על אמבר, סלט וסחלבים. (עם מילון למוגבלים קולינרית)

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-05-05

אז ככה. לא היה לי אינטרטנט מלא זמן. למה? כי אבא לא יעיל. אבל זה לא חדש. מה כן חדש? סיימתי את אמבר. ואני מתחרט. הנסיכה פיונה לא אהובה עלי יותר. את מי שאני כן מחבב כרגע זה מנדור. כן, זה שאתם רואים בתמונה. הוא הוציא את עצמו מרצף השילטון והחליט שלהיות מאחורי הקלעים יהיה יעיל יותר. אדם חכם. בוחש בקדירה. והוא יעיל ביותר. אחרי שהוא ודארה כמעט הרגו את מרלין (ומרלין ניצח!) הוא הזמין אותו לארוחת ערב. (יש לו לחשי קולנריה מוצלחים- קולינריה = אוכל).

“רון, תארגן לי משהו, באים אלי אורחים.”

“מתי?!”

“עוד חצי שעה”

“ווידע קאפו” – (או הראש שלי- רומנית)

“תכין סלט גדול…”<BR><BR>”עופי מהמטבח.”

לקחתי בגט גדול, חתכתי לפרוסות אלכנוסיות, טיבלתי בשמן זית (ירוק. לא זבל מהסופר, שולחים את אבא לשטחים כדי לקנות פח כל חצי שנה) ומעכתי מעל זה שום. ושמתי עלה ריחן טרי על כל פרוסה. זרקתי לתנור בחום גבוה.

ועכשיו סלט: עגבניות תמר. (מתוך אשכול, הם מתוקות.) אני קוצץ אותן לחתיכות קטנות, מסיר את העוקץ ואת הראש הלא אכילים. מלפופונים שנועדו לדבר אחד בלבד בסלט. נפח. חסת משי מסולסלת וחצי אדומה: גוון ומרקם פריך. אני מפריד את כל העלים ומשרה במים עם מעט מלח. בצל סגול… והפתעה: שום ירוק. מעט, שיהיה על קצה הלשון. ובמחבת קטנה אני מטגן מעט גבינת חלומי (למאותגרים קולינרית: שילוב של גבינה צפתית ובולגרית, שמיטגנת טוב. רכה מבפנים וקשה מבחוץ). כשזו קצת שחומה, אני מסיר לנייר ספיגה. זורק חופן אגוזים לקרש החיתוך…

*טלפון*

>”היי מריאנה….”

**שיחה צונזרה כי היא כללה דברים מגונים עם עז**

אחרי שהאגוזים טוגנו, מוסיפים לקערה הענקית. (זו הכי הגדולה בבית)

ועכשיו השלב הקריטי! התיבול. אם זה מתפקשש, הסלט גרוע. אם הוא מצליח, אנשים ישתחוו להוד גדולתי. אז, אני מוסיף שמן זית, +טיפה+ מלח, חומץ בלסמי (חומץ בין יין. מיושן בחביות אי שי באיטליה, אפשר לקנות בסופר. כל מאכל הופך לגורמה), ומיץ מחצי לימון.

הצלחה! וקטרזיס.

“אז בקיצור, כשאתה אצל אחותך, נלך שנינו ללהרוג את ביל 2. שי אמר שזה סרט טוב. למישהו נעקרה עין”.

“סבבה”.

אני חותך גבינות, עושה מגש יפה שקווי ההפרדה בין גבינה לגבינה הם עגבניות מיובשות (מאיטליה, מתייבשות על הגגות עם המון קורנית. יאמי) עלי ריחן, וצימיצ’ורי -(תערובת שמשמשת בתור רוטב, או טיבול נוסף אצל האגרטינאים)

אני מוציא את הבגט האפוי, מסדר בסלסילה בצורת פרח, עורך מזנון, שם עציץ סחלב פורח במרכז…

“אממ… רון..”

“מה?” מסתובב במחווה דרמטית

הם אמרו שהם יבואו מחר.

ללללללללללללללללללללללללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

באור, אהבה וקבר של אוכל,

ארדן.

בום בה עז.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-04-19

אני נקרע לשניים. מצד אחד… אני ממש רוצה ללכת לבומבמלה, הרעש, ההמון, הדוכנים, ולראות את שי אחרי מנת יתר של מיץ גת. (אפרודיזאק טבעי ומסמם קל) מצד שני, אני מפחד להתאכזב. האמת שרציתי ללכת רק כדי להיות עם החברים שלי שם. מריאנה, השמיכה עם הבליטות, להכיר יותר טוב את מורן, את עינב, וכל השאר. מצד שני… אני יודע שאני לא הייתי שורד יותר מיום. יותר מידי חול, רעש וכדומה, זה פשוט לא הסיגנון שלי. זה מזכיר לי את הטיולים בבית ספרי, מכיוון שזה היה בית ספר פרטי, היה לנו טיול כל חודש. כולל טיול שנתי וטיול שכבתי. שנאתי את כולם (פרט לאלו שכללו ללכת למוזיאון), אבל הלכתי בכל זאת. יכולתי לומר לאימא להתקשר ולומר שאני חולה אבל רציתי ללכת כי כולם אמרו שזה כיף, וידעתי שאני אשתגע מאכזבה אם פשוט לא אלך לזה. וצדקתי. כמעט בכיתי כשמריאנה סיפרה לי על כ-ל מה שהיה שם ומה שפיספסתי.

ואז, תמיד יש את העז. והמבין יבין מאוהההה.

זוכרים את שיקוי נגד האהבה שנטלתי? אז הפסקתי איתו. לפני כמה שבועות, שהפכו להיות קשים. אז לגמתי שיקוי אהבה שבנוי “לסדר” את חיי האהבה שלי ולהביא את זה שיקר לי קרוב. אבל האהבה שפוגגה את השיקוי רוצח האהבה נעלמה יחד עם נטילת שיקוי האהבה החדש. אני מקווה שזה סימן טוב לשינוי חיובי. אני מצפה לכך באורך רוח.

אז פגשתי שוב את מורן. אגב, השידוך בדרך! קוראים לו טל, אם לא אמרתי לך כבר. פגשתי את עמרי ואת עינב ביום שישי שעבר. הספקתי רק לראות מעט מן ההילה של עינב, ואני שמח לדווח שהיא אחת מאיתנו. (לא Peasantry) זאת אומרת. וזה טוב. עומרי יאלץ לחכות לסריקה עמוקה יותר, כי יש בו… משהו מוזר, אבל מלבד זה, ההילה שלו רגילה לחלוטין. מוזר אבל נכון. נחכה להזדמנות נוספת.

עונת הסחלבים מגיעה בקרוב, ואני אעוף לירושלים לתערוכה השנתית בגן הבוטני. בתיקווה שהשנה הדברים יסתדרו.

ארדן

בדד…

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 11/04/2004

אין שי, אין מריאנה אין אף אחד שיארח לי חברה חוץ מדפנה(לא Battle), שגילנו שהיא בולמית ועשינו עליה ביינדינג. לרוב, אני מרגיש כמו יאוש, אני טורח, עושה, רוקח, פותח ספרים, רוקח שיקויים, כותב מאמרים, והשבוע אפילו לא אמרו לי תודה, חוץ מהעוקצנות הרגילה של מנהלת הפורום. בלע.

שי כשאתה חוזר מבומבמלה אני מצפה לדיווח מלא. מריאנה, כנ”ל ויש לנו תמונות יפות מהסדר. אני אשלח לך. הסחלבים פורחים בקרוב, יש ניצנים ויומולדת שמח אימא. את זקנה בת 51.

וחידת השבוע: ביהדות, מה הקשר בין קללות לבין בתי קברות?

יש לכם עד יום ראשון הבא לענות.

להת’, תמיד יש לנו את הבלוג.

ארדן.

פסח… ואורחת.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-04-06

אני עומד במטבח ומעמיס לעצמי על הצלחת שאריות של סלט תפ”א, חסה, ומכין כריכים משנצילים שהיו שאריות לארוחת הערב בפסח. ואני תוהה לגבי מה שהיה.

לפני שבוע הזמנתי את אנבל המכונפת לסדר. כעסו עלי קצת כי לא תיאמתי עם אף אחד, אבל לא היה לי איכפת. אני מכשפה, לא אמור להיות לי איכפת. אבל בכל אופן, היה מצויין. הסדר היה קומי כרגיל (אימא מקריאה את ההגדה מהר, ואני שופך את הגביע של אליהו הנביא שרצח באחיותי ואחי לפאגניזם) והיה אוכל. כרגיל כמות עצומה: גפליטע (שאני לא אוהב וגם אורחתי המלבבת, פתאום אני לא מרגיש לבד…) שפע סלטים, שלא היה להם מקום בשולחן, שכיכב בהם החציל הכה ישראלי ומגעיל, פלפלים ממולאים, שניצלים, ופשטידת תפוחי אדמה בגודל של הר.

יש אוכל. הבאתי לאנה ספרים בכיכובו של היחיד טרי פרצ’ט (וכן, אני מרגיש רגשות אשם שהיא בגללי תפספס לימודים בגלל שהיא תקרא הכל בלי להפסיק במשך שנה לפחות) הבאתי לה דיסק של אניה (קלטית בע”מ) והיה טוב. דיברנו על כמה רע לנו, וכמה אנחנו שונאים ואוהבים את שי, והכל היה סבבבה.

כן ירבו הימים שבהם החיוך ינצח על הבכי. לא לשווא אמרו שהשיר נובע מהפצע.

עוד אביב- תמונתו של גיסי.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-03-23

התמונה הבאה* צולמה על ידי גיסי, תומס שימקו. הוא אדם יקר. נחמד מאוד, אנחנו חולקים טעם משותף בהרבה דברים: מחשב, אוכל, אמנות… אין לו הרבה זמן לשטויות שלי, למרות שהוא כמעט כמו אח גדול שמעולם לא היה לי. לפעמים נדמה לי שהוא לוחץ חזק מידי, מגונן חזק מידי, ואז אני תוהה… האם הוא ארדן שלי? כל התחושות ששי תיאר, של דאגה מפורזת, האם זה קורה פה?

שי, אני לא כזה חונק שחושב מה שאני אומר זה נכון? נכון?… שי….

זה סתם חרדת נטישה שיצרתי לי. תומס הוא אדם טוב, והוא מנסה. שזה הכי חשוב. אני ועוד אחרים עוד מחכים שהוא יגיע לפספרקטיבה אמנותית. תמיד היה לו קשה לבטא את עצמו וורבלית, או פיסית. אנחנו רק נחכה ונראה. והפרח האחרון שהוא למד מהוא הוא האירוס. מלך הפרחים הישראליים שהפך לסמל שמורת הטבע בארץ.

ארדן.

*לצערי לא הצלחתי למצוא גיבוי של התמונה בשום מקום