פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-06-17
כשהגעתי לבסיס, חזיתי את העתיד. למה? חששות. זה טבעי. כרטיס ביקור. זכור לי שבזמן שהייתי בצריפין, נכנסתי למשרד בעשר בבוקר, ויצאתי בחמש. למה? כי קראתי את העתיד בקלפי הטארוט למפקדים, לפקודים, לסגני אלופים, וכדומה בלי הבדל מין, גזע ודת. בלע. ובבסיס שלי, רובם נחה עליהם כף ידי, ואת העתיד גיליתי להם בהזדמניות שונות. זה היה רון *שלהם* לא ארדן. רק מכשפות רשאיות לקרוא לי בשם הזה. פירושו הוא “מקור הנשמות” בגאלית. או “עמק הציפורים” בתרגום חופשי. זוהי מתנת רוח הצפון.
אותה הרוח שהביאה אותי לאן שאני עכשיו. הלקח שהאלה הגדולה בחרה עבורי, הוא התפוררות. ראיתי את הבסיס שלי קטן, מתפורר, וגוסס. אנשים באים, אנשים הולכים,
סוד המוות. ככה היא האלה שבחרתי לכהן לה. הקטה, אלת הכישוף, הצמתים, והמוות.
היא מהלכת מעדנות בצמתים כאישה זקנה המלווה בדמויות הרפאים של כלבי ציד שחורים. היא כמוני דחויה, ובת טיטנים, מהלכת בין שלבי החיים השונים במראית עין של שניה עד נצח. עלמה, אם, וזקנה. אני משרת אותה במאגיה כמו מדיאה, או קירקה. בעלות הדם שזורם בשמש.
הפסקתי לשאול “למה?” כי כבר קיבלתי תשובה. וכמו תשובות אמיתיות אי אפשר ליצוק את האמת למילים. “איך” יותר מעניין אותי כרגע. ובקרוב שיחרור. ואני אארח בביתי כל אדם היקר לי. את כולם. וקצרה היריעה. זה יהיה מעניין. עוד שלושה וחצי חודשים שיעלמו כמו לחש פיות באור השמש. ועכשיו הקלפים אינם קרים למגעי. כדור הבדולח אינו משקף, והעתיד פתוח לכל הכיוונים. מה אעשה עם החופש? סביר להניח שאהיה מה שאני לשם שינוי. נתתי יותר מידי לאנשים להכתיב מה שאני. ונתתי יותר מידי לעצמי להסחף עם הרוח. אני לא אהיה שי שיזניח את הלימוד שלו.
Shriaat: This will serve as your last warning Arden. I grant such to so Very very few.
והחדשות הטובות: הסחלבים פורחים, ומשרים אור על חיי וביתי.