Category Archives: תפוז

בום בה עז.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-04-19

אני נקרע לשניים. מצד אחד… אני ממש רוצה ללכת לבומבמלה, הרעש, ההמון, הדוכנים, ולראות את שי אחרי מנת יתר של מיץ גת. (אפרודיזאק טבעי ומסמם קל) מצד שני, אני מפחד להתאכזב. האמת שרציתי ללכת רק כדי להיות עם החברים שלי שם. מריאנה, השמיכה עם הבליטות, להכיר יותר טוב את מורן, את עינב, וכל השאר. מצד שני… אני יודע שאני לא הייתי שורד יותר מיום. יותר מידי חול, רעש וכדומה, זה פשוט לא הסיגנון שלי. זה מזכיר לי את הטיולים בבית ספרי, מכיוון שזה היה בית ספר פרטי, היה לנו טיול כל חודש. כולל טיול שנתי וטיול שכבתי. שנאתי את כולם (פרט לאלו שכללו ללכת למוזיאון), אבל הלכתי בכל זאת. יכולתי לומר לאימא להתקשר ולומר שאני חולה אבל רציתי ללכת כי כולם אמרו שזה כיף, וידעתי שאני אשתגע מאכזבה אם פשוט לא אלך לזה. וצדקתי. כמעט בכיתי כשמריאנה סיפרה לי על כ-ל מה שהיה שם ומה שפיספסתי.

ואז, תמיד יש את העז. והמבין יבין מאוהההה.

זוכרים את שיקוי נגד האהבה שנטלתי? אז הפסקתי איתו. לפני כמה שבועות, שהפכו להיות קשים. אז לגמתי שיקוי אהבה שבנוי “לסדר” את חיי האהבה שלי ולהביא את זה שיקר לי קרוב. אבל האהבה שפוגגה את השיקוי רוצח האהבה נעלמה יחד עם נטילת שיקוי האהבה החדש. אני מקווה שזה סימן טוב לשינוי חיובי. אני מצפה לכך באורך רוח.

אז פגשתי שוב את מורן. אגב, השידוך בדרך! קוראים לו טל, אם לא אמרתי לך כבר. פגשתי את עמרי ואת עינב ביום שישי שעבר. הספקתי רק לראות מעט מן ההילה של עינב, ואני שמח לדווח שהיא אחת מאיתנו. (לא Peasantry) זאת אומרת. וזה טוב. עומרי יאלץ לחכות לסריקה עמוקה יותר, כי יש בו… משהו מוזר, אבל מלבד זה, ההילה שלו רגילה לחלוטין. מוזר אבל נכון. נחכה להזדמנות נוספת.

עונת הסחלבים מגיעה בקרוב, ואני אעוף לירושלים לתערוכה השנתית בגן הבוטני. בתיקווה שהשנה הדברים יסתדרו.

ארדן

בדד…

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 11/04/2004

אין שי, אין מריאנה אין אף אחד שיארח לי חברה חוץ מדפנה(לא Battle), שגילנו שהיא בולמית ועשינו עליה ביינדינג. לרוב, אני מרגיש כמו יאוש, אני טורח, עושה, רוקח, פותח ספרים, רוקח שיקויים, כותב מאמרים, והשבוע אפילו לא אמרו לי תודה, חוץ מהעוקצנות הרגילה של מנהלת הפורום. בלע.

שי כשאתה חוזר מבומבמלה אני מצפה לדיווח מלא. מריאנה, כנ”ל ויש לנו תמונות יפות מהסדר. אני אשלח לך. הסחלבים פורחים בקרוב, יש ניצנים ויומולדת שמח אימא. את זקנה בת 51.

וחידת השבוע: ביהדות, מה הקשר בין קללות לבין בתי קברות?

יש לכם עד יום ראשון הבא לענות.

להת’, תמיד יש לנו את הבלוג.

ארדן.

פסח… ואורחת.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-04-06

אני עומד במטבח ומעמיס לעצמי על הצלחת שאריות של סלט תפ”א, חסה, ומכין כריכים משנצילים שהיו שאריות לארוחת הערב בפסח. ואני תוהה לגבי מה שהיה.

לפני שבוע הזמנתי את אנבל המכונפת לסדר. כעסו עלי קצת כי לא תיאמתי עם אף אחד, אבל לא היה לי איכפת. אני מכשפה, לא אמור להיות לי איכפת. אבל בכל אופן, היה מצויין. הסדר היה קומי כרגיל (אימא מקריאה את ההגדה מהר, ואני שופך את הגביע של אליהו הנביא שרצח באחיותי ואחי לפאגניזם) והיה אוכל. כרגיל כמות עצומה: גפליטע (שאני לא אוהב וגם אורחתי המלבבת, פתאום אני לא מרגיש לבד…) שפע סלטים, שלא היה להם מקום בשולחן, שכיכב בהם החציל הכה ישראלי ומגעיל, פלפלים ממולאים, שניצלים, ופשטידת תפוחי אדמה בגודל של הר.

יש אוכל. הבאתי לאנה ספרים בכיכובו של היחיד טרי פרצ’ט (וכן, אני מרגיש רגשות אשם שהיא בגללי תפספס לימודים בגלל שהיא תקרא הכל בלי להפסיק במשך שנה לפחות) הבאתי לה דיסק של אניה (קלטית בע”מ) והיה טוב. דיברנו על כמה רע לנו, וכמה אנחנו שונאים ואוהבים את שי, והכל היה סבבבה.

כן ירבו הימים שבהם החיוך ינצח על הבכי. לא לשווא אמרו שהשיר נובע מהפצע.

עוד אביב- תמונתו של גיסי.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-03-23

התמונה הבאה* צולמה על ידי גיסי, תומס שימקו. הוא אדם יקר. נחמד מאוד, אנחנו חולקים טעם משותף בהרבה דברים: מחשב, אוכל, אמנות… אין לו הרבה זמן לשטויות שלי, למרות שהוא כמעט כמו אח גדול שמעולם לא היה לי. לפעמים נדמה לי שהוא לוחץ חזק מידי, מגונן חזק מידי, ואז אני תוהה… האם הוא ארדן שלי? כל התחושות ששי תיאר, של דאגה מפורזת, האם זה קורה פה?

שי, אני לא כזה חונק שחושב מה שאני אומר זה נכון? נכון?… שי….

זה סתם חרדת נטישה שיצרתי לי. תומס הוא אדם טוב, והוא מנסה. שזה הכי חשוב. אני ועוד אחרים עוד מחכים שהוא יגיע לפספרקטיבה אמנותית. תמיד היה לו קשה לבטא את עצמו וורבלית, או פיסית. אנחנו רק נחכה ונראה. והפרח האחרון שהוא למד מהוא הוא האירוס. מלך הפרחים הישראליים שהפך לסמל שמורת הטבע בארץ.

ארדן.

*לצערי לא הצלחתי למצוא גיבוי של התמונה בשום מקום

האביב- פרימוורה.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-03-23

אני טיפוס של חורף. קפיאה. שי יודע את זה. בקיץ המזגן כה חזק עד שחדרי הופך לארמונה של מלכת השלג לפיו. אבל גם לאביב יש נגיעה בי. הזמן ללכת להשתולל בטבע, כשהכל פורח בעלומים.

הנה אחת היצירות שאני הכי אוהב: פרימוורה של סנדרו בוטצ’לי. זה הכל על אישה אחת. אותה אהובה שלו. אם תסתכלו מקרוב תראו אותה. אותם פנים. אז מה יש לנו שם? בהתחלה, מימין, איש צעיר וכהה אוחז בצעירה, שמפיה יוצאים פרחים. זוהי פרספונה, אלת האביב הפרחים והשאול. האדס חטף אותה, ולאחר שיפוט של זאוס, הוחלט שהיא תחיה חצי שנה על האדמה, בזמן האביב והקיץ, וכאשר היא מתחת לאדמה, דמטר אימה מבכה אותה בחורף, ובסתיו. לאחר מכן עומדת דמות בדד בהריון. זוהי מריה הקדושה. (הלבוש בכחול ואדום מסגיר אותה) אבל היא עומדת בגן של סמלים פאגנים. אני תמה. למה סמל נוצרי שם? אני מניח שזה ניסיון להשוות את מריה לאימא אדמה, האם הגדולה של הטבע, שבה אני מאמין. במידה מסויימת היא כזו. היא החליפה את גיאה בתור האם הדתית.

הלאה: שלוש האלות רוקדות הלוא אלו הרה, ארטמיס/דיאנה (לא משנה אחת משלושת הבתולות הנצחיות, והגירסאות משתנות עם הזמן) וכמובן אפרודיטה. שלידם הנער שקוטף תפוח הוא הנסיך פריס. הסיפור הוא כזה: באחד הנשפים אריס אלת המדון זרקה תפוז מוזהב להיכלי האולימפוס שעליו היה כתוב “ליפה מכל” שלוש האלות רבו על מי היא היפה מכל, זאוס שלח אותך לבן תמותה. וכל אחת מהן ניסתה לשחד אותו. אבל הוא קיבל את השוחד של אפרודיטה, שהוא היה הנערה היפה מכל. זו, היא הלן מטרויה. וכך פרצה מלחמת טרויה מכיוון שזו הייתה מאורסת לאחר. הכל על תפוח. מראה על יהירות האלים, ועל טיפשות האנשים. המנצחת האמיתית הייתה כמובן אריס, שזכתה למנת הריב שלה, זאוס שניצל את העדרה של הרה כדי לבגוד בה עם כל נמפה באולימפוס (וגם כמה בנות תמותה על האדמה) ורק אחר כך פריס, והלן כמובן הייתה כלי. זה מראה כבר את הפניה הפטריאכלית של הפאגניזם, ותחילת השוביניזם.

בקיצור, תמונה יפה מאוד, וטעונה מאוד. אחת האוהבות עלי ביותר. חשבתי שאני רוצה לחלוק אותה עמכם.<

ארדן