פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-02
אנחנו נוהגים לשכוח.
לשכוח מה שחשוב, לשכוח למה וכמה… לשכוח למה אנחנו עושים דברים מסויימים. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור כדי למלא את החלל החסר, אבל בסוף המקור של הערכים המקוריים נשכח. מתפוגג- מה שנשאר זה רק הסיפור.
למה יש לנו מנהיגים? לא באמת כדי לייצג את רצונות העם. המנהיג נועד כדי ליצור אחדות, כמו שרועה צאן עושה. הפרטים לא יכולים לעמוד כל אחד בפני עצמם בפני הכוחות הגדולים (או ככה אנחנו נוהגים להאמין) ולפיכך צריך אדם שידע לנצל את כוח הקבוצה על פני כוח היחיד. התכונות החשובות במנהיג הן לא דעותיו הפוליטיות או דרכי פעולה שונות ומשונות או אפילו לא אמונתו הדתית. מה שחשוב זה היעילות שלו בתמרון הקבוצה עצמה. כל השאר זה רק ציפוי צבע, מסכות וסיפורים. כשאני אבחר מנהיג, אני לא אבחר אותו לפני המפלגה בה הוא מאמין או במצע שהוא מפרסם. הרי בין כה וכה אלו הבטחות באוויר. היכולת לקיים אותן לא תלויה רק בו, אבל בעיקר בו. אני אבחר מנהיג *יעיל*.
מושג היעילות באופן כללי הפך נלעג בחברה הישראלית. אנחנו רואים את שלטון הגנרלים עולה. אם אתה יעיל בשדה הקרב, אתה יעיל בכנסת ומה הפלא איפוא שהכנסת נראית כמו שדה קרב רב משתתפים? בוחרים אנשים לא בגלל שיש להם תואר בפילוסופיה וספרות, חס ושלום. אנשים חכמים מקומם במעבדות ובבתי ספר- לא בהנהגה. אז מה שקורה הוא שבכנסת יכולים לשבת בפריסה רנדומלית לחלוטין שמכילה את האנשים הטיפשים ביותר והאנשים החכמים ביותר: אפשר לזרוק קוביות שוות בנוגע למנת המשכל של כל אחד מהם. הוא יכול להיות אימבציל מוחלט או גאון מתמטי ברמה התפלגותית שווה של הימור. כשיש מנהיג חכם או יעיל, סביר להניח ששאר המנהיגים שלא רוצים בו, יהרגו אותו או יורידו אותו מהשלטון. וזה קרה בעבר. הסתה לרצח, קיצוניות ושינאה לא זרים לממלכות העולם- ולא לישראל שאדמתה אדומה מדם.
אני קמתי בשבע בערב. השמיים התחילו לאבד את הזהב של השמש, והגון החיוור של אצבע ירח חודרנית התחיל לצבוע שמי מערב. זה מזכיר לי שיר ישן שלי:
"כורכום יצבע שמי זהב, ואני עודני ישנה. עולם חרש, זע וזז ואילו אני, כבר לא מקשיבה. רק כאשר כסף שחור, מכנף פרפר- יפול על עולמי כלבנה חודרנית:
אקיץ.” (ללא כותרת 4/00)
הלכתי לסבתא שלי כמנהגי כל יום שישי בערב. אנחנו מדברים על כל מיני נושאים וכמו כל סבתא פולניה היא מדברת על העתיד שלי וכדומה. היא ציינה בדרך אגב ובטון מעריץ שהבן של ברוך גולדשטיין הפך להיות טייס.
“טוב, לבן יש הרבה מה לפצות על אביו הרוצח הנתעב”- אני צונף.
“מה יש לך? האבא היה רופא!” היא מגיבה. (כפי שהבנתם היא ימנית קיצונית)
“האבא היה רופא שלקח חיים. לדעתי אין חטא יותר גדול. רופא צריך להציל חיים ולהרוס אותם ככה… אני הייתי עוקר את הלב המדמם שלו בעצמי אם אני הייתי שם!”- אני אומר במלודרמה מוגזמת. כרגיל.
“אבל הוא היה מטורף! הוא השתגע!” היא אומר בקול שאמור להבהיר לי שיש מסיבות מקלות.
“גם המחבלים השתגעו. אז? זה משנה אם רצח הוא אידיאולוגי או מעשה טירוף? כל רצח הוא מעשה טירוף, לעבור את גבולות האנושיות והנורמות. והמחיר? דם. לשני הצדדים.”
ולאחר מכן, רואים את הבית הפלסטיני שהשתלטו עליו מחבלים יהודים בחדשות. כן כן… יש חיה כזו- מחבל יהודי.
סבתי צונפת בזעם: “לא אומרים שזה רק ילדים מי שעושה שטויות כאלו!”
אני מגחך: “זה משנה אם הם ילדים או לא? אם המחבל שפוצץ את האוטובוס היה בין ארבע עשרה או ארבעים?”
כשיש שתיקות כאלו, אני יודע שניצחתי. היא כמובן תמשיך לטעון שאני אטום ושהמצב המדיני לא השתנה מאז 1950. אבל אני למדתי להעריך אותה ככה. שאלה חשובה. למי שייכת האדמה? אני מאמין שהאנשים שייכים לאדמה ולא להפך. האדמה היא לא חפץ שניתן לערוך עליו משפט או לתת או למכור. האנשים חיים כי היא חיה. האוויר שהירק יוצר, המזון שגדל עליה- בין אם הוא בעל חי או צמח… זה הכל בגלל שהיא פה. אז אם אנחנו הולכים על בסיס “אני הייתי פה קודם!!” ואפילו הולכים עד תקופת התנ”ך שהיהודים מאוד אוהבים- רואים שדבר ראשון היו פאגנים “עובדי אלילים” במינוח דרוגטורי. מתוך אותם פאגנים אברם נולד. ועבר חניכה ליהדות. אברם הוליד את ישמעאל ויצחק אם אני לא טועה. אותו דם, וישמעאל נולד לפני יצחק. אז מבחינה כרונולוגית בגלל שצאצאי ישמעאל הם הערבים של היום כביכול, להם הארץ.
למרות שזה לא מעניין בכלל. הארץ הזאת נכבשה שוב ושוב. קודם פאגנים, ואז יהודים, ואז יוונים ורומאים (שאני לא רואה שבאים לבקש את הארץ. יש מצב שחם פה מידי עבורם ואני מבין אותם. בשם האלה יש להם את יוון ואיטליה! מי צריך את ישראל?) מכיוון שהובטח לזרעו של אברהם את הארץ ולא לאברהם עצמו, תבינו לבד את הזרימה. ואז המוסלמים, ואז הנוצרים במסעות הצלב, ואז המוסלמים שוב באימפריה העותמנית, ואז היהודים. אז למי האדמה שייכת? או לכולם או לאף אחד. אין מצבי ביניים יקיריי. פה, זה דיכוטומי. ולאחר מכן היו תהליכים היסטוריים שכל ילד בכיתה ה` כבר מכיר משעורי “מולדת”. המדינה שייכת *רשמית* ליהודים. היום. זה לא אומר שאין על האדמה שגידלה אלפי דורות של עמים אחרים זכויות לאנשים אחרים. שוב, במידה ויש זכויות בכלל.
האדמה לא שייכת, אנחנו שייכים. האדמה שייכת זה רק עוד סיפור. מי אלו אותם אנשים מההיסטוריה? דמויות ללא פנים ומסכות. עוד סיפור לספר לעצמנו.
כיום אנחנו צריכים ללמוד לחיות בהרמוניה עם האדמה והצרכים שלה, ועם האנשים שעליה- או… שנאבד אותה, אבל לא לפני שנאבד את עצמנו בתהליך. הניסיון לחלק את המדינה מבחינתי הוא כמו זוג ילדים לאותם ההורים שמנסים לחלק את החדר המשותף לשניים, עם נייר דבק צבעוני. צריך ללמוד לחיות ביחד, אבל האירועים האחרונים ובעיקר האירועים של טרום ההתנתקות מראים שחלוקה זו הדרך, לפחות עכשיו. כן, זו לא דרך אידיאלית, אבל מצד שני, מה כן אידיאלי ומוחלט? אני רק רואה את האירועים האלימים של “המיעוט” ומבין את הביריונות שזה יוצר משני הצדדים. מחבלים יהודים וערבים זה מיעוט, אבל כשמם כן הם.
בתיקווה שהעמים יוכלו לראות מעבר למעשים הקטנים של הנאצה, את המעשים הגדולים של החסד והחמלה.
ארדן.