Category Archives: תפוז

הגן, הדוב והסוף הטוב.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-03-15

מעין המשך לרשומה של שבוע שעבר יקיריי. למי שלא זוכר ולא טרח לקרוא, היצור… *אהם* האישה הנחמדה של שבוע שעבר דיברה אלי לא יפה ורצתה לכפות עלי לקבל עבודה שאינה ראויה לי רק בגלל שאני צעיר (ויפה, ונחמד וצנוע) בכל אופן, היום יום שני לפני שכף רגלי דרכה בבניין הטלתי שם פצצת טיהור אנרגיה. המקום נוקז משליליות לפני שנכנסתי פנימה. הלכתי ישירות למנהל שלה ובירכתי אותו בבוקר טוב. או אמר שהוא שמע על מה שהיה שבוע שעבר והציע לי כוס קפה ועוגה. סרבתי בעדינות כי סבתי חיכתה לי בחוץ עם האוטו, ויצאתי במצב רוח מרומם.

כמה ערבים לפני כן… הייתי במצב רוח *כזה* סוג של הירהור מחשבה דיכאון. מצב רוח היחיד השלילי שלי חוץ מעצב. כעס הוא לא חלק מהרפרטואר שלי בכלל. בכל אופן בזמן שניסיתי להחליט אם אני עושה מחרוזת סחלבי ירח בגן האסטרלי שלי או לא, (לא הייתי פוגע בסחלב תמים אם לא הייתי במצב רוח רע) ואז באמצע ההירהור שלי חשתי משהו חם פוגע בי, משהו גדול, ונפלתי על האדמה ומחצתי שלושים סחלבי ירח. זה היה דוב. הוא היה חום, הוא היה גדול והוא תקע בפני את אפו הקריר.

“מאיפה אני מכירה דוב, תמהני…”

דוב- שאמניזם- שאמניזם- הרוח הגדולה…. לא, זה דוב אחר *הרבה* יותר מידי ידידותי… יעלי. רוח אינדיאנית של שינוי!! מסתבר בעצם שברגע שפתחתי נתיב אסטרלי עבורה כדי שהיא תוכל לחבק את הכלבה שלה (קורי ז”ל) היקום פתח שער לדוב שלה לבוא לבקר. אז מה הוא בעצם עשה?

1. הפיל אותי פעם אחת.

2. הרס לי חלקת סחלבי ירח.

3. הלך לצוד דגי נוי באגם המלאכותי.

4. הפיל אותי שוב.

5. דישן לי את הגן.

6. ולא אמשיך לספר מה קרה אחרי שהוא מצא את שיחי הפטל…

אבל הוא היה ממש חמוד. אז הוא מוזמן לאכול כמה דגים שהוא רוצה (הגן שלי יוצר אותם מחדש) למרות שסחלבי הירח שלי בלתי ניתנים להחלפה. לא משנה. הוא עם נפש של ילד קטן למרות שזה ילד קטן שיודע לנהום מסיבה שלא ברורה לי. בכל אופן, אני הולך לקורס של קידום (למרות שהייתי על הרגליים מהבוקר.)

שלכם ארדן.

… כי זה לא נגמר רק בזה.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-03-07

בימי שני בבוקר ארדן יורד לעם. לובש בגדים נוחים והולך ללשכת העבודה. אני מסתכל בפניהם של אלו משם שכבר הספקתי לעזור להם. אלו תמיד שמחים לפתוח בשיחה קלה, ואני מדבר איתם מעדנות, מקשקש בקול שאני שומר לילדים ולא-מכשפות. *הם* מכירים את העוצמה שלי. בהינף יד ריפאתי חוליים, ודיברתי איתם על הבעיות שלהם וביד אמן טיפלתי בהם. הסכום שהם שילמו לי על החומרים היה זעום. מצומצם לעומת הדברים שהם קיבלו חזרה. ניצחון, אהבה, בריאות וכל הדברים שחברה מסודרת צריכה לקבל מהמכשפה שלהם. את ניצוץ האור והאמונה שאני אמור לספק.

ואז *היא*. (למי שיש ספק זה היא עם הדגשה נוטפת שינאה ורוע) מבוגרת, בת 60 אבל עם הילה של ברזל ורואים שהיא עברה סרטן לפחות פעמיים בחיים שלה לפי הצלקות בהילה. “שלום בחור צעיר, למה אתה לא עובד?” אולי כי יש לי בעיות גב (גם לי יש הרבה בעיות ואני זקנה ואני עובדת, בטח, אני בסך הכל יושבת בשעות הבוקר ומקשקשת לאנשים בכרטיס קשר) “ובפעם הבאה אתה תקבל כל עבודה שיש לנו להציע” כאילו שאין מליון אנשים שירצו אותה לפני והציעו אותה לפני. בטח, רק אני ילד שמנת יעשה עבודה של פשוט עם. יש אנשים שצריכים לקום בבוקר למשהו כמו עבודה, ויש אנשים שרוצים פשוט לחיות בשקט בזמן שבלילה הם מתקנים את הנזקים שאנשים אחרים עושים בבוקר. באותו רגע המילים של הקללה נוצרו בראשי, מוכנות להשתמש. כל אחת מהן נוטפת רעל. ידעתי שאם אומר אותן היא תדמם, ודמה יהיה כמו שטיח ארגמני לרגליה. אבל ידעתי דבר נוסף, דבר שכל אלו עם כוח יודעים בסופו של דבר- זה לא נגמר רק בזה.

בטח, אני יכול לגרום לה למות בצורה מייסרת. ואני יכול להצליף ברשעות בדוור על זה שהוא לא מתפקד כראוי, ברב שמדבר נגדי וכדומה. למלא את עצמי באנרגיה שתגרום לדליפה בדימונה להראות כמו חטיף בראנץ` מרענן. אני יכול לגרום לאויבים שלי לפחד ממני. לרעוד למשמע השם ארדן. לגרום למגיפה נוראית כל קטילה ומוות. אבל אני אזדקק ליותר ויותר אנרגיה. ברגע שהגדר הראשונה נופלת כולן נופלות אחריה. אם האישה הזאת תמות מולי פה, לא תהיה לי שום בעיה להרוג את אלו שאחריה. ובסוף עומס היתר של האנרגיה שאני אדרוש מהיקום בשביל הכעס שלי יהיה קטלני עבורי. זאת תהיה אנטרופיה של המערכת. ואני אמות. בין אם אחרי מחלה ממושכת, ובין אם אחרי תאונת דרכים. יש הרבה דרכים למות בישראל.

ואז מה השגתי בזה? כלום. מה למדתי? שוב את זעקות המוות? בבקשה. הייתה לי סימפוניה שלמה כשהייתי מדיאה. לא שוב. לעולם לא.

כשילד נולד למדינה הזאת, הוא נרשם לדברים. החל מתעודת לידה ועד לגן-ביתספר-צבא-עבודה. אין לאדם ברירה. הוא צריך להיות בורג במערכת או לא חלק ממנה בכלל. אבל האופציה של לא להיות ממנה חלק לא מופיעה בשום שלב שהוא. המדינה לא בנויה למכשפות של לילה. אלא לאנשים של יום. ולפעמים זה ממש מייאש. אני מרגיש כאילו אף אחד לא מעריך את מה שאני עושה. אני צריך את תשומת הלב. אני צריך את החיבוק, את התודה ובוודאי שאת האהבה. אני צריך שכל אלו שעזרתי להם במשרד ירדו על האישה הזאת בגלל שהיא דיברה אלי לא יפה. מי יאזור עוז? מי יעשה את עבודתי חוץ ממני?

סבלנות ארדן.

סבלנות.

שלכם במצב רוח מעורער במיקצת- ארדן.

טווה הלחשים והים.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-03-05

כרגיל זה התחיל מבריחה רגילה לחלוטין מהעולם הפיזי לעולם האסטראלי- מישור כוכבי בעברית צחה. שכבה עדינה יותר של המציאות. שם למחשבה האנושית יש כוח, ליצור אוקיינוסים בהינף יד, מפלצות ופלאות האנושות של הדמיון- הכל שם. בין כל הדברים מסביב יש גם גן. הוא מוגדר על ידי אחדעשר צלעות, שכל גבול מסומן עם קשת גותית מוצקה שמראה את שמי הלילה. תמיד לילה. עבורי. הגן הוא בעל גודל משתנה. זה קל כשאתה לא צריך להתחשב במושגים פעוטים כמו “מסה” או “פיסי”. הוא יכול להיות כמו גינה קטנה, או יער גשם, וכל פרח, סחלב, עץ ואבן הם המשך ישיר של הרצון שלי. זו הפינה שלי בעולם האסטראלי ודבר לא יכול להכנס לשם בלי רשותי המפורשת. שם אני יכול להסיר את צורתי הגולמנית והאנושית משהו ולעטות את הפנים הנוחים לי. שם יש את כל המתנות והדברים המאגיים שהכוח שלהם חזק מידי בכדי להחזיק אותם במציאות חסרת הפניות שמקיפה אותי יום יום…

דפיקה על השערים. אני מזהה את היד הנעלמה שמעירה אותי מריחוף שליו. מולי הוא ניצב. עור אפרורי, שיער לבן, נמוך ולבוש שיריון לוחות מלא. אחד מיצורי האסטראל הנפוצים וגם כוכב של אגדות- גמד, או יותר נכון- דורגאר. גמד אפל. עם לא הכי נחמד בעולם, אבל תמיד היה לי משהו עבורם. הם תמיד עבדו יותר קשה עבור דברים שאחרים קיבלו כמובן מאליו, והם בנו ערי אופל (Opal) יפיפיות עבור העלפים שלא העריכו את רוב העבודה הקשה שלהם. הם קיבלו יחס של עבדים בתמורה למיקסמי העלפים. הם תמיד שנאו את המאגיה, ואת המכשפים האנושיים יותר מכל, מעולם בכל גילגולי לא יזם דורגאר שיחה עימי. הם סחרו בכלים מאגיים וכלי נשק אבל העדיפו לדבר עם גברים לוחמים ולא עם נשים מכשפות, וזה במידה שהם היו חמדנים ולא תיעבו לחלוטין את המין האנושי.

דורגאר- “קוסמת! כן, את…”

אני- *מרימה גבה*- “כן?”

דורגאר- “בבקשה, תני לי מחסה בגן שלך גבירה!”

אני- “מפני מה אתה בורח?”

דורגאר-“לי קוראים קארא`שור משבט הרמפלצת, ויש עלפית

ש… שאלתי ממנה דבר מה. אם תגני עלי אני…”

אני- *מצמידה ידיים לרקותי.*-“אני מרגישה את הדרישה שלה להכנס לגן. בוא, אני אחביא אותך, אני לא אפגע בך לרעה.”

הדורגאר הנהן בזמן שטוויתי מקסם שדימה אותו לסלע שעליו זורם מפל מים. לאוהבי טולקין למינהם- עלפים הם לא ישויות עדינות ושמחות ששרות כל היום- זהו עם שלם שלא מבין את דרכי בני האדם, המקסמים והאשליות טבעיים להם. מגע הברזל רעיל להם ומעוור אותם ואת כל גופם. השירה שלהם יפה, הם יפים ועדינים. לעולם לא נהיה יפים כמוהם, עדינים כמוהם ועם סיגנון כמוהם. הם ילדי הכוכבים, והם אוהבים לצוד. הם אוהבים להכאיב, הם אוהבים לגנוב. הם גורמים לנו לרצות את מה שאיננו יכולים לקבל ונותנים לנו פחות מכלום- זהב שהופך לעלים בבוקר. והם שרים, הם שרים יפה בעיקר שהם הורגים משהו… או מישהו. ואז אני נותנת את הרשות- העלפית נכנסת לגני. שיערה שאטני, היא נמוכה, לבושה בבגדים בגוונים משתנים של ירוק וסגול כהה עיניה אדומות בגון השני והיא מחזיקה חרב קצרה מצור. היא קדה.

עלפית- “גבירת הגן, הרשי נא לי להציג את עצמי. אני אורליה סיפטיל, ואני חשה שהציד שלי במקום קרוב. אפילו בגנך.”

אני – “אני מדיאה ארדן דרמינה מכולכיס. ויתכן שמקור מריבתך קרוב לפה. אך הוא בגני וניתן לשיפוטי. מדוע את מחפשת את היצור?”

אורליה- “הוא גנב מאורנלין עירי דבר יקר עד מאוד, הוא גנב טווה לחשים. אני בטוחה שגבירה כמוך יודעת מה זה טווה לחשים כן?”

אני כן, אתם לא, אני אסביר. בתקופות שבהם היו מלחמות בין מכשפים והעולמות היו קרובים יותר, ולא היה צריך לעזוב את הגוף כדי להכנס לעולם האסטראלי, המכשפים יצרו משהו שנראה כמו נבל כסוף בכיפת בדולח, ששולח תווים אנרגטיים שוב ושוב. מחזק לחשים כמו הגנה שמוטלים במקצב של כלי הנגינה עצמו, כמובן שאחרי שבני האדם נטשו את העולם האסטרלי, הגזעים שכן יכלו לעשות שימוש בכלים הללו השתמשו בהם בצורה שונה לחלוטין: לחשים לגידול מזון, לחשים לקיום וכדומה. הכלי עצמו נעשה נדיר ויקר המציאות. חלקם הושמדו כשהיוצרים שלהם נפטרו. חלקם הושמדו בגלל עומס יתר של לחשים, ורק כמה טווי לחשים מעטים נותרו ביידים של גזעים מאגיים במישורים הכוכביים הנמוכים כמו זה. לשים את ידי על כלי מאגי רב עוצמה כמו זה זו הזדמנות שלא באה כל יום.

אני – “אורליה, כן? חוש הצדק הפנימי שלי אומר לי שבני עמך ניצלו שנים את הגמדים. עכשיו, כגמד לוקח חלק משכרו מעירכם שעשויה צדף ואופל, אני חושבת שהוא הרוויח את זה. אני יודעת שאת חושבת שאני לא צודקת, אבל כרגע את נחמדה כי אני השליטה של הגן הזה. אני מרשה לך בתור הזדמנות אחרונה לעזוב את הממלכה שלי בשלווה.”

אורליה- “מוות לטינופת האנושית- אוהבת גמדים!”

היא צנפה את עיניה ושלפה את חרבה ורצה לכיווני. מאחוריה התחיל לצמוח מטפס עם פרחים שחורים ומחודדים. הוא ריחף לכיוונה במהירות של נחש, ודקר אותה בגבה. אני מצקצקת בלשוני בזמן שאני רואה אותה מאבדת את מבעה, ומתרסקת מעדנות על האדמה התחוחה של גני.

אני-“ידעתי שהגן הזה מסוגל להצמיח כל מה שברצוני, אבל צמח ברזל… זה באמת משהו חדש.”

הדורגאר הודה לי והותיר ביידי את טווה הלחשים. לבני עמו אין צורך בכשף מטונף. טווה הלחשים נידום לתקופת מה. נשאר חסר לחש ועמד בכיפת הקריסטל שלו במרכז גני, עד שבחרתי להפוך אותו לחלק ממנו- עתה הוא כוכב חדש וזוהר בשמיים שמרחפים מעל הגן שבין העולמות.

“רון, רון… אתה יצאת מפוקוס שם לרגע, אתה בסדר?”

“כן עידן, זה פשוט… חיזיון.” הוא מתיישב לשולחן במסעדה אחרי ששטף ידיים.

“משהו רע? אני לא הולך להיות שופט?”

“אתה בהחלט תהיה שופט, אני מבטיח לך. זה בעתיד, אבל החיזיון הזה לא קשור אליך.”

אני מפנה את מבטי אל הים, משרתות אנרגטיות שלי שריעת ודיינהיר משחקות בין הגלים. הייתי שמח להצטרף עליהן, אבל קר נורא וזה יותר מידי עבור פגישה ראשונה. הצלחתי לעייף את עצמי. אני מחייך בעייפות.

שלכם,

ארדן

בעולם אחר~מימד אחר~ מהות אחרת.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-02-25

ארדן לבש שחור. הגלימות רקומות אבני החן אווישו כשהוא סובב את גופו וסטר לאביו. ציפורניו הגירו דם והוא העמיק לחדור לבשר לחיו המדמם.

ארדן רשף:” אני מקלל אותך- אתה לעולם לא תהיה מאושר, אתה לעולם לא תקבל שלווה. אני מקלל אותך במים, ובאש, ובנפש, כמו שאתה גרמת סבל לי ולאנשים אתה לא תמצא מנוחה עד שהעצמות שלך תתפוררנה לאבק הארץ!” קולו עלה בכמה אוקטבות.

אימו של ארדן שבעולם נאחר הייתה המומה, אבל ציפתה לזאת, זה מכבר אביו התעלל בילד. היא זכרה שיום אחד היא עבדה והיה צורך לקחת את ארדן לרופא, ארדן בכה כי הוא פחד, ואביו איים עליו וקילל אותו ואפילו הכה אותו כדי שישתוק, ולכן ארדן פשוט בכה בשקט. אביו השתמש במילים שאנשים מבוגרים מתייחסים אליהן בסלידה. ארדן למד מילים, ארדן הבין מילים, וארדן השתמש במילים. הוא ידע שיש מילים להכל, מילים לריפוי, מילים לעושר, מילים לאושר, אבל מוקדם מכל הוא למד את המילים לאומללות, המילים לצער, והמילים לכל השאר. בעולם אחר העריכו את ארדן, הוא קיבל תפקיד חשוב בכהונה הגבוהה. עצם העובדה שהייתה לו שליטה ביסודות הקנתה לו זכות לשלוט על הרוב חסר הכוח.

האש הירוקה בעיניו של ארדן התרככה מעט: “לך מפה, לך- ואל תחזור. אל תעיז להפיץ את האומללות של הקללה שלי בביתי. אתה מוגלה מביתי ומוקצה מארצי, כולם ידעו על החטאים שלך, שרץ. דבר לא נותר עבורך מלבד האומללות.”

שני הכוהנים הצעירים, בין ובת שליוו את הארדן החלו לערום את חפציו של אביו בערמה. אותות מלחמה, כלי נשק, בגדים וכלי צלילה. הם מיינו את הרוב, וחלק נתנו לצדקה, חלק מכרו, ואת הרוב שרפו. הנה, מבחינת העבר אין לו צידוק. אפילו את תודעות הנישואין הם שרפו והמאהב של ארדן, שהיה עורך דין התחיל לברר מה ההאשמות שלו כנגד אביו. “התעללות נפשית, פיסית ואולי מינית אפילו אני לא בטוח”.

“מינית?!” האב התפרץ. ארדן חייך בזדוניות מעושה.

“זו לא צריכה להיות האמת יקירי, זו צריכה להשמע כמוה.”

הכוהנים חזרו. ארדן הנהן. הם גררו את האב החוצה, בלי רחם. הוא הותיר שבילי דם עם הרצפה בזמן שאימו של ארדן נתנה לו את שאריות תרופות שהוא צריך לקבל עבור הלב ומעט כסף. ארדן החל להעביר קטורת מגנוליה וגופרית לטיהור. מאהבו לקח קיסם מוכסף והחל לנקות את שאריות הדם והעור מכף ידו החיוורת, תוך כדי שהוא נזהר על המניקור המושלם שארדן שמר עליו מאז שעלה לכהונה גדולה. ארדן מביט בפטרוניות בסביבתו.

“התחלה חדשה” הוא אמר

וגילה שהפך למפלצת גרועה כמו אביו. לא לשווא אמרו האנשים שהמילים הכי קשות בכל שפה הן “מה אם”. בתור מכשפה אני מסוגל לחיות את ה”מה אם”, ובמקום מסויים, בזמן מסויים זה קרה. בזמן אחר, אבי הכה אותי יותר מידי חזק ואני מת מדימום פנימי בגיל 8. והוא בורח לחיות באוסטרליה, וחי עד סוף ימי חייו באושר. הכל ישנו בין העולמות- אבל אנחנו לומדים שהערך האמיתי שיש לדברים הוא בינינו לבין עצמינו. המסע הזה למקום וזמן לימד אותי הרבה. זה מזמן שאין בי מרירות על הדברים הדרקוניים בצורה גרוטסקית שאבי עשה לי. כיום הוא כבול וחסר רצון- בי יותר הוא לא יפגע. אני לא רוצה לנקום כי הוא נוקם בעצמו. הרס עצמי. אני לא אגרר לזה.

אני לא…

אני לא!

שלכם בקטרזיס,

ארדן.

Yes; High Matriarch- הדרקון.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-02-21

… מסביב למעגל של המדיטציה בערו נרות. זו לא הייתה מדיטציית רגיעה רגילה אלא כזאת של טיהור. היא דרשה כוח ולא הייתה נעימה כלל. יותר מידי סירקולציה- כמו צורך לעכל אוכל מהר מידי. אנרגיה זורחות שמחממות את הגוף החיוור שלי רק כדי לפתוח את החסימות במעברים, כדי להשלים את התהליך אני אזדקק לשקט מוחלט. בלי הפרעה בריכוז, אפילו המשרתות האנגטיות שלי מצוות לפעול במלאכות אחרות כשאני במדיטציה כזו. אני צריך ריכוז, אני צריך שקט, כי זה זמן שבו אני פגיע במיוחד. עשן השרף המטהר עלה בעצלתיים מהמחתה של הקטורת, ומלבד הנרות שנעו ברוח בלתי נראית, המדיטציה התקדמה לקראת סיום. אני מתעב מדיטציית להבה! אני יכול של מים ואוויר, אני מסוגל לשלוט בהם, אני יכול לתקשר עם האדמה בגלל החיבור שלי לאמהות ולנסיות, אבל את האש מעולם לא הבנתי. או סבלתי. אני פורח בחורף כשהכול קמל, ואפילו בעולם האסטרל, בזמנים שבהם נאלצתי להגן על עצמי, זרקתי כדורים של אנרגיית קרח במקום שבו מכשף אחר היה זורק כדורי אש. אני התחלתי לדקלם בקול עולה ויורד לחש טיהור שמסיים את המדיטציה. הקשבתי להדים של הלחש, מתפעל מהיכולת שלי לבטא את המילים באינטונציה כה מושלמת, ברכות אבל עם עוקץ. הדבר משלים לקליגרפיה דיבורית. ובדיוק בהברה האחרונה של הלחש,

ארדן אתה חייב לעזור לי!

אני שומע קול של נפש. גבר. הכשרה מאגית מעטה. סביר להניח שאמן. אני מדבר אליו בראשי. המילים נופלות כמו מסמרים בארון קבורה.

*איך אתה מעז להפריע את המדיטציות שלי?!* אני מסנן.

הוא אומר: אתה חייב לבוא! בוא איתי! הוא מצידו מתחיל לשיר צ`אנט שישחרר את הנפש שלי מהגוף כדי שאבוא איתו לגהינום יודע איפה! אני לא אתן לו את הסיפוק לפחות לא אחרי שהוא הרס מדיטציה של שעה. אני אאלץ לעשות את כל העבודה מחדש. אני שם כף יד אחת על השנייה שלי ומתחיל לשיר בקולי שלי:

North south east west

Spider wed shall bind him best.

גוש אנרגיה כחול כסוף נוצר בידי, אני פורס אותן בתנועה תקיפה ומצווה.

ארדן? מה, לא!

East west north south

Hold his limbs and stop his mouth

אבל… אבל, לא פגעתי בך או עשיתי כל רע!

מולי נפרסת רשת ענקית כמו של קורי עכביש, שזורחת באור כחול וחולני. זה לחש כבילה מסובך שישתק את רוב כוחותיו למשך למשך זמן מסויים. לעצור אותו כמו בקורי עכביש. שירגיש קצת חולשה לפני שהוא מעיז שוב להפריע לי, לא לפנות אלי כראוי, או לנסות להוציא אותי מגופי ללא אישור מפורש. השטויות והבירבורים שהוא אמר לא יעצרו בי להטיל את המילים האחרונות של הלחש שיביאו את הרשת האנגטית אליו ויכבלו אותו. אין לי כוח לאנשים שאין להם חצי בסיס באמנות המאגית. אני ארדן, מטריאך כבוד של הקטה. ואני אקבל את הכבוד הראוי לי. ואת השלווה הראוייה לי.

Seal his eyes and choke his breath

לא… זה לא קורה לי…

Wrap him round with ropes of Death

ודממה. הרגשתי את מהותו נפרדת ממהותי. כמו יתוש שמעכתם בצורה מהירה ולא הספיק לקלוט את רגע המוות, ואז נופל בעדנה. הוא משותק. הוא לא יוכל להשתמש בשם כוח שהוא במשך… חודשיים נגיד. שירגיש קצת מה זה חולשה, הוא יעריך את הכוחות שלו יותר אחר- כך. זה עונש חינוכי. אני תמיד מעניש בצורה חינוכית ופואטית. אני משלים את המדיטציה (או יותר נכון עושה אותה מחדש) ומספיק להכניס עוף לתנור לפני שאני מרגיש דיגדוג מחשבתי תיקשורתי נוסף. מה קורה עם אנשים היום לעזאזל? הם רוצים לסבול בכוח?אני כוהן של הקטה, לא איזה כוהנת צימחונית עדינה וחמודה של סלנה, או אפילו כוהן של גאיה שמתנשא על כל העולם בצורה עדינה כמו של אימא, אני כוהן של הזיקנה והמוות והמאגיה!! אני צריך את השקט שלי! ובראשי, מתהווה נוכחות עדינה יותר, כאילו שואלת האם לפנות. אני רוצה מהפגנת הרגישות והעדינות שזו אישה דווקא. אני מרגיש את המילים נוצרות לאיטן ובצורה בלתי פולשנית בראשי.

מטריאכית כבודה, אם יותר לי לקחת אך רגע מזמנך…

כן? מה זה הפעם? אני מקווה שתציגי עצמך כראוי ולא כמו השאמן המסורס ההוא שניסה לפלוש למחשבתי.

מטריאכית, עליך לסלוח לילד. הוא ניסה בסך הכל להביא את נפשך, אחד מאלו שאנו שומרים עליהם גוסס, הוא בפירוש ביקש כוהנת של הקטה שתשיר את לחש המוות ולידה מחדש עבורו.

אז? הרבה מתים. אין שום סיבה שמטריאכית של הקטה תבוא לשיר את לחש המוות. את שאמנית, המוות נגע בך פעמיים בחיים כבר אני מרגישה, לקח לך בעל וילד בתאונת דרכים, את יכולה לשיר את הלחש בשמי. למה האדם דורש אותי דווקא? ולמה עלי להענות?

מטריאכית… זה לא אדם. לפחות לא אדם בצורה שהיית מגדירה אותו.

אז?

הוא דרקון.

וכמו שבוודאי ניחשתם המטריאכית הכבודה הזו לא תפספס הזדמנות פז לפגוש דרקון. דרקונים היום נדירים בטירוף, מאז התקופה שבה עולם המאגיה נפרד כמעט לחלוטין מעולם האדם. חלק הלכו יחד עם העולם האחר, וחלק בחרו לחיות בקרב האדם. ומהם פילוסופים, ומשוררים ואנשי דעת רבים. הם לעולם לא הפכו להיות פעילים, ומעולם לא שינו את סדרי הדברים. מעולם לא בנו צבא, אלא חינכו את האנושות והאדם להיות נעלים יותר. והדרקון היה דרקונה. הייתי שם בנפשי וראיתי את האור. והעניים הכמעט כבויות. היא ביקשה ממני לשיר את השיר של המוות כדי שהיא תוכל להוולד מחדש בגוף אנושי. השיר יצא זורם כמו שצף נהר, בקשתה מגבירת הלידה מחדש התקבלה.

השאמנית הודתה לי ונתנה לי לחזור לגוף שלי לבד. השאמן ישוחרר עוד יום.. יומיים…

שלכם, ארדן.