פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-17
אם תסתכלו על הקלף של שמונה החרבות תדעו איך אני מרגישה. אישה שרגל אחת על היבשה ואחרת בים, כבולה, עיניה מכוסות בכסיה לבנה, וסביבה חרבות. אין אפשרות לצאת, אין אפשרות לברוח. ומה שאולי מעציב ביותר שזה הכלא שלי נוצר כלעג לגן שלי. אני מעבירה את אצבעותי החיוורות על המנסרות הצחות שלו. מתומן. שמונה צלעות. אותו מבנה אנרגטי של הגן שלי, רק שפה אין צמחים, אלא רק לובן. ואני במרכז, עירומה. מידי פעם אם אני מקשיבה היטב אני שומעת את הקול שלהם שר לחש לתיחזוק הכלא. אני פורסת את כף ידי ואומרת אומר לפוצץ את הקירות שסביבי, אבל נזכרת שפה אני מנותקת מכל מקור אנרגיה שלי. כל אנרגיה שאבזבז לא תחזור אלי ומי יודע כמה זמן אאלץ להיוותר במקום הקפוא הזה. אני בורחת במחשבותי לגן האמיתי שלי.
החומות שלו עשויות ספק מתכת ספק אבן שזורחת באפור בקשתות גותיות מעוצבות. ככה גיליתי אותו לראשונה כשהוא צמח פרא. הקטה וכל פטרונית אחרת שלי סירבה לומר מי נתן לי את הגן שלי, אני רק זוכרת שברחתי פעם מגופי בילדותי ומצאתי אותו, חם, פראי ומנחם. במחשבותי שיניתי אותו עם השנים- הגן צימח דשא קטיפתי בגון עמוק של ברקת, וערוגות של עצים וצמחים מפסלים אותו באופן שנראה ארעי אבל התבנית האמיתית מאחורי זה יפה לעין שיעור. יש בו בריכה קטנה עם דגי קוי זהובים וכחולים. ובכל מקום סחלבים ועצי בודהי ירוקי עד מנעימים את רחש המים ונגינת הנבלים האי נראים ששתלתי במקומות סתר. יש בו גשר מעל האגם השקט מאבן בהט לבנה ומלוטשת, ומקדש קטן ונוח במרחק מה- שם אני יושבת להירהורים ומדיטציות לפעמים.
הפיות, הציפורים ובעלי החיים הם תוספת חדשה יחסית. כמה יצורים שהצלתי נשמתם ונתתי להם אפשרות לחיות בגן שלי לפני שהם עוברים הלאה… השמים של הגן ביום כחולים תמיד וענני נוצה זורחים בהם, ובלילה אלפי הכוכבים גורמים לגני לזרוח בכסף- ואז הוא היפה ביותר. הענוג ביותר, ועתה? גם הרחוק ביותר.
זה מה שנשאר לי מהגן. זיכרון ורייקנות. אפילו המשרתות שלי שריעת ודיינהיר לא יכולות לחדור את הלחשים הפשוטים אך החזקים שכובלים אותי לכלא הקריסטל הלבן הזה… ומטרת השבי שלי לא ברורה לי למרות שאני מכירה את הקולות ואת השפה, ואני מכירה סוג הקסם. אני עוצמת את העיניים שלי ומנסה להתמקד בעצמי ולשכוח את העירום, הקור והפחד, מסיטה את הדמעות של האימה והכאב כדי למצוא מיקוד, ונכשלת.
דירה -רעננה 22:09 בערב.
הוא עבר יום קשה. לא יום קשה מאוד, אבל יום מעצבן בכל מקרה. הוא עבר מבחן בדינים שהוא לא רוצה להזכר בהם כרגע, והוא נסע הבייתה במכונית הישנה והמקרטעת שלו עם הסרט הכחול שצמוד למראה שלה- הבוס שלא הכיר אותו הטיח בו האשמות ילדותיות, והוא פשוט ממשיך בצעד האריה הגאה שלו. אם אביט בו עכשיו לא אראה את העייפות שפשה באיבריו אלא את המראה המצודד של פנים מאורכות וזקן צרפתי אדמדם ומושך, ועיניים שנראות כמו אבן עין הנמר האיכותית ביותר, מלאה בחום ובעוצמה אישית והכי חשוב, שעשוע של גבר שלא בדיוק הניח את הילדות מאחוריו, ואת הבינה והאינטלקט החד שניסתר מאחורי מצע הדבש הזה. הוא מגיע לדירה שלו סוף סוף ומוריד את משקפיו.
אין לו כוח לשותפים שלו והוא הולך למקלחת. בזמן הזה המציאות הפיזית מתעוותת קמעה אבל הוא לא שם לב לזה. בחדר שלו שם יש לוח שעם קטן עם דגל צבעוני ומערכת שעות ומיטת יחיד מיותמת ולא מסודרת התחילה מהות להיווצר-
הוא מסיים את המקלחת, מוציא מהפריזר ומפשיר רוטב פסטה שאימו הכינה- וסועד את ליבו תוך כדי שהוא מנסה לא לחשוב כי ראשו מפעם בכאב. אחרי שהוא מסיים הוא משליך את הצלחת לכיור. הוא עייף מידי בשביל לשטוף אותה הערב. מחר בבוקר… הוא מבטיח לעצמו. מחר בבוקר יש לו עוד יום של לימודים ועבודה. הוא מרגיש טיפה של חנק ויאוש ממעגל החיים הזה, אבל הוא ממשיך הלאה בהפטרת “חפיף” אל היקום ואל עצמו בעיקר. הוא הולך לישון. ובדיוק בשלב של בין עירנות לחלום…
אני רק יכולה לדמיין איך הוא נראה שם כי כשאני מדברת עודני בכלא הקריסטל. המשרתת שלי אמרה שהוא צחק.
“עידן, תתעורר ותקשיב לי. גברתי זקוקה לך.”
הוא מביט חצי שפוך על הדמות הערטילאית שמופיעה לידו. יש לה שיער שחור שופע, ארוך ופזור. היא נמוכת קומה ויש לה עיניים חומות עמוקות. היא לבשה ירוק של הגן שלי מאז שהיא הפכה למשרתת שלי, עורה כהה גם הוא- ויש לה יופי שיכולתי רק לקנא בו. קולה עמוק ועשיר, יציב.
והוא צחק. פשוט צחק על האירוניה ועל החיים שלו. צחק בצורה שהצליחה איך שהוא לרוקן את כל הכאב והשפכים הרגשיים החוצה. כשהוא מסיים הוא שואל:
“ומי הגבירה שלך?”
“זו של הגן. אין זמן, היא גוססת. היא צריכה אותך לצידה… אתה היחיד שיכול לבוא.” היא מושיטה את ידו אליו. אחרי היסוס קל הוא מושיט את ידו.
*הבהוב*
ווילה באזור הצפון 22:32.
היה יכול להיות מאוד משעשע לתאר את חילוף המקומות בתור תחושה מוזרה של משיכה בבטן או תחושה של מציאות מתחלפת אבל הדרך הטובה ביותר לתאר זאת היא פשוט הבהוב. רגע אתה במקום מסויים, ורגע אתה במקום אחר, זה מאוד נוח לעבור ממקום למקום כאשר אין מסת גוף שתפריע למסע שלך. על ידי הסכמתו דיינהיר העבירה את עידן לבית הפיסי שלי. הם נסעו במישור הרוח רק כדי לראות את גופי ששוכב פרקדן על המיטה הגדולה מידי שלי.
עידן הופיע בחדר גדול. הרבה יותר גדול מהחדר בדירה שלו עם תיקרה גבוהה במיוחד. על קיר אחד שלט שולחן כתיבה רחב עמוס גבישים וצנצנות ובקבוקים שמעליו ספריה עמוסה. ומתחת למפת העולם שכב גוף. הוא הביט על הגוף, הוא פגש אותו בעבר. לרגע היה נדמה שהגוף מת.
“לא. היא רק ישנה,” הסבירה דיינהיר.
“כפי שאתה מכיר ולמרות שלא התגליתי מעולם לפניך, אני דיינהיר המשרתת שלה-” היא הצביעה על גופי הנח.
“כן, כן, כבר שמעתי את הסיפור עליך” אמר עידן.
“היום היא הרגישה לא טוב. היא פשוט התעלפה אל המיטה שלה. זה לא היה יכול להיות רעל כי גבירתי יכולה לחוש בדברים הללו. מישהו משך אותה מאגית אל תוך העולם האסטרלי, ואני מניחה שהמקור משם. ניסיתי להתגלות לאנשים אחרים ורבי עוצמה כמו מכשפים שגברתי מכירה אבל חלקם רחוקים ורק חלק יכלו לראות או להבין אותי… אז חשבתי שמכיוון… לא משנה. עלינו ללכת לעולם האחר…”
“לא לא!” קטע אותה עידן. “למה חשבת שדווקא אני אוכל לעזור?”
דיינהיר היססה.
“אני… חשבתי שמכיוון שבנפש שלך יש עדיין ילד אתה תוכל ליצור את האמונה המספקת להבין שאני קיימת ולא למחוק אותי ממבטך כמו רוב האנשים שלא מאמינים במה שהם רואים.”
עידן חשב על זה רגע.
“ומה עכשיו?” חקר.
“עכשיו מחפשים את נשמת גבירתי. דבר ראשון נחפש בגן… אבל זה לא פשוט כל כך אדוני.” היא השפילה מבטה.
“מה הבעיה?”
“רק המוארים יכולים להכנס לעולם האחר בצורה מיידית. רוב האנשים צריכים להתמודד עם המכשולים שלפני כן, ואין דרך אחרת להכנס. עלינו לעבור ביער הזכוכית וחורשת האורות הנודדים כדי להגיע לגן. זה יהיה מסוכן, אבל אני מאמינה שיש בך את הכוח לעבור זאת. מה שגם גבירתי יש לה הכוח לשנות את העולמות במגעה. היא תעזור לך- ואני מבטיחה שאני אהיה איתך כל שלב מהדרך, עלינו לראות גם מה קרה עם המשרתת השנייה שריעת. לא ראיתי אותה מאז מדיאה התעלפה…”
עידן הרים ידו. “רגע. כל דבר בזמנו. קודם כל ניכנס לעולם הזה שלכם, ואחר כך נראה מה עם השאר. כשנראה את הגשר נעבור אותו.”
*הבהוב*
העולם האסטראלי- יער הזכוכית.
מאין הגיע האור ביער? אף אחד לא ידע. אין שם שמש, אבל גלים של זוהר ירוק מילאו את יער האורנים שהיה עשוי מזכוכית חדה. מחטים של זכוכית- אלפים מהן היו על כל בד וענף. דיינהיר עמדה שם עם עידן. הם צעדו קצת בנוף הבלתי משתנה של ענפים שכל טיפה של רוח גורמת לצלילים של חריקת זכוכית מטרידה ואדמה מכוסה בשלג
לפתע הם שמעו קול רכרוכי ורעיל, קול זקן ומזדחל פונה אליהם:
“מי נכנס ליער שלי?!”
“מי זה?” שאל עידן.
“שומר השער.” דיינהיר ענתה.
פתאום רוח סערה נשבה בכוח דרך הענפים ומחטים חדות של עצי אורן זכוכיתי עפו לכיוון עידן. דיינהיר הסיתה אותו בידה וכל המחטים נתקעו בגזע קרוב.
שניהם נפלו אחד על השנייה מאחורי סלע אפור, ולפני שהם הצליחו לזוז בשנית עוד מטח מחטים קרב אליהם במהירות. עידן בלע את רוקו ושאל את עצמו אם מוות בעולם הזה משמעו מוות בעולם החיצוני…
המשך יבוא.
הפרק הבא: מלך הזכוכית ומלכת האורות.
על הסיפור. הדמויות אמיתיות, והמקומות אמיתיים, אבל האירועים לא. כמובן שמה שכתבתי הוא מנקודת ראייתי הצרה. כל שבוע אני אוסיף פרק.
מקווה שנהניתם!
ארדן.
