פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-01-23

יום חמישי שעבר, היה מפגש עם הצל. רינה מגדירה את הצל בתור דברים שמונעים מאיתנו את ההתקדמות בדרך הרוחנית שלנו. התמודדתי עם דבר קטן יחסית, לא הבאתי את כל התסביכים שלי לתוך המעגל. החוסר עצמאות שלי ומאיפה הוא נובע. גיליתי את התשובה פחות או יותר, הצל *ההוא* התפוגג לו בו במקום, יש שרידים, אבל אני עכשיו אדון לעצמי פחות או יותר בנושא. והלילה הם חזרו.

אתם לא יודעים, אבל לא הייתי מסוגל לישון לבד עד שנתי ה12. החשיכה איימה לבלוע אותי. זו לא החשכה הנוחה והנעימה והיבשה שאני צועד בה כמכשפה היום, זו חשיכה שהיא ביצה מלוכלכת, מלאה בגורמים מאיימים- אבות מכים, חייזרים וכל היצורים המבחילים של הלילה. זה היה מהסוג של החלומות האיומים ביותר- לא היה צריך הרבה, לא קרה שם שום דבר מפחיד במיוחד וחלק מהמראות בחלום היו אפילו פסטורליים, אלו החלומות שמה שקורה בהם בסדר- אבל יש תחושת אימה עמוקה שמלווה את הכל, והידיעה- *הידיעה* שעוד רגע, עוד שנייה הכל הולך להשתבש. אתה לא רואה את המפלצת, אבל אתה יודע שהיא שם, על סף ההכרה- הצל בקצה המדרגות. שנים שלא סבלתי מחלום כזה.

ואולי זה בגלל ששנים לא חשתי חסר כוח באמת. שנים לא עמדתי עירום מול הפרא בלי כלים להתמודד.

אבל כנראה זו העבודה עם הצל. אני אקבל מה שיבוא.

ארדן,

של הגן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-01-15

עד היום יש שאלה שמטרידה אותי.

למה עכשיו? מדוע המכשפות והמכשפים, המאגים והמיסטיקאים פורחים בימים אלו? בתקופת ההורים שלנו זו הייתה תופעה מצומצמת, בעיקר בישראל. היו דברים, מסדרים וכדומה, אבל התפוצה הייתה מצומצמת להחריד. היום למשל, וויקה, דת שבה כלים מאגיים הם נפוצים עד מאוד גדלה בקצת של 400 אחוז לשנה (!) בוודאי, שתמיד היו התלחשויות על כשפים, עין רעה וכדומה, אבל עכשיו ממש ניתן למצוא מכשפות- ידועות ומפורסמות.. הייתה מכשפה אחת בעירי שמתה בגיל 102 לפני שלוש שנים לערך. החרטה היחידה שלה הייתה שלא נותרו לה יורשים. כאשר היא מתה היא הותירה לי מעט מהידע שלה, לחשים עממיים, קללות פשוטות…

לעולם לא תהיה לי תשובה אחת ברורה או נכונה- ואני לא בטוח שיש כזאת.

אבל מה שאני כן בטוח בו, שהמכשפות פה להזכיר לנו שלכל אדם יש את הירח והכוכבים בידיים שלו.

“יש לטחון את היקום לאבקה הדקה ביותר, ואז להעביר את האבקה בכברה הצפופה ביותר- ואז, תראי לי אטום אחד של צדק, אטום אחד של יופי או שררה…”

טרי פרצ`ט, Hogfather

המכשפות והמאגיה מעניקות לנו את הידע שהשינוי בידיים שלנו- אנו כמו האדמה הפוריה מכילים זרעים של יופי, הרס, כאב ועונג. לנו היכולת לבחור מה יגדל בנו- איזו עוצמה חבויה בידע הזה! ואזו אחריות איומה- מצד שני

ארדן

של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-01-07

לא דיברתי על זה בבלוג שלי, אבל אני מנהל פורום אמנות המאגיה 122 עכשיו. זה מדהים כמה הקהילה המאגית והפאגנית מפוצלת- כן, אני מודה גם לי היה חלק בפיצול הזה, אבל אני משתדל לתקון. החורף עושה לי טוב, הוא מאחר! אבל הוא מספק בכל מקרה, הוא יצר בצורת חקלאית מזעזעת והחיטה שלנו כולה תגיע מאמריקה השנה.

הרוח נושבת. חברים מתקרבים, חברים מתרחקים. שואלים אותי על הסיפור שלי ומה הולך להיות איתו. אין לי תשובה. אולי יהיה המשך מחר, או המשך עוד כמה שנים, או בכלל הוא יקטע.

אני מבלה את ימי בלהעביר את הזמן, לדבר עם מעט החברים שעוד נותרו לי- מידי פעם לקבל על עצמי להסיר קללה פה, להטיל לחש הגנה או שפע שם…

אני מרגיש זקן, מכוער ומרושע עד עמקי נשמתי. עברה עלי שנה מדהימה, אבל כנראה שזה לא נועד להמשך, או לפחות לא להמשך ככה

אני קורא את הידע החדש והעתיק של המאגיה. מתרגל, לומד- קורא את ההיסטוריה. מי זאת? מי היא האישה שגרמה לכל אירופה לחשוש ולהתרגש עד שמושג “ציד המכשפות” הפך למטבע לשון? מי היא באמת הייתה אחרי כל המיתוסים של הכנסייה הנוצרית?

היה ציד דודאים- נגמר ציד הדודאים.

הלב הרבה פעמים כואב לי כשמזכירים את שמו של זה שהיחסים בינינו לא נגמרו יפה איתו- אבל אמרו לי לשמור על החוקים ולא לשבור אותם. אני אעשה בדיוק את זה. אני אהיה סבלני. עם הזמן הכאב יעבור, עוד חברים יופיעו על מפתן דלתי, ואני אתקדם, לאט או מהר יותר.

האופרה ברקע.

ארדן

של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-11-29

מי אתה אויבי?

המראה שאני ממהר לנתץ,

הצבעים שאני ממהר להדהות,

הפחד- מורי הדגול ביותר?

ומה עם זה שכשרונו גדול משלי?

זה שראוי יותר מאנוכי-

האם בלחימה אחפוץ,

למחוק את האדום והאפור כדי

למצוא עולם נטול זרעי שמיים?

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-11-05

ארוכה וקצרה היא הדרך, למקדש בלב ישותי. טיפות המים זלגו במורד עצים ברקע, בזמן שכף רגלי היחפה ליטפה את אבני הדרך העגולות, המעוטרות בטחב. אני יודע את הדרך. היא שייכת לי. כל צעד על הדרך הירוקה אפורה הזאת, אני משיל את הווי היום יום. מאוויים, מחשבות, שפה. מוריד אותם כמו קימונות צבעוניים, אדום, שחור, כחול עד שאני מעורטל- עד עצמותי, עד אותו הרגש שאני שוכח ששם בימים שמקיפים אותנו באשליות של שניות ושעות.

יש שם זקן. הוא לא חכם במיוחד, או חזק אך שם- יושב ובאצבעות מיומנות פורט על זאנג מעץ אגוז. הוא מסיים את המנגינה בצליל רוטט ומכאיב.

“אנא איש זקן, נגן לי עוד.”

“איני יכול לנגן, אלא שאת ליבך מנגן.”

רוח חזקה נשבה בין האורנים העקומים וקורות העץ החלוקות בעלות הצבע החמים של המקדש, מפזרות אריגים כמו המוסלין הדק ביותר. האיש קם ללכת.

“נגן לי בבקשה עוד, איש זקן”.

האיש התיישב- וידעתי שהמנגינה תעלה לי בכאב איום. הוא התחיל עם התו הראשון והמצפה. התו אדום כמו דם חדש שניתז- כמו שרף של עץ השזיף, עודנו מרחף בין ארץ באויר פריך מגשם. המנגינה היא “הפרפרים האוהבים” בת אלף שנה, ובת שניות מעטות בליבי. הדימעה זולגת מעיני. בהתחלה מעין של מים טהורים, ואז דם מפזם, אבן חן יקרה מליבי השסוע.

רוח חזקה נשבה בין האורנים וקורות העץ החלקות של המקדש והנה עפו עלעלי פריחת השזיף, על ניחוחה וכוחה החזק עטפה את גופי המעורטל מכל כיוון.

עורי אינו שלי. הוא של אלף אנשים מהעבר, רוחי אינה שלי היא של מישהו שעטה את הקימונות שהותרתי מאחור כמו סמרטוטים עבשים.

נקי, נכנסתי למקדש.