פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-12-30

החיפוש. וכמו כל חיפוש זה מתחיל בשאלה. השאלה שלי הייתה פעם מהי באמת המהות של הכישוף? מאוחר יותר גיליתי שזו שאליה שקוץ בה. היא לא השאלה הנכונה כי השאלה שלי תתן לי תשובה של כמה מילים, כשאני בעצם מחפש משהו עמוק יותר. אני מחפש את הקירבה של מאגיה אמיתית ולא את התשובה לשאלה שלי. לאחרונה במקום הכי לא צפוי מצאתי תשובה אחת מקובלת: כישוף זה לא דבר, כי ברגע ששמים כישוף בקופסא קטנה ומתוייקת זה לא כישוף יותר.

*נוסטלגיה*

שנים לפני שידעתי דבר על מאגיה וכישוף ודימיינתי סיפורי פיות שעוד לא היו אופנתיים שיחקתי בגינה קטנה ליד הבית שלי. שמעתי קול יפה וצלול קורא לי מגינה אחרת רחוקה יותר. אז הלכתי לשם. אף אחד לא היה שם. אבל כשהייתי שם, מילוי אדמה נפער במקום שבו שיחקתי וקיר בבית נפל לתוכו. אם הייתי שם הייתי פשוט מת. שנים ניסיתי להבין מה מקור הקול ומה בעצם כל הסיפור של זה לפני שהבנתי: זה מאגיה. המיסתורין הגדול. אפשר להסביר את זה על ידי מלאכים, פיות ודברים אחרים, אבל אין לזה את החשיבות האמיתית. לא יהיה בזה ערך.

*נוסטלגיה יותר מאוחרת*

הספר שהכי אהבתי לקרוא היה מיתולגיה יוונית. אהבתי גם מיתולוגיה מצרית עתיקה, אבל הארכיאולוגיה הייתה יותר מעניינת מזה. הצבע, התכשיטים, הסיגנון. היה בזה משהו שמשך אותי מאוד. יכולתי להסתכל שעות ביום על חרפושית מצרית רגילה לחלוטין ולהיות מוקסם. הפרטים, המהות… וזה עוד לפני שקראתי על מאגיה מצרית עתיקה והשפעתה על המאגיה המודרנית. אהבתי אבני חן.

*נוסטלגיה יותר מאוחרת*

כיתה ו` מתנת יום ההולדת הכי טובה בחיים שלי: ספר על צמחי מרפא. עודדו אותי לחשוב בצורה מדעית כי פחדו ממחשבות של מיסטיקה בילד הפולני המוזר. לא האמנתי במאגיה והמאגיה היחידה שהכרתי הייתה שחור מרוקאי שאנשים עשו לאנשים אחרים. חשבתי שמכיוון שלצמחי מרפא יש השפעות רבות, אוכל להשתמש בהם לצרכים שלי. אלו יהיו הקסמים שלי. אבל קיבלתי ניכור ושינאה מהסביבה והורי לא רצו להיות מעורבים. מעבר לזאת הנושא היה לא מוכר גם אז בארץ והתחיל לעבור פריחה זמן מה לאחר מכן.

כיתה ז` עברתי לבית ספר נורמלי שבו לא מתעללים בילד השונה. מצאתי ספר נוסף על צמחים. שניהם היום עומדים בספריה שלמה על הנושא של צמחי מרפא. במשך ה-6 שנים שם הייתה לי הזדמנות ללמוד על עצמי ולפרוח. האינטרנט נכנס לביתי וגיליתי את אמזון. ליום הולדת 14 קניתי 7 ספרים על הנושא של המאגיה. הספרים היו הד חיוור לחויות שחשתי סביבי. העתיד הפך להיות נהיר, גם העבר ואנשים אחרים הפכו להיות שקופים כמו בדולח. כל לחש שעשיתי גרם לי לגדול וזרקתי ממני כעסים ושינאה שהחזקתי שנים כלפי אנשים קרובים ורחוקים ממני כאחד. זיכרונות של העבר הקרוב והרחוק שבו אלי והתוצאה הייתה נהירה. המאגיה נמצאת בכל מקום ובכל זמן והיא ליוותה אותי נצח ויום. בסוף הבית ספר ובתחילת הצבא רק התחלתי להבין את הקשר שלי לפאגניזם ומאגיה. הבנתי איך האנשים זקוקים לעזרה ולמהות והשינוי ההיה מהיר חלק ונהדר. אני הבנתי את המיסטורין הגדול על ידי שהפכתי להיות חלק ממנו. אין דבר כזה “לעשות מאגיה” יש דבר כזה להיות מאגיה. נזכרתי במקרים רבים בילדות שלי שחזיתי את העתיד במדויק, בחזיונות שהיו לא כשקדחתי וגססתי מחיידק סופני למדי(עד שתעוררתי בריא לחלוטין ולרופאים לא היה הסבר) והבנתי שאני יכול להקרא באלף שמות שונים, שיהיה לי פיגיון טיקסי מעוצב כמו דרקון או פשוט כמו סכין לחם (תודה טרי) וזה לא ישנה כלום. המאגיה בתוכי ולא משנה מה שאני רואה מבחוץ אני חלק מזה בלי ששום טקס, סימן או לחש יכולים להגדיר. אז… אני ארדן.

אני מכשפה.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-12-29

… מבחינת שאר העולם אני ער היום בשעות הבוקר. היום אני עושה את הדבר הראשון הרשמי בתור דוד ולוקח את גיא להצגה של חנל`ה ושימלת השבת. מבחינתי היום קצת, ובכן שונה.

…דהירה ביער ועצירה. אקסטזה שלא חשתי זמן רב וההבנה שגופי אינו שלי. המטרה? לאסוף צמחים. התחושה? חופש מוחלט. אין מה שיפריד בין חשכת היער לנשמתי. לא באמת, רק אשליות לא מציאותיות של היום יום, וככל שהמשכתי ראיתי שהן יותר אשליות. היער העמוק הזמין אותי לראות את נשמתי. ההתחלה של לראות את תבניות היקום הבסיסיות של גיאה מסתחררת סביבי.

…פנים. זרות ורחוקות. קרובות ומוכרות כמו שלי. פני אישה, נאה, תמימה לזוועות העולם. מדיאה? כן ולא. אין הבנה של סבל בפנים האלו. אלו פנים גאות. לא עצובות… עדיין. כי זה היה לפני. אני בגילגול עבר ולא אני. שבר זיכרון שאני לא רציתי לראות יותר לעולם אבל הוא חזר. אני לבושה שמלה עדינה בצבע תכלת, בימים שהם לא אור, וחשכה.

…קול. בטישת רגליים של סוס באדמת היער. אני יכולה לחוש בהבל הפה של אהוב שאיננו. יאסון? אני…

ציפורני שורטות את הכרית. הרגש עלה על גדותיו והתעוררתי מן החלום. אני זועקת. ובזעקה שלי בין השמשות נכנסו תסכול, כאב, צער, שינאה עצמית ובעיקר אבל. כן, זה מה שאדע לעשות בעולם זה. להתאבל. הזעקה כבר נשמעת עמומה ונקרעת מתוכי בקול לא אנושי. כמה כוח יש לרגש מהעבר?

ובפינה הצל של האלה הפטרונית שלי הקטה, אל המוות והלידה מחדש, פטרונית כל המכשפות חצי לועג בשעה כזו של לימוד עצמי. האימרה עדיין תלויה באוויר.

הידע הכי גדול על אחד הוא דרך כאבו.

שלכם, באהבה,

ארדן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-12-22

*בום*

או לפחות לזה ציפיתם, כי אני מכשפה פאנטית למדי. אבל, לא. למה לפוצץ אותו (או לפחות לגרום למקרה קומי של טחורים מדממים אם אני יכול לספר לכם על זה וזה יהיה משעשע באותה מידה?) אבל קודם הקדמה על מה שאני. אני נאו-פאגני. פאגני פירושו ריבוי אלים (לא אלילים, זו הנמכה דרגטורית של היהדות) זאת אומרת שאני סוגד לפנתיאון. נאו, זאת אומרת חדש פירושו בניגוד לעובדה שפעם אימא אדמה דרשה דם כדי שהאדמה תפרח שוב באביב, היום הגישה שלי לאלהות היא די גמישה. אני לא סוגד לאלה מסויימת כישות נפרדת אלא כפנים מסויימות של האלוהות שאותה אני לא יכול לתפוש בתור משהו בעל צורה אחרת. דוגמא, אני רוצה אהבה? אני מתפלל לוונוס או ארזולי. ועד כאן אני. ועכשיו לנצרות (שאליה אין לי קשר) היה בחורון נחמד שקראו לו יהושוע. (אפילו את השם הם לא קלעו.) שהטיף לאהבת האדם ומוסר והיו לו כמה כלים מאגיים שהוא למד מאיפה שהוא. אנחנו מדברים על ישראל שעל דרך המשי, מרכז מסחרי של העולם העתיק, מי יודע על איזה קלף או פפירוס הוא שם את כפות ידו, והמצרים העתיקים ידעו את המאגיה שלהם. אני מטיל ספק שבתקופה זו ליהדות היו כתבים מיסטיים כלשהם כי הקבלה הופיעה פעם ראשונה במאה ה14. לפני כן היה מיסטיקת “מרכבה” שנותרו ממנה כלכך מעט שרידים עד שאין להבינה היום. בכול אופן הנצרות הייתה דת נחמדה מאוד, עד שהשליחים החליטו כל אחד לומר את דבריו דרכה. מה הסוף? אלף זרמים אלף כנסיות, מסעות צלב, רצח, אונס וסחיטה כלכלית ותרבותית שנמשכה אלף שנה. לפחות בחלק מהנצרות. לא כל הנוצרים רעים, אבל לעזאזל, אני אמור לומר דברים חיוביים שהם עדיין מאמינים שצריך לשרוף אותי? ולא על תענו על זה.<

*אנגלית*

מ: שלום, אתה במקרה מדבר אנגלית?

אני: כן, איך אני יכול לעזור ל-ך? *ארדן קולט שמדובר במיסיונר לא לפי הופעה אלא על ידי אינטואיציה.*

מ: אתה מאמין באלוהים? (בשם האלה זה מתחיל)

אני: כן. אני מאמין באלוהים. (זה לא שקר, פשוט אני מאמין בצורה אחרת)

מ: אתה יהודי?

אני: אנשים מסויימים יגידו שכן.

מ: אני גם יהודי (רק שיהודים לא יקבלו את זה) אתה יודע שאתה יכול לקבל חיי נצח בגן עדן?

אני: כן, איפה אתה חושב שאתה?אתה יוצר לעצמך את גן העדן או הגיהינום.

מ:… אתה חושב שפה זה גן עדן?

אני: תראה את העצים, האנשים, התנועה והאור והצבע, מה עוד יכול להיות בגן עדן שאין פה?

מ:(מתאושש מהר.) אתה מודע לזה שישו הקריב את חייו למען חטאי האנושות?

אני: בטח, זה קורה המון. אני שמעתי על אישה שנתנה את כל הכסף שלה לנכדים שלה שרקדו בTLV בזמן שהיא לא שילמה חשמל והיא קפאה מקור בדירה שלה. היא מתה עבור חטאי אנשים אחרים.

מ: לא שמעתי על זה.

אני: ברור שלא. מה שהיית שומע זה “אישה קפאה למוות בדירה שלה.” בעיתונים לא משהו אחר.

מ: אבל אתה יכול לזכות בחיי נצח…

אני: כבר יש לי כאלו. יש לך נעורי נצח עם זה? אתה יודע מה אני עונד?

מ: זה לא מגן דויד.

אני: לא זה לא. זה פנאכל.

מ:*מרים גבה.*

אני: זה אומר שאני מכשפה.

מ: כמה אנשים מהכנסייה שלי שרפו מכשפות פעם.

אני: אתה יודע, ביום כיפור נסעה בכביש בטבריה אישה בהריון על סף לידה, וחרדים זרקו על האוטו אבנים, ואני לא יודע מה קרה לאישה, אבל אמבולנס היה פה והרבה צרמוניה.

מ: גם על זה לא שמעתי…

אני: פה אנחנו שנינו מסכימים, שאנשים טיפשים

מ: כן. בכול אופן, אני אוהב את ישראל אני עובר לגור פה שנה הבאה.

אני: אני מברך שהאדמה תהיה פוריה עבור מעשיך.

ואז הלכתי הלאה מעולמו, הלאה מהשפעתו וקיוויתי שאף אחד מהחרדים לא יודע אנגלית אחרת זה יהיה יום כיפור שחוזר על עצמו…

בשעשוע רב,

   ארדן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-12-21

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול למרות שזה היה לפני שנים.

“את יכולה בגלל התכונות הנשיות ומקבלות של המים להכניס לתוכם כל אנרגיה שהיא, שיקוי ולחש לכל מטרה. יופי, חיים, צער, אהבה ואסון…”

אבל אני היום יודע שלא צריך ללכת לבית קברות בלילה כדי להביא אסון בשיקוי. אני שומע את הקדמונים לועגים לי ואת המילה שיקול דעת נזרקת שוב ושוב אל תודעתי. אבל הוא לא צפוי, אני אומר להגנתי, ויאמר לי בחזרה שזה מה שיפה בו. העולם אינו שחור ולבן, טוב ורע, כי האדם הוא היחיד שיש בו את המושגים האלו. בטבע הכל מעורב ביחד, יופי וכיעור, אהבה ואכזריות מעורבות ביחד. אז מה אם יש לי ניקיון כפיים, אז מה לא התכוונתי. נתתי הכל, וקיבלתי סטירה.

והבעיה שלי היא שאני לא אוותר. כי זה הגורל שלי, הקרמה שלי, ומבחינתי באהבה ובמלחמה, זה לא נגמר עד שהגברת השמנה תשיר. הסחלבים יפרחו שנית ועונות השנה זורמות הלאה לכיוון הקיץ. לאיזו מציאות אני הולך ממש עכשיו, ברגע שכל מה שחשבתי לנכון נזרק לפח האשפה?

האם אני יכול לפתור לכולם את הבעיות ולא את שלי?

האם עלי ליטול רעל בעצמי? לחסל את ההשפעות שגרמתי? שיר המוות שלי נכתב והוא לא יוצג פה.

אני לא טוב לב במיוחד, זה נכון. ולא יפה, ולא פעיל. אז? לא מגיע לי לשמוע את גזר הדין שלי וסיבותיו?

שלכם,

בצלילים בין הרוחות,  

ארדן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-11-13

בערב. יום שלישי:

עורב מנקר על החלון שלוש פעמים. שיח הגרניום האדום זחל בדממה וכיסה את החלונות שלי. שכחתי לשים את המכסה על הקדירה הטקסית. ועוד סימן עתידי אחד כזה ומישהו חוטף מכות. ולמונדיינים, הפירוש הוא אורחים. ולפני שאני מספיק להכין כוס תה שניה יש דפיקה בדלת.

אני:”שלום.”

היא: “שלום, אני זיוה ואני מוכרת ציורים שלי, תהיה מעוניין…”

אני: “די! התירוץ של אמנית נודדת מת לפני זמני. את פה כדי למסור מידע, אז קדימה, תכנסי תשתי כוס תה ונדבר.”

היא מרכינה את ראשה, מהנהנת ונכנסת. היא שמה לב לשתי כוסות התה שפרוסות על השולחן בסלון.

אני: “את חדשה אני רואה. מה את מחפשת?”

היא: “את יודעת שמכשפות מקבלות מעיין מלאך שומר. ואני שלך, מעין דרך לתקשר עם הנעלה.”

אני: “אז מסדרי המלאכים האלו לא יצאו מן האופנה אני רואה. נו. מה יש לך לעזור לי?החלטתם שעם כוח כמו שלי אני צריך לעשות קצת יותר מלשבת בבית ולהכין פוטופרי נכון?”

היא:”ובכן…”

אני:”כן. בכל אופן מה הכוחות שהינם מעדיפים? שוב את מרכבת השמש? את תסתכלי אלי במבוכה, אני זוכר. שאשמיד את כל מי שלא אוהב את השיער שלי? או יותר גרוע, שארפא ואעניש ואשלוט? אני מצטער. יש לי חיים. ועכשיו אם לא איכפת לך…”

היא: “ארדן תקשיב לי. הידע שלך מתפרס על גבי דורות, הכוח לבד… רבים מתאווים אליו.”

אני:”כוח? מה את יודעת על כוח? בעצמך היה לך כזה שחיית ומה עשית איתו? זה שמחפש כוח מבלי להיות מודע לפעולות העדינות שלו ולדרכי ההשפעה הכי בסיסיות שלו על האני, הוא טיפש. הוא בור. החיים האלו, ניתנו לחמלה, ואני מרחם עליך. אבל תמיד הם נותנים למלאכים החדשים את המשימות הכי מלוכלות. אני מבטיח לך שהבא בתור יהיה יותר… חברתי. להתראות.”

מלאכים. מי צריך אותם לעזאזל? האלה לא עוזרת לאלו שלא עוזרים לעצמם.

ארדן.