו אותם בקינמון מעורב עם צ`ילי (ואם זה בנוזל, עם צבע מאכל אדום). או להחליפו בשרף בנזואין שכן זמין בארץ. זה לא אידיאלי, אבל עבור המכשפה שרוצה לחסוך כסף וזמן זה מה שיש.

המתכון הבסיסי:

מור

לבונה

דם דרקונים

ומלח

הערות: יש מספר דרכים להשתמש במתכון הזה: ניתן לטחון את הכל לאבקה בעלי ומכתש, או לחלופין להשרות את גושי השרף והמלח בשמן שישבו שלושה חודשים, לערבב שמנים אתריים עם מלח, לשרוף אותם כקטורת או לתפור שקיק ולהכניס אותם פנימה ולקדש. מדוע המתכון בנוי כך? אנשי ההודו מערבבים תנ”ך וברית חדשה בלחשים שלהם. המור והלבונה הם רכיבים קדושים שמסמלים עבור ההודאנים את קטורת בית המקדש. השילוב שלהם מסמל את קדושת הבריאה המסירה כל חוסר שלמות וטומאה. שרף דם הדרקונים יביא עימו את ההגנה, והמלח: ריכוז של מלח בנוזל הוא ההבדל בין מים טובים לשתייה ועשירים, לבין ים המוות. ההחלטה מה יחיה ומה ימות במים זו שאלה מתמטית של מסת המלח על כמות של נוזל. אז המלח כאן הוא כלי שרת לבחור מה ייכנס ומה לא להילה של רוקח המתכון. פשוט אך מתוחכם. כדי להפוך את ההודו לוודון, אני אתחיל מקפה לאשו, ואוסיף מעט צ`ילי או קינמון שמקודש לשאנגו לאורישת האש. מספר הרכיבים יהיה שש, המספר המקודש לשאנגו- וכך הקטורת תהפוך להיות מושלמת להגנה וודאנית.

וריאציה לשמן (מהספר של דניס אלברדו, אבל המתכונים הללו בני לפחות 200 שנה, ואין עליהם באמת זכויות יוצרים)

לבונה

פלפל צ`ילי חריף

קמצוץ פיגם ריחני

שמן אתרי של סנדלווד

קמצוץ אנג`ליקה

שמן אתרי של קינמון

מלח מבורך

שמן אתרי של ג`ינג`ר

שמן אתרי של עלי דפנה

חתיכה של שרף דם דרקונים

הערות: ההודאנים אוהבים את זה מהיר ומלוכלך- אין להם סבלנות לחכות שלושה חודשים בזמן שהשמן יושב במקום חשוך כדי לקבל את ריחם הטבעי של העשבים. לוודאנים לעומת זאת יש סבלנות- היא הכרחית לאלכימיה של התהליך ולפיכך הקסם שלהם במובן הזה חזק יותר. אני מחליף את השמנים האתרים בצמחים עצמם. הלבונה מזכירה את הקדושה, הפלפל הצ`ילי הוא חריף מאוד, ולפיכך גם בשל צבעו הוא מסמל את יסוד האש, הפיגם הריחני אומץ ממאגיה איטלקית ו”שום רוע לא יכול להתמשש בנוכחותו”- הוויקנים שבינינו יעריכו אותו כמקודש לארדיה. לסנדלווד יש שתי ווריאציות: לבן ואדום. האדום מספק הגנה רוחנית והוא עדיף במתכון הזה (הוא גם זול יותר משמעותית מהלבן). האנג`ליקה מקודשת למלאכים: והיא מגינה ממגיפות מאז המגיפה השחורה. הקינמון מייצג קדושה ושוב, את יסוד האש ומשמש לגירוש בריות לא רצויות, המלח המקודש, (אצלי חבילות של מלח ים אפור נמצאות במי ים תוך כדי שירה וקורבנות לימיה ואולוקון) שוב מייצג את החיים והמוות, הזנגביל את יסוד האש, ועלי הדפנה את הניצחון על פני האפל והלא-רצוי וכמובן, זה לא אותו הדבר בלי דם הדרקונים.

אז הנה מתכון “מלא” יותר.כדי לעשות אותו וודאני אני מתחיל מלשים את הקינמון בצנצנת, כי זה הרכיב של לגבה/אשו, ומלבד זאת אני לא משאיר אותו ככה: אני אוהב את השילוב של אש ואדמה ולפיכך אני מוסיף שורשי דודא רפואי שהם בעצם מעניקים חיים לתערובת ועושים אותה אותה חזקה ואידיאלית, שורש אדמונית שמייצג איזון של אדמה ואש ומשמש גם כהגנה מנזק כלכלי (גניבה, למשל, על צורותיה השונות) ושורשי ווטיבר- משתי סיבות: ווטיבר הוא יסוד אדמה חזק ומגביר וויברציות מאגיות באופן טבעי מחד, ומאידך, הוא מערבב את הריחות “פיקסטיב” כמו שנאמר, כך שלא ניתן לזהות את השמן מריחו בלבד.

ווריאציה שלישית, מספרה של טליה פליקס:

זנגביל

דם דרקונים

גרגר חרדל לבן

פלפל גינאה

סנדלווד

כאן יש מתכון מטעה בפשטותו- קודם כל, יש חשיבות במספר הרכיבים: חמש זה המספר של מארס, כוכב הלכת של האש המשמידה והמלחמה, וזה גם מספר מקודש לאל סת` המצרי. אפתח בציטוט מתורגם: “שורש שלם של זנגביל מיובש, במיוחד אם הוא אחד עם צורה מעניינת וקטן, יגן מפני רוחות רעות, חלומות רעים […] יש לשטוף את הידיים בחליטה של זנגביל כדי להגן מפני אנרגיות שליליות […] שמירה של פתיתי זנגביל יבשים בשקיק מוסלין שמיועד לטבק בבית יגן עם בני המשפחה.” מתוך הספר של קתרין איירונווד, אחת מהדמויות הבולטות בהודו. הזנגביל אפוא מסמל את האש של מארס מלכלתחילה. יש כאן מחשבה מאוד מסודרת לגבי הוויברציה של המתכון הזה. החרדל הלבן (צהוב, כזה שיש בחנויות במשחה לנקניקיות) מייצג בהודו הגנה נוספת שמגיעה מיסוד האש, דם הדרקונים מככב, ושוב, הסנדלווד האדום עדיף כאן, אבל יש כאן ווריאציה נוספת: גרגרי פלפל גינאה.  באפריקה הם שימשו כתכשיר לגילוי אשמה. אם האוכל נעלם, אם מישהו נרצח, גרגרי פלפל גינאה (שאינם זמינים בארץ וניתנים להחלפה לא מושלמת בפלפל שחור) יביאו את האשא האנרגיה של הקללה לגנב, או לרוצח. כאן, זה עושה את ההגנה חכמה: לדעת איפה לשים קיר ואיפה לתת מעבר, את מי להכניס ואת מי לשלח מעל פנינו.

מקווה שהמתכונים עושים את חייכם בטוחים יותר.

ארדן,

של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-22

אוגון ואוצ`וסי היו אויבים. אשו סיפר רכילות מרושעת על שניהם וציין בפני כל אחד שהשני הוא המקור. באותה תקופה כוחו של היער היה איימתני, ואוסיין נעזר בארוני, להטיל כשפי מוות ועיוורון על ההולכים בג`ונגל. בגלל כוחו האדיר של היער, אוגון ואוצ`וסי נכשלו שוב ושוב בציד. או שהם הצליחו להרוג את החיה אך לא להשיג את גופה, או שהם נכשלו להרוג אותה בגלל שהיער הצליח להרים מכשול בדרכם. רעבים ואומללים, כל אחד מהם הלך בזמנו החופשי לאורונמילה, אורישת החיזוי בנוגע לבעיה שלהם. אורונמילה אמר לאוצ`וסי לעשות אבו, קורבן לאלים. אוצ`וסי הכין את האבו והשליך אותו ביער, על גופו הישן של אוגון. אוגון התעורר בכעס, ולשניהם היו מילים קשות לומר אחד לשני. השיחה המשיכה והם שניהם ציינו את הבעיות שמתעוררות בזמן הציד: אוגון לא מצליח ללכוד חיות, ואוצ`וסי לא מצליח להגיע אליהן. לפתע, הופיע צבי ביער. מיד הרגיש בו אוצ`וסי עם חושי הצייד שלו ושלח חץ מקשתו והרג אותו. הוא הראה לאוגון שאין ביכולתו להגיע אליו בשל הדרדרים והמטפסים שהסתבכו בדרך. אוגון שלף את המצ`טה שלו והצליח לחתוך את סבך השיחים בדרך אל הגופה של הצבי. שניהם נטלו חלק בציד, בעור ובבשר. מאז אותו יום אוגון ואוצ`וסי תמיד צדים יחד.

הערות: לכל אחד בחיינו יש כישרון מיוחד, דבר שמייחד אותו מכל האחרים. כדי להגשים את החלום והמטרה שלנו עלינו להכיר בכישרון ובאלוהי של האחר ולחבק אותו. כמו חלום הקהילה הפגאנית: כל אחד נוטל חלקו, בין אם בארגון הפסטיבל הפגאני שמגיע, לכתוב מאמרים ולחלוק ידע על האלים ועל העבודה הרוחנית שלנו. יש את אלו שלא רוצים לחלוק, וזה בסדר, אבל אני תמה מי יהיה הארונמילה שלנו שיאפשר לנו למצוא אחד את השני, אחת והשנייה ביער הזה, שבו כל-כך קל ללכת לאיבוד. מאותו היום הצבי היה גם החיה הקדושה של אוצ`וסי, ולפיכך חלקי צבי יחד עם חומרים אחרים משמשים לקרוא לו- זה משהו שחשוב לזכור כאשר אנחנו רוצים לזמן צדק או כליאה עבור פושע.

ארדן,

של הגן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-16

סיפור: המלך צירוס של קפריסין העליב את אפרודיטה בכך שלא נתן לה את הכבוד הראוי. קפריסין הוא אי שמסתמך על דיג, ובתחומי אחריותה של אפרודיטה גם מקצוע הדיג ודייגים. במקום לדלדל את הדגה, זהובת השיער חשבה על עונש יצירתי בהרבה: היא שתלה בליבה של מירהא, הנסיכה היפיפיה של קפריסין וביתו של צירוס. תשוקה מינית עזה לאביה. מירהא שמרה על צניעותה אבל תשוקתה גדלה מיום ליום עד שגמרה אומר לשכב עם אביה. היא ערכה משתה ובו נתנה לאביה משקה רב, והם קיימו יחסי מין עזים תריסר לילות של עונג וסיפוק. כאשר הלחש של האלה התפוגג, אחד משני דברים קרו: או שמירהא ההמומה ברחה מן הארמון מבושה וכלימה, או שאביה שלף את חרבו עליה ורדף אחריה. ארטמיס, האויבת הגדולה של אפרודיטה (או אפרודיטה עצמה באקט נדיר של חמלה, תלוי בסיפור) הפכה את מירהא לשיח המור, דמעותיה הפכו לדמעות שרף המור. עם זאת, תינוק גדל ברחמה- בלב עצת השיח: בתום תשעת חודשי ההריון, חזיר בר ביקע את הקליפה ומשם יצא אדוניס, היפה שבגברים.

הערות: כל מכשפה שהכינה קטורת פעם בחייה מכירה את המור. השרף שלו עמוק עם תווים ריחניים רבים: הוא פלפלי והריח שלו היום אינו נחשב לנחשק במיוחד. עם זאת בכמות הנכונה ובאיכות הנכונה, הוא מזכיר ריח שיליתי או ריח של נוזלי מין שיכול לעורר תשוקה. מה הפלא שנשים רבות בעולם העתיק נשאו דמעת מור בין שדיהן. מירהא כיום היא אם קדמונית ואלה בזכות עצמה: אלת המור. הגבר הנחשק בעולם הוא אדוניס, ואימו היא מירהא, שיופיה כנראה אדיר. היא הצליחה לפתות את אביה שלה למרות האיסור החמור בגילוי עריות. התכונות הללו עדיין שמורות בשרף הענברי הזה. ואכן, בארמותרפיה משתמשים בו להחליק את העור ולהעלים קמטים. האם יש ברצוננו לשכר חושים, לשלוט באחר, להביא ליופי ולמין? המור הוא היצירה של אפרודיטה, היפה בנשים- כיצד באמת אפשר להיכשל? אפילו אסתר “משלנו” שחתה בבריכות של ה”שמן המר” כדי שיופיה יהיה ראוי לאחשוורש מלך פרס. העתיקים ידעו את הסוד הזה, והגיע הזמן להחזירו לשיקויי האהבה של היום. ואל לנו לשכוח שמירהא היא גם נסיכה- האם אנו זקוקים להדרת מלכות כדי להשיג העלאה במשכורת או להביא לסיום סכסוך? גם זה שימוש אפשרי ויעיל. בדמעות המור של מירהא עדיין יש את שרידי הלחש ששינה אותה לצמח: האם אנו צריכים לשנות צורה פיסית או נפשית? הצמח הזה גם יאפשר לאדם להבין צמחים אחרים- הוא צמח מגשר בין עולם ההולכים על שתיים ובין הגדלים עם שורש. אני חורט על נר לבן את דמותה של מירהא: אישה עגולה, עירומה והריונית עם ענפים וזלזלים צומחים מראשה. אני מורח את הנר בשמן טהור של מור ומבעיר עבורה. היא לא אלת המור- היא התמצית הרוחנית של המור ועל ידי סגידה היא תעבוד עבורי בצורה הטובה ביותר.

סיפור: קיפריסוס היה עלם יפיפה שהייתה לו חיית מחמד אצילית, אייל מאולף שקיבל מאפולון וליווה אותו לכל מקום. האייל ליווה אותו בזמן משכבו עם אפולון אל האור, ליווה אותו בזמן שעשועיו בטבע, ואפילו בזמן ציד. יום אחד קיפריסוס ירה חץ בטעות באייל שלו. האבל האדיר שקיפריסוס חווה גרם לו לרצות לשלוח יד בחייו, ואפולון האבל, הפך אותו לעץ הברוש.

הערות: זה היה מנהג נפוץ ביוון שבה ההומוסקסואליות הייתה מוכרת ומכובדת, שגבר מבוגר מעניק לנערו חיית מחמד. מות החיה מסמל את המעבר מנערות לגבריות וייתכן שזה חלק מטקס חניכה עתיק שמטרתו להכין את הנער לחיי צבא ומלחמה. האם חניכה מודרנית, שונה מזה? האם אנחנו מכירים נערים ונערות בישראל שחווים קשיים להתגייס לצה”ל? הצמח הזה בשבילם- להקל על המעבר. הברוש הוא בריאה של אפולו והוא מייצג אהבה הומוסקסואלית. לעיתים נחפש צמחים לכישופי אהבה מיוחדים עבור אהבה חד מינית. שימוש בעלי ברוש מיובשים לקטורת זימון אהבה הומוסקסואלית זה רעיון טוב. לחשי הגנה להומוסקסואלים ולסביות אשר רוצים להפגין את מיניותם במוחצן ללא הטרדה, עבורם העץ והאל יכולים לשמש גשר, לתקופה שבה התופעה הזו הייתה מקובלת חברתית ובעלת ביטוי חיצוני רב יותר. העץ יכול לשמש גם בחומר מקל בזמן אבל, או צער עמוק. קיפריסוס מבין את האובדן הנצחי שמתרחש כאשר בעל חיים, או אדם אהוב עוזב אותנו לנצח. כדי להוכיח את עומק צערו, שורשי הברוש הם עמוקים עד אין סוף, לעיתים מסופר שהשורשים מגיעים עד לעולם המתים: לכן העץ מקודש גם לפרספונה והאדס, ולמרבית הפלא, (או שלא) גם לאפרודיטה, והוא רכיב חשוב בשמן הטקסי שלה. אפולו קיווה לשמר את יופיו של הנער בעץ- ואכן השרף של העץ הוא חומר משמר נפלא- ויכול לשמש לשימור אהבה או קשר מתמשך שנתקל בסכנות של פרידה והתפרקות. הוא גם יכול לשמר אותנו צעירים.

ארדן

של הגן.