פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-04-29

“

זה אחד המקומות האהובים עלי בטבריה. רוחות ההרים מלטפות את העמק, ובכניסתו פורחת אורנית לוהבת. הגנן שבחר בוורדים האדומים התעקש על מין חזק במיוחד, שריחו מפולפל ולא רומנטי, וגם על קקטוסים עם קוצים פרחוניים ופרחי שעוונית. יש אזור קטן של דשא, ויש קשתות מתכת מפוסלת עם דוגמא של תפרחות קאלה וענבים. הניחשתם היכן מקום זה? זהו הגן לזכרה של דנה בנט. יש מעט מאוד מקומות שקטים מרכזיים כל כך- בערים הגדולות, ובטבריה בפרט: המצבה לזכרה עומדת באבן שחורה, מתארת את קורותיה. הגן הזה שהוקדש עבורה הוקדש ביותר ממובן אחד. היא עדיין חיה שם, מרחפת בין האור והחשיכה. אין לה ברירה. הגן הפיסי נפרד מגן הרפאים שנבנה שם. בין השמשות, בליל זה הופך להיות הגן שלה ושלה בלבד. היא מארחת את החיים לעיתים רחוקות. המכשפות והאנשים הרגישים רואים זאת- מין הילה כסופה המכסה את המקום, כאילו היא לוגמת את אור הירח. גם באור יום, שכבה סגולה אפלולית אופפת את המקום- ומעטים האנשים שבוחרים לשבת על ספסליו המוצלים זמן רב.

את הגן הזה ראיתי נבנה לאחר מציאתה של דנה בנט סמוך ליום העצמאות ב-2009. לא שמחתי עבור דנה. עוד לפני כן, כאשר אבי היקר החליט להשוויץ בכוחותי הוא גרר אותי למפקד המשטרה של טבריה באותו הזמן. פגשתי את אימא של דנה, והיא נתנה לי תמונות ושברירי אנרגיה. כבר אז הרגשתי מחסום. הנקרומנסיה שלי גילתה לי חשיכה ומים. לא מעבר לזה. הייתי אז צעיר יותר בכישוף, ולא ידעתי ולא רציתי לדחוף קדימה. קיבלתי גם תחושה של בושה עמוקה, של תחושת חרטה- הגופה לא רצתה להימצא. איך מתמודדים עם רצון כזה של גופה? האם משאירים את העולם באבל בעת שמקיימים את רצון המת או מספקים את רצונם של עולם המתים ומפוגגים את קשר האתרי הרך הזה? נותרתי אפוא, ללא תשובות. הסרתי את המקרה מסדר היום שלי והמשכתי בעיסוקים אחרים.

המקום הזה, שבו מצבת הבזלת עומדת עם מילים שאיש לא קורא, בשפה עברית לא תקנית, מזכיר לי את הבדידות- כאן בעידן הממוחשב הזה אנשים בודדים כל הזמן. כן, חברים מבית ספר תיכון וצבא נמצאים בפייסבוק ובשאר האתרים הללו, אבל כל איש יש את הגן המבודד שלו. אולי רק רחל המשוררת זכרה זאת בשירה “גן נעול”, שנכתב כי היא עצמה סבלה משחפת, שבה נדבקה ממטופלים להם היא החליפה מצעים ושפכה סירי לילה כאחות:

מי אתה? מדוע יד מושטת
לא פוגשת יד אחות?
ועיניים, אך תמתנה רגע,
והנה שפלו כבר נבוכות

גן נעול – לא שביל אליו לא דרך.
גן נעול – אדם. גן נעול.
האלך לי, או אכה בסלע
עד זוב דם.

אודי עשן אחרונים מתפוגגים ממחתת קטורת קוריאנית עם גלזורה ירוקה ועליה שזורות חרציות מאם הפנינה עם לב קוראל אדום- כמו נקודת דם זעירה. הנר יבער או זמן מה, צמוד למצבה, משחרר לשונות זהובות עם קצה שחור. בחוסר רצון אנתק את עצמי מהגן הזה, מעולם המתים הלא משתנה. בעולם החיים ממתינה ההתמודדות, חסרת הפניות והאלימה. הצורך במזון, הגנה, אהבה ושאר הדברים- המוות, כרגיל, ימתין לאחר כך.

 

ארדן

של הגן.

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-04-12

“

נוסחאות המצב לבית שליו גדולות ומגוונות- אבל לעיתים קרובות עלינו להוסיף לנוסחת הבסיס כדי לקבל משהו רענן ורלוונטי. החזרת הקטורת הזו לאופנה נולדה מצורך של ידידה קרובה שלי להשליט הרמוניה בביתה.  הכוחות שמחוץ לבית לוחצים הרבה פעמים, בעיות כלכליות, בריאותיות וכדומה, וכרגע המערכת בנויה בצורה כזו שהיא אינה משרתת את האנשים אלא את עצמה בלבד. הקטורת הזו מתאימה מאוד גם בתור מתנה, כי את הברכה שבתוכה נעשיר על ידי רצון הטוב על ידי נתינה לקרובנו, בין אם מדובר במשפחה שבחרנו לנו, או במשפחה הביולוגית שלנו. והרי הרכיבים:

 

1. כפית של פלפל אנגלי טחון

2. חופן לבונה באיכות טובה / בנזואין שהוא אופציה זולה יותר ויומיומית יותר

3. שתי כפות אבקת סנדלווד

4. חופן קטן של פרחי אזוביון (לבנדר)

5. 18 ניצני וורדים אדומים או וורודים שלמים

6. לימון יבש קטן אחד (לימון פרסי צהוב בחנויות תבלינים)

7. קמצוץ עלי זהב למאכל / או אבקת זהב אמיתית

8. כפית תבלין ציפורן

 

יש לכתוש את הרכיבים לאבקה דקה, או להעביר במטחנת תבלינים חשמלית. יש לשים בצנצנת יפה ולשים מעט על גחל בוער במחתת הקטורת תוך כדי תפילות ולחשים לשפע והגנה על הבית.

 

היו ברוכים.

 

ארדן,

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-03-20

“

המעבר של שרביט השליטה בין כוחות החושך לאור תמיד מפיל אותי בעונה הזו. פתאום אני צריך לישון עשר שעות בלילה ועוד שעה בצהריים. פתאום העלים הירוקים שעולים על צלחתי נדחים בשאט נפש. פתאום העשייה שלי נעשית כבדה ומעייפת ומלאת פחדים. אני רוצה מאוד להנות מאביב כהלכה, אבל האנרגיה שנדרשת ממני היא קצת כמו דרישה מחולה פיברומיאלגיה שסובל גם ממחלת היאפים- אני דורך והולך במים. כל צעד דורש מאמץ. שלא תטעו כל מכרי מכירים בי כאדם של חורף, בחורף אני פורח, בחורף יש סדנאות ופרוייקטים בחורף…הכל אפשרי. ובכל זאת, אני מניח על מזבחי את זרי הפרחים, אוסף את פרחי השיטה לבשמים, ורודה שומן חזיר לשמני אהבה להמשך השנה, בין מיטה למיטה, בין חן לעייפות ועוד. זה נראה תמיד משונה עבורי במידת מה, שדוקא בעונה הזאת אני אצנח מותש כל כך. אין לי סבלנות אפילו לגרש את צמר, החתולה הביתית כאשר זו מעזה לחלוק את מיטתי. אני לא אשכח את היום ההוא, החתונה ההיא שבה אישה חשובה בקהילה הפגאנית הביטה בי בהלם כאשר אמרתי לה שאני כוהן של הקטה, והיא חשבה שאני ראוי יותר להיות כוהן של אפולו. ובכן, מעבר האור והחושך הזה מוכיח את טבעי האמיתי. כל שנותר לי כעת זה להמתין למאבון כדי לגדל את כוחי וסבלנותי בחזרה. ניחוחות פרחים רמוסים ממלאים את נחירי, ואפילו מגע המשי של הקימונו לא מרגיע את עורי הצורב. לילה.

 

ארדן

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-03-06

“

הסיפור מוקדש לרוהן, ואלון תבור.

כאשר האנשים רעבו, השמש עצמה שלחה לאדמה את עלמות התירס. בכורה בהן הייתה תירס צהוב, והצעירה בהן תירס כחול, וכאשר הן רקדו, התירס גדל, והן לימדו את בני האדם את סודות החקלאות. את הסיפור הזה, אין צורך שאספר, יש את אלה שיספרו אותו טוב ממני . אבל כאשר עלמות התירס היו חופשיות לחיות מול בני האדם, בני האדם הוקסמו ומיופן וכוחן, בעיקר מיופיה של הצעירה בהן, תירס כחול. יום אחד, אחד מגברי השבט שנדחה על ידי תירס כחול, חטף אותה וכלא אותה. בהתחלה איש לא ידע לאן תירס כחול נחטפה, אבל לתירס צהוב היו חשדות בנוגע לזהות החוטף. כאשר היא פנתה לאנשים, הם התעלמו ממנה. כאשר היא באה לאבא שמש ולכוחות הטבע היא נדחתה, אבל בסופו של דבר, כמפנה אחרון היא פנתה לאבא קיוטה. אבא קיוטה הערמומי החליט להותיר את חותמו על העולם. “האם את מרגישה חסרת כוח עלמת תירס צעירה?” הוא שאל אותה. “כן, ” היא ענתה בדמעות. “אנחנו הבאנו חיים לאדמה הזו, והאכלנו את האנשים, והם הודו לנו על ידי זה שהם חטפו את אחותי!” אבא קיוטה אמר : “כוח יכול להיות שלך, תירס צהוב, רק אם תתמסרי ותהפכי להיות משהו אחר, אם תלמדי את אמנות הכישוף.” איש לא הכיר את אמנות הכישוף אז, בשחר העולם ותירס צהוב הייתה הראשונה שלמדה אותה. היא למדה להרוג במילותיה, היא למדה לשנות צורה ולעוף, למדה לרפא עקרות ולהביא עקרות, ובבוא הזמן היא הרגה את האיש שחטף את תירס כחול אשר לאחר מכן שוחררה מעבדות ואונס. תירס צהוב לא שמרה את סודותיה עימה. היא לקחה קבוצה של נשים וגברים שקיבלו את השם “יאיאט” ולימדה אותם את סודותיה. חבר היאיאט הרשמי האחרון מת ב-1908 לוקח את סודות המכשפים של שבט ההופי אל הקבר.

 

ארדן,

של הגן
 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-03-05

“

בעבר לא היו מכשפות. ברגע שאוגון העניק לגברים את כלי הנשק, הם צדו והרגו, בזמן שנשים ישבו בבית, ניקו, בישלו, ילדו והניקו. אבל הכוח שניתן לגברים היה לא מאוזן ונשים רבות חשו את אי הצדק שיש בכוח הזה. לאט לאט גברים הפכו להיות מרכז התרבות והן נדחקו החוצה, והגברים עשו דברים לא הוגנים כלפיהן, אנסו, רצחו- הרגו תינוקות, עד שהחזקות בנשים התאגדו ודיברו בינהן. “עלינו לקבל את הכוח להרוג! בדיוק כמו הגברים!” הנשים הכינו סעודה גדולה לאשו וביקשו את עזרתו. אשו קיבל את המנחה וענה: “אתן לכן את הכוח להרוג, אבל עליכן לדבר עם אורונמילה קודם לכן.” הנשים הכינו מנחות לאורונמילה, ופנו אליו. אורונמילה שמחזיק את הידע הקוסמי המלא והעשיר, הוא גם מעט שוביניסט והומופוב, והיה מאלו האחראים לזה שגברים יקבלו את כוחם המוגזם. כאשר הוא ראה נשים, חלקן מניקות ובשמלות דורשות את הכוח להרוג את הזדעזע. “לתת לכן את הכוח להרוג?! מדוע ולמה? לאיש אין זכות לתת לכן את המתת הזה! עליכן לפנות לאולדומרה בעצמה, רק היא יכולה להחליט מי יחיה ומי ימות.” וכך הוא העביר את הנטל הבירוקרטי של ההחלטה לאולדומרה. כאשר הנשים הראשונות נכנסו לאולם הבלתי מושג של אולודומרה, אולודומרה הזדעזעה, העולם נברא כך שבני אנוש אף פעם לא יוכלו להגיע אליה. רק אשו היה יכול לאפשר דבר כזה. “אשו! מה פירוש הדבר הזה?” אולודומרה דרשה.”ובכן,” אשו גרס, “הבטחתי לנשים הללו שאם הן תדברנה עם אורונמילה, אעניק להן את היכולת להרוג.” אולודומרה שאלה “והאם הן דיברו עם אורונמילה?” “אשו ענה “כן” “אז תן להן את היכולת להרוג.” ומאז נשים מסוימות בכל דור ודור הן מכשפות ויש להן היכולת להרוג. מאז, גם, בשעות חירום כל אישה יכולה להפוך להיות מכשפה ולהרוג. עם הזמן המכשפות למדו להפוך לציפורים, להטיל כשפים שונים. מאז יש להן גם תודעה קולקטיבית, אגונגון משלהן והן מדריכות מכשפות ומכשפים דורות רבים לאחר מותן.

 

 

ארדן

של הגן.

“