היהלום של אושון

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-06-03

לאושון היה יהלום נפלא, בעל פאות רבות. היא קיבלה אותו במתנה מאחד הכיבושים הרבים של בעלה שאנגו. למרות נטייתה של אושון לאופנות, היא בחרה לענוד את אותו יהלום שוב ושוב על צווארה הארוך והעדין. היא ענדה אותו בקבלות פנים, בסעודות, כאשר המשרתות עיצבו את שיערה בתסרוקות מורכבות, וגם בביקוריה בנהר. למרות שאושון הייתה מלכה היא לא שכחה את כוחו של הנהר שהביא לה ולכפר מולדתה חיים. פעם בכמה ימים היא בחרה יום שקט לכבס את שמלתה בנהר. באחת מהפעמים הללו, בעודה שוטפת את שמלתה, היהלום נפל מבין חזה למים. היא לא הצליחה לתפוס אותו בידה, והוא נשטף ממנה והלאה. היא קיבלה את אובדן היהלום כדבר טבעי, וכאשר היא פגשה את בעלה השני אוגון, בידו כבר הייתה מתנה נוספת: ענק זהב כבד, בצורת חצי ירח, עם אלפי יהלומים זעירים, הנוצצים באור יקרות. מיד אושון שכחה את היהלום הנפלא וענדה את היצירה החדשה והמוזהבת. היהלום נסחף, והמשיך בכוח הנהר ספק להחליק, ספק לרחף, עד שהגיע לאוקיינוס. בים הגדול, ישבה ימיה עם ילדותיה אובה ואויה. שלושתן שתו חלב קוקוס מספלים מהודרים, עשויים מג`יקארה- דלעת מגולפת ומעוטרת. היהלום נסחף ונפל בספלה של אובה. “”אבוי! דבר מה נפל בספל שלי!”” התלוננה אורישת הבית והמשפחה. היא הניחה את הספל על השולחן ושלתה מתוכו את היהלום הזוהר. “”איזו מתנה נהדרת קיבלתי כך סתם מן היקום!”” היא אמרה בפליאה- כאשר היהלום זהר באור יקרות מתחת לים. “”את קיבלת?”” שאלה ימיה. “”אל תשכחי, זה בכל זאת הים שלי!”” אויה לא בזבזה זמן למילים וכבר שלפה את חרבה, הכתה בידה של אובה, ואפשרה ליהלום להתגלגל לכף ידה דרך החרב. “”האבן שלי, כי לקחתי אותה כשלל קרב!”” היא אמרה עם חיוך מפחיד. המלחמה של הנשים על היהלום הזוהר נמשכת עד ליום זה ממש.

הערות: את הסיפור הזה, לא הוצאתי מאורקל איפה, ממספר סיפורים מקצועי או מאיזה ספר. לשם שינוי נתתי לאורישות לדבר בשמי. אין זה תרגום, אלא סיפור שלי ממש. היהלום אם לא ניחשתם הוא ירושלים. אור שלם במקור, על שם אל השקיעה הכנעני, שלם (שאחיו נקרא שחר ולמרבית האירוניה הוא אל השחר). שלושת הדתות המרכזיות בעולם עדיין נלחמות עליו, כמו שלושת האורישות בסיפור-אבל הבעלים המקוריים, עובדי האלים שהיו במקום, כבר מזמן לא חלק מהסיפור. האובדן של היהלום לאושון היה טראגי, אבל היא מבינה שזו דרך הטבע, בדיוק כמו שזה היה דרך הטבע ליבוסים למות (והם גם הבינו את זה). כמו לשלושת הדתות המונותאיסטיות, ישנה התפיסה אצל שלושת הנשים שהיהלום פשוט הופיע. הוא מובן מאליו. אין לו בעלים קודמים. זוהי חמדנות לשמה. את היהלום שנפל לספלה של אובה, כל אחת מהנשים הייתה יכולה לענוד בתורה, לפי הצורך- ואז כולן תתהדרנה בו, או שמא, היה ניתן למכור אותו ולקנות שלושה יהלומים קטנים יותר. האם זה יופיו של היהלום שגורם לכולן לרצות אותו, או איזה עיקרון, איזה רצון פנימי שלא “”לצאת פראיירית”” על פני אחרת? האם היהדות באמת תפסיק להתקיים אם לא תהיה לה שליטה על ירושלים? שנים בגולה הוכיחו שלא. אותו דבר נכון גם לגבי האסלם והנצרות. מאבק האגו של ירושלים מתיש ומטופש. סמל לא מאכיל משפחות רעבות וגורם למנהיגים שלנו לבזבז זמן יקר שיכול לצאת על תשתיות כלכליות אחרות.

בזבוז של זמן ואנרגיה על תכשיט יפה.

ארדן,

של הגן.

ציון ואני

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-22

זה הרגע של דמדומי העירנות שמתרחש בין תחושות הגוף הרגילות שלי לבין הצלילות הזאת שמתרחשת שאני יורד למטה. יש כאלו שקוראים לזה “השלכה אסטרלית”, אבל אני קורא לזה מסע. תחת הגוף החדש שמתגבש סביבי, יורדת קעקע חולית יבשה. לילה. אין ירח, אור סגול יוצא מכל גרגר חול ומהאופק- שם אין ספור דלתות ממתינות לי. אחת לכל עולם אחר שארצה להגיע עליו. הקרינה זורחת גם על העצים- כן, זה האסטרל. המישור הכוכבי, אבל הוא לא מעל לטבע או מתחתיו, זה פשוט טבע אחר. צללים הולכים משם לפה, אנשים אחרים, רוחות… חלק מהתשלובת הזו זה זבל אסטרלי- זיכרונות, אהבה וכאב שהיה חזק מספיק כדי למצוא כאן ביטוי ממושך. לפעמים אני מגיע לכאן למטרה מסויימת, אבל הלילה נקראתי: על ידי מי או מה איני יודע. רגע, ישות זהובה מתקרבת אלי.

אני: שלום.

הוא: אהא, אז יש אנשים כאן מהארץ שלי!

אני: ברכות גם לך… הממ… מי אתה?

הוא: אני לא אתה. אני לא את, אני זה. אני ציון. ציון מוזהבת.

אני: הבנתי! אתה בעצם גניוס לוכי נכון?! רוח חיה של מקום!

הוא: חכמולוג קטן. קראת ספר בחיים שלך אבל אתה כזה פישר פצפון שאפילו לא יכולת לזהות אותי ממבט ראשון! איפה הערכים שלך ילד?!

אני: אני צעיר לעומתך זה נכון… אבל אני מצטער, גם עכשיו אני לא בדיוק מזהה אותך.

הוא: אתה צריך להיות גאה! גאה אני אומר לך. אני חלום שהפך למציאות! מדינה ליהודים!!

אני: כן… אבל…

הוא: אבל מה?! אף אחד לא חשב שזה אפשרי והנה אני כאן! גוף פיסי, כלכלה, פוליטיקה והכל!

אני: כן, אבל אני נולדתי לזה. לא בחרתי את זה. למען האמת- ככל שאני מבלה כאן יותר זמן, ככה אני מבין שזה יותר חלום ופחות מציאות, אפילו סבתא שלי, ששמעה את הכרזת המדינה אמרה “לא זה הילד שאליו פיללנו” בסוף ימיה.

הוא: מה יש להתלונן? הצלנו אותך!

אני: אוהו!

הוא: תתחיל.

אני: בוא נתחיל במגילת העצמאות, אם כך:

“מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.”

הוא: יפה שאתה יודע לצטט- איפה הבעיה?

אני: ובכן, לאיזה נביאי ישראל אתה מתכוון כאן בדיוק?

הוא: לכולם כמובן. הם היו מנהיגי רוח העם.

אני: גם אליהו הנביא?

הוא: בהחלט.

אני: אתה מבין יש כאן בעיה. בזמן שאתה קובע שהוא מנהיג לגיטימי, עוד לא שכחתי את המלחמה הדתית שלו שהביאה למותם של מאות כוהנים שחטאם היחיד היה אמונה שונה משלו- זה סותר את שאר הפיסקה.

הוא: איך בדיוק? אנחנו מציינים במפורש במגילה שיש חופש!

אני: אתה מבין, חופש זה פבריקציה. זה ערך אידיאי שאין לו בסיס למציאות. יש לנו חופש לבחור בין האופציות שניתנות לנו, אם אתה הולך למכונת סנדוויצ`ים לדוגמא, אתה יכול לבחור בין סנדוויץ חביתה, לטונה, לגבינה ולשניצל- אבל הבחירות של איזה כריך יהיה במכונה נעשה עבורי מראש. אני לא יכול לדוגמא לבחור לאכול סנדוויץ` אבוקדו אם הוא לא קיים שם- אני יכול לבחור רק מסט בחירות שתוכנת לתוכי מראש. אני יכול להיות עבד, אדון, שופט או קיסרית אבל אין לי באמת חופש- לא במציאות. למשל אני לא יכול לבחור לא להיות ישראלי. ההורים שלי וההורים שלהם בחרו בזה- והמדינה לא בדיוק מארגנת לי וויזה חזרה לאחת מהמדינות שמהן ברחה משפחתי בשואה.

הוא: אתה לא רוצה להיות ישראלי?! מה קרה לך ילד! ישראל זו המדינה הטובה ביותר בעולם, במקומות אחרים ירדפו אותך כי אתה יהודי!

אני: כל תעשיית הקולנוע האמריקאית מאז לי שטרסברג ועד האחים וורנר הם יהודים שלא בדיוק נרדפים. ביקרתי בגרמניה ובצ`כיה ואף אחד שם לא בדיוק זרק עלי אפרטהייד. יש לי קרובי משפחה באוסטרליה ובאנגליה שחיים בעושר ואוש.. למען האמת, אני ואני חושב שאני מדבר בשם הדור שלי,  קצת עייפנו מחרדת רדיפה שלא קיימת. השואה כללה מוות של שישה מיליון יהודים, עשרים מיליון רוסים, צוענים, הומוסקסואלים… אנחנו לא ייחודיים ברדיפה הזו.

הוא: מערכת החינוך כושלת אם לא הצלחנו להחדיר בך את הערך הזה! מה עוד?

אני: אנחנו לא מתייחסים לכל תושבי הארץ בצורה שווה. תראה לי משפחה ערבית מנסה לגור בישוב עברי- רוצה לנחש מה יקרה לה?! הפכנו קהים, חסרי רגישות.

הוא: זו מדינת היהודים לנו יש זכות קדימה!! אתה בטח אחד השמאלנים הללו שמתנגד לכיבוש והכל! נכון? נכון?!

אני: אני לא שמאלני. למען האמת, אני לא מופיע על המפה הפוליטית.

הוא: איך זה אפשרי?! אתה שמאלני או ימני או משהו כזה, אבל אין אפשרות שלא יהיה לך ביטוי פוליטי! זו מדינה דמוקרטית אחרי הכל!!

אני: אני לא אכנס לדיון של דמוקרטיה, אבל, הדעות שלי פשוט לא שם. תקשיב- אין לי בעיה עם הכיבוש. תראה לי מדינה אחת בעולם שלא כבשה את השטח שלה במקום מסויים בהיסטוריה. ישראל אינה יוצאת דופן ולא צריכה להיענש על היותה מילטנטית שלא בתקופה האופנתית לכך. אבל, אני חושב שצריך להתייחס לאנשים בצורה הומנית זה הכל.

הוא: אבל הם…!

אני: אבל הם כלום. כל מי שקרא על האוריינטליזם של אדוארד סעיד יודע שאנחנו תמיד יוצרים קבוצות של “הם” מול “אנחנו”. הם בדיוק כמונו- אוכלים כמונו, ישנים כמונו, מחרבנים כמונו ומתרבים כמונו. לעזאזל, הם אפילו מאמינים באותו אל כמותכם.

הוא: מה זה הכמותכם הזה? אתה אתאיסט?!

אני: לא. אני פאגני.

הוא: עובד אלילים.

אני: בדיוק כך.

הוא: *מצקצק בלשונו*.

אני: אני לא חושב שבאמת הייתה לי ברירה.

הוא: מה זאת אומרת אין ברירה?

אני: פעם הסבירו לי שעבודת אלילים זו סגידה  לחפצים דוממים. כסף לדוגמא, הוא חפץ דומם- וכל האנשים שאני מכיר במדינה הזו, סוגדים לו, כי ללא כסף לא נשרוד אפילו שנייה. הם עובדי אלילים. אני לעומת זאת גם פגאני- משמע, אני מאמין בטבע ובפנים האלוהיות הרבות שלו. גם כאלו שנכחדו מאז תקופת התנ”ך. אתה מבין, מאז התקופה שבה נוצרת, ציון מוזהבת, היקר- הפריפריליות שלנו לא אפשרה מגוון תרבותי. הקבוצות בארץ מאוד נוקשות. אתה רואה חייל, אתיופי או חרדי ברחוב, אתה יודע בדיוק מאין הוא מגיע, מה הסיפור שלו, מה הוא אוכל, ומה הוא מקווה להשיג בחייו.

הוא: אתה משתמש בשפה עקומה- ומדבר שטויות.

 הזעם המחוייך הכמעט ישראלי שלו כובש בהומור המריר שבו. בשלב זה אני מתעייף מעט ונזכר שאני באסטרל. אני ממקד את מחשבותי ומעצב לעצמי טרקלין בסגנון רוקוקו מאובזר בכורסאות נוחות בגון כחול עמוק, שידת איפור מופיעה עם מחתת קטורת יפנית, שממנה עולה עשן קיארה-סוג של קטורת יפנית נדירה. קשה לי עם זה שאין ריח באסטרל, אז אני מייצר אותו במחשבותי. מבקבוקון קריסטל עם פקק כסף, אני שם על פרקי ידי מעט תמצית ענבר אפור. לאחר האתנחתה הוא ממשיך:

הוא: בנוסף להיותך חוכמולוג, עובד אלילים ופישר, אתה גם סוטה. הומו. ברור שמדינת ישראל לא טובה לך, אתה ממש לא האזרח הממוצע!

אני: תראה לי אזרח ממוצע. כולנו זרים אחד לשני. אם לא הייתי משכיל, או פגאני או הומו, אז היו מוצאים בי משהו אחר- אני שמן לדוגמא, או שערי מלבין מוקדם מידי, או עיני קרובות מידי אחת לשניה, אני לא יודע. כולם מסתובבים עם הידע הזה שיש בהם משהו שונה שמפריד אותם מכל האחרים. בגלל שעבורי האשליה הזו נשברה בגיל צעיר, אני רואה את זה עכשיו שאין ישראלי ממוצע. רק ישראלי- אבל כן, אתה צודק, מדינת ישראל לא טובה לישראלים. אולי היא הייתה טובה פעם, איני יודע. אבל היום כבר לא. אני לא מאשים אותך. אתה חלום, חלום מתובל בתעמולה. ציירו אותך יפה על כרזות שהזמינו יהודים מכל רחבי העולם לפני שזרקו אותם במעברות. לא את כולם, רק את אלו שהיו אפריקאים מידיי או ערביים מידי כדי לשבת בטעימת יינות עם הברון הנדיב. כל חיי הייתי צריך להתנצל שאני שונה- אתה יודע מה? חריג. אז הנה. אני מתנצל. מתנצל שנולדתי מוזר מידי עבור אנשים שעדיין מאמינים במיתוסים כמו “חופש”, או “נורמליות”.

הוא: בדור שלי הורים לא נהגו להתנצל בפני ילדיהם.

אני צוחק.

אני: אתה לא צריך להתנצל. אתה רוצה לדעת איך הורים נראים היום?

בתנועת יד חלקה מראה חיננת מעוטרת בפרזול מוזהב משחירה בחדר. דירת שלושה חדרים בגבעתיים מופיעה. אימא, אבא וילדה. בכמה מילים מיוחדות אני מאפשר למחשבות שלהם להישמע.

אימא: כל היום לעבוד, לגדל, להאכיל ולנקות. רק לעשות ולעשות עשרים וארבע שעות ביממה. קמה בחמש בבוקר, מכינה ארוחת בוקר לכולם, ואז שמה בגדים בכביסה ורצה לעבודה בשבע וחצי. חוזרת בחמש בערב, ולפעמים בשמונה. צריך לעשות שעות נוספות חינם אם היא רוצה להמשיך לעבוד כי הבוס כבר עצבני. מוציאה כביסה, מייבשת, תולה, מבשלת ארוחת ערב וארוחת צהריים לילדה למחרת. בערב היא רוצה לנוח, אבל בעלה רוצה אותה גוף ונפש. כבר לא איכפת לה להתנגד, רק שייגמר כבר, כי היא צריכה לישון. הוא לא הגבר שהיא התחתנה איתו. מה קרה לכל החלומות היפים? כל הזמן מלחמה רק כדי לשרוד… ואני כל כך עייפה…

אבא: לא ייקדמו אותי כבר בעבודה. רוצים רק אנשים שנראים צעירים. לא איכפת להם מה הכישורים שלי, אני צריך לעבוד פי שלושה כדי לקבל את ההכרה שמגיעה לי. להתפטר? איך אפשר. החשמל עלה בכמה אחוזים, ואני אפילו לא יכול לקנות סיגריות בלי להרגיש רגשות אשם… כבר שנים שאנחנו לא מסיימים את החודש וחיים מהלוואה והלוואה שמחסלת את המשכורת שלי ברגע שהיא מגיעה. גם אישתי, אין לה דקה עבורי ביממה. היא חושבת שאני לא רואה את הלכה הסדוקה בציפורניים ואת המבט העייף שמלא באדים של מרכך כביסה? והבת שלי…

הבת: למדתי משהו. יש לי תואר ראשון, שני… ואין עבודה. פשוט אין. איך אני מתחילה את החיים הללו בכלל? אולי אני אעבוד במקצועות לא בתואר שלי? מציעים לי עדיין עבודות מלצרות! ולקנות דירה? בית? המחירים עולים ועולים, ואני לא נראית כמו דוגמנית או כמו הנשים הללו בטלוויזיה. לא משנה שאומרים שזה הכל עבודת מחשב ואיפור, למה המותניים שלי כל-כך רחבות?! אני רצה מדיאטה לדיאטה, לוקחת כדורים כאשר הפסיכיאטר אומר דיכאון….

אני מאפשר לתמונה להתפוגג.

אני: אתה יודע. זה אשמתנו. אפילו אשמתי במידה מסויימת.

הוא: איך כל זה באשמתך?

אני: כנראה שלא הצלחנו במאגר הגנטי שלנו לייצר מנהיג פוליטי שבאמת יציע מהפכה.  כנראה שהשחיתות מתוקה מידי. כנראה שאיבדנו חמלה. אנחנו שולחים פליטים חזרה למדינות שישמידו אותם. לא למדנו כלום מהשואה שעברנו עצמנו וחיי אדם של קבוצות אחרות לא חשובים לנו כמו החיים שלנו. לי למשל, לא יהיו ילדים- מבחירה. איך אני יכול לתת להם לחיות כאן, ככה?

הוא: זה לא כל-כך גרוע, לפחות יש מדינה יהודית!

אני: אתה מוכן לעשות לי טובה?

הוא: הכל למען אח יהודי ישראלי!!

אני: אני רוצה שתשתנה. אני רוצה שתוסיף משהו יחד עם כל הדברים הנוספים הללו במגילות ובזיכרון ההיסטורי. דבר אחד בלבד ולא אבקש שוב דבר.

הוא: ומה הדבר הזה?

אני: חמלה. אני רוצה שכאשר השרים, ראשי הממשלה והשוטרים יביטו למטה מערימות הניירת שלהם, שהם יבינו שכל אגורה שהם לוקחים לעצמם, הורסת משפחה. אני רוצה שההורים יביטו בילדים שלהם ויבינו שזה עולם אחר, לא זה שהם נולדו אליו, אני רוצה שיהודי וישראלי יוחלף באנושי, אני רוצה שצעירים יפסיקו להכות זקנים, ברי נוער יפסיקו להיות ירויים על ידי שונאים, שחשבונות בנק יפסיקו לשעבד אנשים, שיגיעו למצב שבו הם יורים בעובדי הבנק, אני רוצה שתגשים לפחות חלק ממה שהובטח לנו, לדור שלי במדינה הזו. אני רוצה חמלה. זה הכל.

לפני שניתנת תשובה- הדבר הראשון שמתפוגג זה הריח שיצרתי בכשפי, לאחר מכן הסלון הנוח. האור הסגול שבין גרגרי החול מחריף, זמני תם במקום הזה. שיערי מתבדר ואני מתעורר במיטה שלי, בנשימה שצמאה לאוויר. רק צל של דמעה בעיני השמאלית, נשאר לרמז שדיברתי על נושא חשוב, לא לפני כל-כך הרבה זמן.

 

ארדן,

של הגן.

 

חבילת קסם וודאנית לריפוי

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-21

את הלחש הזה המצאתי כאשר ידידה שלי ביקשה שאגן וארפא במהירות ידיד שלה שסבל מדלקות ופגיעות מאגית גדולה. הלחש היה כה אפקטיבי שבחרתי לשמר אותו ולהשתמש בו שוב. כל פעם שהשתמשתי בו הוא עבד. במקרה שלי השימוש בלחש הזה הוא מאוד וודאני, אבל אלו מכם שיש להם פנתיאונים אחרים יכולים לשנות את הלחש כרצונכם. הלחש הזה גם נולד בעידן הפייסבוק- שבו ניתן להשיג ולהדפיס תמונות בקלות. הלחש קורא לשלוש ישויות: לגבה פותח השערים, בבלו-איה שאחרי על מחלות חיידקיות ונגיפיות וימיה שאחראית על ריפוי טבעי. לו רציתי לרוץ עם זה, הייתי מוסיף גם את אובטלה שאחראי לצלילות התודעה, והוא היוצר של הגוף האנושי. יכולתי גם להוסיף את אושון שמרפאה במים מתוקים, וארינלה ואבטה שאחראיים על הרפואה המודרנית- כך שניתן באמת לתקוף את זה מכל כיוון של רפואה שמעניין אותנו.

אז מה עשיתי בעצם? הדפסתי תמונה של האדם מהפייסבוק, על דף A4, וציירתי את הסמלים של האורישות הרלוונטיות ובראשן לגבה. כתבתי את שמו של האדם על הדף וציירתי עם סמלים קליגרפיים. את הדף מילאתי בשבעה צמחי מרפא לריפוי: קפה שהוא מטהר וממריץ ללגבה. לאחר מכן, הוספתי מלח הימלאיה וורוד להגנה ולסמל את ימיה- שמי ים הם מי השפיר שלה, וגם קמצוץ אצות ים. הוספתי אקליפטוס, לבבלו איה, וקופל כדי לשלח רוחות רעות. על זה הוספתי זרעי אניס שהם מטהרים חזקים וכוכב אניס שמחזק את המערכת החיסונית. הדלקתי שלושה מקלות קטורת, אחד לכל אורישה, החל מלגבה, וקידשתי את העשבים. עטפתי את החבילה, קשרתי אותה כמו מתנה בסרט אדום והבטחתי מנחות לאורישות בתמורה לריפוי מלא.

בהצלחה וריפוי נעים!

ארדן של הגן

הנסיך אלגואה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-20

בממלכה רחוקה באפריקה, לפני הרבה מאוד שנים חיו מלך ומלכה אהובים על ידי העם: המלך נקרא אוקוברה, והמלכה אננקי. שנים אחרי הנישואין שלהם, המלכה לא הצליחה להיכנס להריון ולהביא יורש לממלכה. היא התחננה בפני המלך שישלח אותה מעל פניו, או לפחות ייקח אישה שנייה- כמנהג המלכים האחרים בזמן ההוא- אבל המלך סרב. השנים נקפו ורחמה נשאר סגור, עד שיום אחד בחושבה על טוב הממלכה ותושביה, בשעת לילה, המלכה אננקי הסירה את תכשיטיה ובגדיה היפים, ובעורמה עזבה את מתחם הארמון ורצה. אננקי רצה בגלל שהיא ידעה שזו הדרך היחידה שבה המלך ייקח אישה אחרת. המלכה אננקי ידעה שאם לא יוולד נסיך, הממלכה תיפול לידיים של טיראן אכזר. המלכה אננקי רצה בגלל ליבה הטוב. המלכה רצה ורצה, ולבסוף היא התעייפה והתיישבה ליד עץ דקל. ביושבה, עץ הדקל הפיל אגוז קוקוס גדול מאוד. צמאה, המלכה אננקי שברה את אגוז הקוקוס ושתתה את החלב. לאחר זמן מה הלכה לישון. בזמן שהמלכה ישנה, היא שמעה קול גדול ומוזר: “אננקי! אננקי!” היא ניעורה במהירות: “אני עץ דקל הקוקוס. שתית את דמי ופתחתי את ריחמך. יהיו לך ילדים רבים ובריאים! אבל אם את רוצה לשמור את הראשון שבהם, עלייך להקדיש אותו לי שלושה ימים לאחר היוולדו!” אננקי חשה רע. ההיתקלות הזו עם רוח בזמן מנוסתה הפחידה אותה מאוד והיא רצה הפעם לכיוון השני: לארמון. עם בגדים קרועים, היא באה לפתח הארמון, שם המלך אוקוברה ישב ובכה על אובדנה. מה רב היה אושרו לראות את מלכתו, מלוכלכת אך בריאה שבה אליו! המלכה סיפרה בקוצר נשימה את הסיפור והמלך זעק “ברוך יהיה דקל הקוקוס”!

תשעה חודשים בדיוק לאחר היום הזה, נולד הנסיך אלגואה, שבלשונם, פירושו הנאה שבילדים. הילד גדל להיות חברותי, נעים, דיפלומטי וספורטיבי אבל מפונק מעט. כאשר הוא גדל הוא נהג לצאת למשלחות ציד רבות. הנער אלגואה שהקסים נשים רבות, ארגן משלחת שכזו, עם משרתים, ציידים ונערות שעשוע ליערות אפריקה העבותים. בהולכם ביער, לרגע פניו חסרי הדאגות של אלגואה נחרשו קמטים, ומבט נורא עלה בפניו: המשרתים והנערות שהכירו אותו דאגו מאוד כאשר הוא סטה מהדרך, התכופף והרים חפץ זוהר מן האדמה. החפץ היה אגוז קוקוס יפיפה שזרח כמו השמש. לאחר מסע ציד מוצלח, הנסיך הזמין את הוריו לחדרו והראה להם את החפץ המשעשע, ההורים חששו, אבל אלגואה צחק, והפיל את החפץ בצורה הומוריסטית. אגוז הקוקוס התגלגל והתיישב מאחורי הדלת של חדרו. תקופה נוראה החלה- שבה מגיפות ועוני הכו בממלכה. הנסיך אלגואה חלה אנושות ומת. המלך והמלכה פנו לחוזי העתידות שהזכירו לאננקי ולאוקוברה את הבטחתם לעץ דקל הקוקוס שלא קוימה- הנסיך אלגואה לא קודש עבורו שלושה ימים לאחר לידתו. אם מחרוזת של טקסים מאגיים ודתיים לא יבוצעו, אסונות נוספים יפלו על הממלכה ולא יהיה מזון לאיש.

חוזי העתידות ביקשו את אגוז הקוקוס הזוהר, אבל עד שהאגוז נמצא נתברר שהוא נרקב, ולא נותר ממנו אלא עיסה דביקה ומצחינה. הם מרחו אותה על אבן עגולה כמו אגוז קוקוס תוך כדי אימרות לחשים, והשתמשו בחתיכות קוקוס אחרות לוודא שרוח הקוקוס נכנסה באבן. כאשר הרוח השתכנה באבן, פניו של אלגואה הופיעו בה: הם נראו עצובים, אבל קול הנסיך נשמע: הוא יגן על הממלכה מפני כל פולש, מהמקום שבו הוא נמצא, האבן הקדושה. האבן הונחה על מזבח, ואלגואה מגן על הממלכה עד היום. אנשים נוספים ערכו טקסים דומים כדי שתהיה להם אבן מקודשת לאלגואה, וכך הכת של אלגואה נפוצה- ועד היום הוא אורישה של ההגנה, הדרכים, והמזל.

הערות: לאורישות וודאניות אין באמת שם. כל השמות שלהם הם תארים: אשו הוא שומר השער, וגם לגבה, וגם אלגואה. מדובר באותה אורישה עם שמות שונים ממחוזות שונים- הפולחן שלה דומה וזהה (עם טעמים אזוריים) בכל מקום שמכיר בה מבנין ועד קונגו- ועכשיו גם ארצות הברית ואנגליה. יאנסה היא אם התשעה (אויה), אושון היא האלגנטית וכדומה. אלגואה הוא האורישה הראשונה של הוודאנים. הוא נושא על גבו את המנחות והתפילות לאורישות האחרות והוא קרוב ביותר לבני האדם- לטוב ולרע.

על טיהור, קידוש והטענה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-08

 

אחרי כמה שנים של קריאת ספרים- לדעתי לא רק יש בלבול בנושא של טיהור קידוש והטענה, אלא גם הסטנדרטים של הטיפול בחפצים מקודשים באופן כללי בשנים האחרונות מאוד ירוד. עבדתי עם לא מעט חפצים מקודשים- והחדר שלי מכיל מעט כאלה, אז חשבתי לחלוק עם הקהילות הישראליות את מחשבותי. חפץ שעובר את שלושת התהליכים הללו, נועד בדרך כלל להיות מקום מרוכז של אנרגיה, או עוגן רוחני של אנרגיה של אל, אלה או ישות אחרת, בין אם זו בובה על מזבח, שקיק מכיל צמחים, או סתם אבן שנמצאה עם צורה מיוחדת ובעלת משמעות עבורנו- זה לא משנה, אחרי שהדת הממוסדת איבדה את משמעותה, העושר או הצניעות של החפצים המקודשים אינו משמעותי- אלא אם כן מדובר בחפצים מאגיים שצריכים להיעשות בסטנדרט של מסורת מאגית מסויימת. תמיד בספרי הוויקה שמלווים אותנו בתחילת דרכנו, אחרי תרגילי הנשימה העלאת אנרגיה, כדורי אנרגיה ופילוסופית “כל האלים הם אל אחד, וכל האלות הן אלה אחת”, יש בעצם בחטף, את שלושת הפרקטיקות הללו. למען האמת- כל אחת מהן היא לב ליבה של מסורת מקומית ורוחנית שיש לה מורכבות עמוקה- לאדם המערבי זה רעיון חדש ואקזוטי, לאדם העתיק, המידע השטחי הזה שמסופק בחוברת דקיקה היה סוג של עלבון.

טיהור: לעשות נקי. לא תמיד טיהור דרוש. אם החפץ מגיע ישירות מאימא אדמה, אבן למשל, הכוח שלה נמצא במטען האנרגטי שלה. אם אתם לא כריתם אותה, אז היא עברה אנשים, מן הכורה אל המוכר וזה דורש טיהור קל. גם אם מדובר בחפץ מיוצר או יד שנייה. מרווה בוערת, מים נקיים שמשמשים לטיהור מאז שיש אנושות תערובות אניס לניקוי וכדומה, תמצאו את השיטה הטובה ביותר עבורכם- אבל הרמז הוא: תמיד תיגשו למקור הטבעי ביותר. ליד ביתי יש מעיין טהור של מים זכים, שם אני טובל את החפצים העמידים למים שדורשים טיהור. מכיוון שאינכם חלק ממסורת, אתם תצטרכו לגלות את הדרך הטובה לכם, אבל רצוי להשתמש בטבע מסביב. אדמת חמרה טובה גם היא לטיהור והגנה למשל. הטיהור מוחק זיכרון- משאיר דף לבן של אנרגיה שמאפשרת “תיכנות” מחדש.

קידוש: פועל, לעשות קדוש. דבר זה נותן כיוון למטרה המאגית של החפץ. במובן מסויים קידוש זה לא המילה המתאימה. קידוש מתאים יותר למילה האנגלית Sacrifice- מלטינית, לעשות קדוש- כדי לעשות משהו קדוש צריך להקריב משהו. ככל הקורבן יותר גדול כך האנרגיה של החפץ יותר מכוונת ויותר עשירה. הקורבן הזעיר ביותר ללגבה הוא שלושה רגלי עוף. לא אקדש חפץ ללגבה עם פחות ממנחה כזו. האם האלים/ כוחות הטבע שלכם מבחינה מסורתית דורשים מנחה גדולה כזו? לאש אפשר לשרוף דברים- למים, אפשר להשליך משהו לים. באדמה אפשר לקבור ולאוויר- אפשר להשאיר במקום גבוה: למשל, לאובטלה האור הלבן הגבוה ביותר, יש מזבח במקום הגבוה ביותר בספריה שלי- בשל טבעו האוורירי.

הטענה: הקורבן נותן את תחילת האנרגיה לחפץ, ועכשיו האלמנט המאגי: יש צורך לשבת במדיטציה, להעלות אנרגיה על ידי השרשה לאדמה, ומציאת ה”לבה הרוחנית” והכנסתה באמצעות רצון ועיצוב אנרגיה לחפץ. כך אני מקדש: בובת לגבה שהכנתי למזל לדוגמא. היא עשויה מחומרים קנויים ומלוקטים, אז היא טוהרה (במיוחד שיהלומים יכולים להביא מזל, אבל יהלומים מושגים באמצעים לא כשרים לרוב ועשויים להרוס הכל- אז אני מטהר ומקריב חלק מהם, כדי להשתמש בהם), קודשה על ידי לגבה, והאנרגיה הזו עוצבה על ידי הרצון שלי להביא מזל לנושא הבובה.

(סרטון מוסף לא קיים)

ארדן,

של הגן