… כי זה לא נגמר רק בזה.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-03-07

בימי שני בבוקר ארדן יורד לעם. לובש בגדים נוחים והולך ללשכת העבודה. אני מסתכל בפניהם של אלו משם שכבר הספקתי לעזור להם. אלו תמיד שמחים לפתוח בשיחה קלה, ואני מדבר איתם מעדנות, מקשקש בקול שאני שומר לילדים ולא-מכשפות. *הם* מכירים את העוצמה שלי. בהינף יד ריפאתי חוליים, ודיברתי איתם על הבעיות שלהם וביד אמן טיפלתי בהם. הסכום שהם שילמו לי על החומרים היה זעום. מצומצם לעומת הדברים שהם קיבלו חזרה. ניצחון, אהבה, בריאות וכל הדברים שחברה מסודרת צריכה לקבל מהמכשפה שלהם. את ניצוץ האור והאמונה שאני אמור לספק.

ואז *היא*. (למי שיש ספק זה היא עם הדגשה נוטפת שינאה ורוע) מבוגרת, בת 60 אבל עם הילה של ברזל ורואים שהיא עברה סרטן לפחות פעמיים בחיים שלה לפי הצלקות בהילה. “שלום בחור צעיר, למה אתה לא עובד?” אולי כי יש לי בעיות גב (גם לי יש הרבה בעיות ואני זקנה ואני עובדת, בטח, אני בסך הכל יושבת בשעות הבוקר ומקשקשת לאנשים בכרטיס קשר) “ובפעם הבאה אתה תקבל כל עבודה שיש לנו להציע” כאילו שאין מליון אנשים שירצו אותה לפני והציעו אותה לפני. בטח, רק אני ילד שמנת יעשה עבודה של פשוט עם. יש אנשים שצריכים לקום בבוקר למשהו כמו עבודה, ויש אנשים שרוצים פשוט לחיות בשקט בזמן שבלילה הם מתקנים את הנזקים שאנשים אחרים עושים בבוקר. באותו רגע המילים של הקללה נוצרו בראשי, מוכנות להשתמש. כל אחת מהן נוטפת רעל. ידעתי שאם אומר אותן היא תדמם, ודמה יהיה כמו שטיח ארגמני לרגליה. אבל ידעתי דבר נוסף, דבר שכל אלו עם כוח יודעים בסופו של דבר- זה לא נגמר רק בזה.

בטח, אני יכול לגרום לה למות בצורה מייסרת. ואני יכול להצליף ברשעות בדוור על זה שהוא לא מתפקד כראוי, ברב שמדבר נגדי וכדומה. למלא את עצמי באנרגיה שתגרום לדליפה בדימונה להראות כמו חטיף בראנץ` מרענן. אני יכול לגרום לאויבים שלי לפחד ממני. לרעוד למשמע השם ארדן. לגרום למגיפה נוראית כל קטילה ומוות. אבל אני אזדקק ליותר ויותר אנרגיה. ברגע שהגדר הראשונה נופלת כולן נופלות אחריה. אם האישה הזאת תמות מולי פה, לא תהיה לי שום בעיה להרוג את אלו שאחריה. ובסוף עומס היתר של האנרגיה שאני אדרוש מהיקום בשביל הכעס שלי יהיה קטלני עבורי. זאת תהיה אנטרופיה של המערכת. ואני אמות. בין אם אחרי מחלה ממושכת, ובין אם אחרי תאונת דרכים. יש הרבה דרכים למות בישראל.

ואז מה השגתי בזה? כלום. מה למדתי? שוב את זעקות המוות? בבקשה. הייתה לי סימפוניה שלמה כשהייתי מדיאה. לא שוב. לעולם לא.

כשילד נולד למדינה הזאת, הוא נרשם לדברים. החל מתעודת לידה ועד לגן-ביתספר-צבא-עבודה. אין לאדם ברירה. הוא צריך להיות בורג במערכת או לא חלק ממנה בכלל. אבל האופציה של לא להיות ממנה חלק לא מופיעה בשום שלב שהוא. המדינה לא בנויה למכשפות של לילה. אלא לאנשים של יום. ולפעמים זה ממש מייאש. אני מרגיש כאילו אף אחד לא מעריך את מה שאני עושה. אני צריך את תשומת הלב. אני צריך את החיבוק, את התודה ובוודאי שאת האהבה. אני צריך שכל אלו שעזרתי להם במשרד ירדו על האישה הזאת בגלל שהיא דיברה אלי לא יפה. מי יאזור עוז? מי יעשה את עבודתי חוץ ממני?

סבלנות ארדן.

סבלנות.

שלכם במצב רוח מעורער במיקצת- ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.