פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-05-29

“

כפי שציינתי בבלוגי פעמים מספר, אמפדוקלס הוא הראשון בתרבות המערב שציין שהעולם מחולק לארבעה היסודות: אש אדמה אויר ומים. אמפדוקלס דיבר גם על הזיקות השונות בין היסודות וחלקים שונים של העולם, ואת ה”שינאה” וה”אהבה” הפועלים בינהם. כמו שעץ “אוהב” אש, וכמו שאש “שונאת” מים. הפילוסוף דיבר גם על החלקיק הקטן ביותר, האטום, ממנו העולם בנוי. אפלטון ציטט באריכות אחד משיריו וזה היחיד שנותר לנו מחכמתו הרבה. אני מתעצב לחשוב על כמה אבד.

את הקמיע הזה הרכבתי לפני שנים, במהלך עבודתי עם ארבעת היסודות. בתור אדם מאוד חושי אני נאחז בקמיעות, שיקויים, שמנים וקטורות כדי להתניע את הכשפים שלי- וגיליתי שהרבה פעילויות של איחוד עם יסוד מסוים חסר לי התהליך החומרי שמתניע אותו. הנר ליסוד האש, הקטורת של יסוד האוויר מתכלים ולא מותירים דבר שמזכירים לי את העבודה איתם. הקמיע הזה עזר לקדם אותי רבות, וכאשר סיימתי את התרגול- במידה ויש סיום לתרגול (ואין) שקיק הרפואה ממשיך להיות עמכם כתזכורת לעבודה שעשיתם.

רכיבים:

גביש קווארץ שקוף קטן

חתיכה של טורמלין שחור או ג’ט

פרוסה סימטרית פחות או יותר של אנדלוסייט עם ארבע זרועות כמו צלב

מעט מחטי ברוש מיובשות- ליסוד האדמה

מעט אזוביון (לבנדר) מיובש- ליסוד האוויר

מעט ריחן, בזיליקום מיובש- ליסוד האש

מעט עלי כותרת של ורד מיובש- ליסוד המים

בד לתפירה לשקיק או בצבע סגול או בדוגמא של עלים ופרחים.

כלי תפירה

 

למרות שניתן לקנות את הרכיבים הצמחיים והגבישיים בקלות, במקרה זה עדיף בהרבה לאסוף אותם בצורה משמעותית תוך כדי הכנת הקמיע- ותרגול היסודות לפי המסורת שלכם. למשל, כאשר מתרגלים את יסוד המים אז יש לקצור כחלק מהתרגול את עלעלי הורד ולפרוס אותם על צלחת לייבוש. עד שסיימנו את השבועות של התרגול להוסיף את הצמח שכבר הספיק להתייבש, לשקיק. את הגבישים פעמים רבות נאלץ לקנות. אולי נמצא קווארץ או טורמלין שחור שניתנו לנו בצורה משמעותית, אבל את האנדלוסייט יש לקנות בצורה מיוחדת ורצוי לבחור אותה ביד (ולא באינטרנט למשל) ולוודא ככל הניתן שארבעת צלעות הצלב שוות באורכן.

בתחילת התרגול של ארבעת היסודות יש לתפור את השקיק ביד. יש הרבה סרטוני יוטיוב שמראים איך עושים זאת עם כישורי תפירה פשוטים וגם לא קיימים. כאשר התחלנו לתרגל, נכניס פנימה את הטורמלין השחור, הקווארץ והאנדלוסייט.  לאחר מכן, נקצור את הצמחים אחרי שנזהה אותם מהטבע הישראלי, או הטבע העירוני, או אפילו נבחר לגדל אותם בעצמנו. כאשר סיימנו לעת עתה לתרגל את החלק של יסוד האדמה למשל, נשים בשקיק את מחטי הברוש שהתייבשו בנתיים. לאחר שסיימנו את מחזור התרגול של ארבעת היסודות נתפור ונסגור את השקיק- ונקדש אותו בצורה הכללית של להעביר אותו בקטורת, להבת נר, מים מקודשים, ומלח לקידוש בטקס באופן רגיל.

ארדן,

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-04-03

“

אז מכשפות יקרות שלי, החלטתן להטיל לחש כבילה על צ’צ’ניה בגלל האלימות כלפי להטבפאקים? ברוכות הבאות. מדריך קצר וקליל זה יסביר לכן איך לעשות זאת בצורה פשוטה ויעילה. לחשי כבילה הם לחשים מאגיים עתיקים מאוד, ויש מסורת קבועה של שימוש בהם מיוון העתיקה בערך, ב-600 לפני הספירה, ויש בהם שימוש נפלא גם היום. לחשי כבילה נועדו לשלוט בפעולה של אדם או ארגון, מוסד או ארץ ולמנוע אותה. ניתן להשתמש בכבילה באופן זמני על כל דבר בעצם. אבל עלינו לזכור שגם אם הכבילה זמנית ביותר, היא עדיין משמשת כסוג של כוח שיכול לתת שבריר של שנייה כדי לתת זמן לקורבן המועד לברוח מהתוקף בצורותיו השונות.

רכיבים:

מפה מודפסת מהאינטרנט של צ’צ’ניה או רוסיה

עט מקודש או טוש שחור דק

מספריים

בקבוק זכוכית או פלסטיק קטן

נר בצבע שחור/ אפור או לבן

פמוט

קטורת בריח מושק,  או בריח אחר

נייר דבק או איזולירבנד שחור

מים

ארבעה מסמרי ברזל או פלדה

מקום פנוי במקפיא.

צמחים שאין חובה להשתמש בם: ירבוז, סימפטון, יקינתון, ברוש, דטורה, קיסוס ובוצין. (מאלה אפשר להוסיף או שלושה קמצוצים של כל אחד משלושה צמחים שונים, או שלושה קמצוצים מצמח אחד בלבד, או להימנע משימוש בכלל אם אין גישה לאף אחד מהצמחים. הצמחים הם סאטוראניים בטבעם במקור ויש להם יכולת של הגבלה ומחסום כראוי ללחשי כבילה, מלבד היקינתון שמסמל עוצמה של הומוסקסואליות, והברוש שהוא גם סטוראני וגם מסמל עוצמה הומוסקסואלית- אפשר להשתמש בעלים, בפרי הכתוש או בשמן אתרי שלו, הוא מאוד מומלץ אבל לא חובה.)

גבישים שאינם חובה: ג’ט, אובסידאן או טורמלין שחור- כדי לחזק את המגבלה על התוקפים ולייצר הגנה בשביל ההומוסקסואלים, ולאפיס לזולי, אזורייט מלאכיט, או אקוומארין כדי לפצות על המרחק של המדינה הזו משלנו ולתת לכישוף אנרגיה אימהית מגוננת. מן הגבישים יש לבחור רסיסים או חרוזים קטנים שניתן להכניס בנוחות לבקבוק.

הוראות הטלה:

יש להיכנס לאסוף את הרכיבים על המזבח או במקום מקודש אחר, או בחדר השינה ולהיכנס למצב-רוח מאגי. יש להטיל מעגל ולקרוא ליסודות אם זה ראוי ובמסורת שלכם, ואם לא, לפצוח בתפילה כנה מהלב לכוחות הטבע, האלים, האלות המלאכים וכו’ שיקשיבו לפעולה שלכם וינפחו בה חיים וכישוף. אם אתם יהודים אפשר להתפלל לשכינה, האספקט הנשי והמכיל של אלוהים, אם נוצרים למריה הקדושה ואם מוסלמים אז לפטימה אשת מוחמד. יש צורך להדליק עבור הכוחות הללו קטורת ונר כמנחה. להעביר את הרכיבים שיכנסו לבקבוק בעשן הקטורת. אפשר לצייר את הסמל הבא על המפה: מצד שמאל למעלה, את האות א’ העברית, עם ארבעה מעגלים קטנים מסביב לה שחוסמים את כל הצדדים, ומתחתיה, ספירלה שמצוירת מהפנים החוצה ומסתיימת בסוג של קערה מתחת למעגל התחתון של האלף, ראו תמונה. סמל זה “מפצה” על הריחוק הפיסי של הלחש מהמטרה שלו, ומאפשר גמישות אנרגטית שמשיגה את המטרה גם ללא הוראות מפורשות מהמכשף, לדוגמא, יגרום לאדם שבא לתקוף הומוסקסואל להחליק וליפול, גם אם זה לא חלק מפורש מהלחש.

לאחר מכן, יש לצייר את קו המתאר של המפה באמצעות העט המקודש או הטוש, להשתדל שלעשות זאת במשיכה אחת ארוכה, כמו בהטלת מעגל, ראו להבות שחורות או אפורות יוצאות מקו המתאר שלכם ויוצרות קונטור מושלם מסביב למדינה שאותה אתם מכשפים.

כתבו בתור תחומי המפה תשע פעמים אחד מתחת לשני את הדבר שאותו תרצו להגביל ולכבול: שנאה ואלימות נגד הומוסקסואלים לדוגמא. סובבו את המפה ב-90 מעלות. כתבו על המשפטים שכתבתם “אני כובל זאת!” או “אני כובלת זאת!” בהתאם לזהות ולמין של מטילת הכבילה, שוב תשע פעמים.

קפלו שליש מהדף פנימה החל מהצד של הא’, סובבו את המפה, וקפלו את הצד השני. לאחר מכן, ישרו את המפה ותגלגלו אותה מכם והלאה.

 

קחו את דבק הסלוטייפ או האיזורלירבנד, לפי מה שזמין ולפפו בשכבה עבה עם כוונה מסביב למפה. הכניסו אותה לבקבוק ומלאו אותו בעשן הקטורת. הכניסו את ארבעת המסמרים פנימה עם כוונה למסמר את השונאים והאלימים לאדמה. כאן יש מקום לשים צמחים מאגיים, את האבנים ורכיבים נוספים. יש למלא את הבקבוק בשלושה רבעים מים, ולהותיר מקום לאוויר, אחרת הוא יתפוצץ כאשר תקפיאו אותו. לפקוק את הבקבוק, לאטום את הפקק עם מעט שעוות נר,  להודות לכוחות ולפתוח מעגל במידה ועשיתם בו שימוש, ולמקפיא.

בהצלחה בכבילה!

ארדן,

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-03-24

“

כאשר אני מלמד כישוף,  אני תמיד מתחיל משני שיעורים קצרים של היסטוריה.  אנשים בהתחלה, גם כאלה שנמצאים זמן מה בכישוף מזלזלים בזה קצת. “מה אני צריך היסטוריה? זרוק עלי פרקטיקה אחי!” אבל אני טורח ומסביר שוב ושוב, כי בלי הקשר היסטוריה המאגיה שלנו נכה. אנחנו לא נבין למה אנחנו עושים מחווה זו או אחרת. הספרים הניאו-פגאנים של היום לא מסבירים מדוע העולם מחולק לארבעה יסודות (אוקיי חמש אם אתה הסוג הזה של וויקאני) ואת הסיבות האמתיות לקיומו של מעגל, או לשימוש בצורה זו או אחרת של מאגיה. מאגיה בבלית? שומרית? מצרית? יוונית? הרי הכול הושמד על ידי הנצרות והפטריארכיה. אין מה ללמוד מהם. ומה שיש ללמוד מהם אפשר ללמוד מהדילול החולני של המורים של המסורות שאליהם אנו מצטרפים.

הרי שירו של אמפדוקלס שהגה את ארבעת היסודות לא באמת יכול להסביר את הקוסמולוגיה שלהם טוב יותר. הרי כתבי מאגיה מאוגרית לא באמת מעניינים אותנו היום. תן לנו העצמה אישית ודמיון מודרך! זה הקסם האמיתי!  אז זהו שלא. ההיסטוריה היא באמת חשובה. אין בעיה שקיימת היום שאין לה מקבילה עתיקה. וגם אם יש, הרכיבים העתיקים מביאים את הפתרון- בין אם זה מבנה לחש מילולי שמזריק את המשמעות לעולם הרוח בעצם הגייתו, או מסע חלום שניתן לאתר בטקסט ולהתחבר אליו, או אפילו מתכונים של צמחי מרפא ותכונות גבישים וחלקי בעלי חיים. כל נמצא שם, רק צריך חשיבה חוקרת, יכולת לקרוא אנגלית והבנה של שפה אקדמית. זה הכול.

בשיעורי המאגיה שלי אני עובר באריכות על מתכונים ורעיונות של מאגיה ממצרים העתיקה. הם המציאו את השימוש בנרות שעווה למאגיה, הם אחראים לשימוש בשמות קודש כדי לעורר ולכשף, הם הביאו לנו את שרביטי הקסם הראשונים והם מומחים בסוגים רבים של רפואה ומרקחות שונות לכל מטרה- שאת חלקן ניתן גם להכין היום. לאחר מכן אני עובר ליוון, רומא, ימי הביניים וכל השאר- וכאן נוצרת בעיה אחרת- אפריקה נותרת מאחור. אחרי ההרס של מצרים העתיקה בשליטתה של קליאופטרה השמינית, שיעורי ההיסטוריה אצים לאירופה, אסיה והאמריקות. מה נותר באפריקה עצמה? עדר של ברברים- או ככה אנשים היו רוצים שנאמין. גם בלימודי המאגיה ההיסטוריה של המאגיה כמעט לא מציינת את אפריקה וכאשר יש אזכור הוא תמיד ביקורתי- דיון על הפראים והפרימיטיבים. שהקונסטורטקטיבים הותירו מאחור. תודה לאל לפוסט מודרניזם שפירק את הטקסט מהסמכות שלו ושאפשר ורצוי ללמוד כמה שיעורים מאגיים מאפריקה.

אין מאגיה שנכונה לכל אפריקה. יש לנו נטייה לאגד יחדיו סוגים שונים של “אחר” לקבוצה אחת. הם כולה כושים נכון?! באפריקה יש שבטים, ממלכות, אזורים עם אקלים שונה, ממוזג ועד מדבר, דרך יער גשם, זו יבשת ענקית: עם המון סוגים של אנשים, פילוסופיות, דעות וכמובן סוגים שונים של סובלנות לכישוף- מאין סובלנות בכלל והוצאה להורג של מכשפות עד היום, דרך מחנות ריכוז למכשפות באזור הקונגו שהיום מתפרקים להם לאיטם ועד ממלכות מאגוקרטיות שנשלטות על ידי כישוף: שם הפוליטיקאים משתמשים בלחשים שונים וקורבן אדם כדי להישאר בשלטון.

גם אם אנסה לחלק את הממלכות וההיסטוריות השונות של אפריקה נגלה שאפילו הדת והמנהגים והסיפורים שונים מכפר לכפר, מארץ לארץ ואזור לאזור. אפילו הוודון האפריקאי המפורסם שונה מאזור לאזור. גם אם הנהר של אושון עובר בשלוש מדינות שונות, לכל פיתול וסלע הרוח שלו, המקדש שלו והדרך הייחודית שבה חוגגים את האלה עצמה. לכל כפר יש סיפור אחר, כאן הוא צבעה את האריגים שלה באינדיגו, ושם הוא עצרה את הפוריות לכל העולם, וכאן הוא אכלה לטאה שהביאה להרס של הבריאה ובנייה של בריאה חדשה. במקום אחר היא לא נקראת אושון בכלל, ומחוץ למערב אפריקה אף אחד לא שמע את שמה (מלבד שאר העולם זאת אומרת). דתות אחרות הן סנגומה, זינדוקי, זמבי- ואין ספור אחרות, וכמובן יחד עם אין ספור דתות יש אין ספור דרכים של כישוף ומסורות שונות, שרובן מסורות הקשורות למקדש מסוים במקום בו כישוף מקובל, או מסורות משפחתיות מסורתיות במקום שבו הוא לא מקובל.

הרבה יותר קל לעקוב אחרי מסורות הכישוף האפריקאיות שהגיעו לתפוצה האפריקאית לגולה, כמו שהם עצמם קוראים לה (הם אכן לקחו את המילה עצמה Gullah באנגלית), ולנסות לחבר, להבין, מאיפה דבר מה מגיע. מה מגיע בניגריה ומה מגיע מהקונגו, כי הרי המסורות הללו לא נעצרו שם, אלא גדלו והתפתחו וקיבלו טעמים אזוריים גם באזורים השונים בארצות הברית. כאן קצרה היריעה וספרי אקדמיה אחרים כתבו על דתות האפריקאיות השונות וטעמן האפריקאי ומקורו. עלי גם להזכיר לקורא המרותק  כי בלוג זה עוסק בכישוף בכללו.

כאשר עבדים עברו את המעבר האמצעי- שאותו מעטים שרדו, היה להם דבר אחד במשותף, הם הפסיקו להיות אנשים. היו עבדים שחורים, אירים, לבנים, מזרח-תיכוניים ואפילו אסייתיים. כאשר המכשפות השונות שנלקחו באניות שרו שירי הגנה בשפות שונות הן לימדו אחת את השנייה ואחד את השני. מי ששרד התערבב בזרמים אחרים של רוחניות ומחשבה- הנה הצמח הזה מוכר לי מאפריקה, והקליפה הזו משמשת להורדת חום בתרבות הילידית המקומית (הרי גם הם היו עבדים בארצם שלהם), וזה צמח מזל מסין, וזה צמח הגנה מאיטליה. אבל לעיתים כאשר האפריקאים הרגישו מנותקים מכולם הם נפרדו לקבוצות שונות. אלו שהגיעו מהמערב פנו ללוקומי, וודון ומאגיה של יורובה- בה אני עוסק רבות. אבל אלו שהגיעו מהמזרח והדרום, פנו לקינדוקי- המאגיה של הקונגו. לעיתים הזרמים השונים נפגשו, חגגו וחלקו מידע ולפעמים לא. לפעמים היה אפשרי לזרם מסוים לחלוק מאגיה ולפעמים לא. דתות וזרמים שונים יצרו דתות- וזרמי מאגיה שונים.

בקונגו תמיד הייתה היסטוריה של אלימות. פעם נלחמו שם על היהלומים החבויים בג’ונגל, והיום על המינרל קולטן שנדרש לטכנולוגיית המזעור של הפלאפונים החכמים. באותה תקופה שרי מלחמה שלטו בקונגו ביד רמה. צבאות של ילדים מחזיקי רובים שיעבדו למוות אנשים במכרות והיה צורך בלחשים חזקים במיוחד כדי להגן על הכפר, הבית והמשפחה. מאידך גם שרי המלחמה היו צריכים את המאגיה כדי להשאיר את עצמם במעמד של כוח כאשר היריות ממלאות את האוויר. מן הכור הלוהט הזה מאגיה מדויקת וחזקה במיוחד נולדה. המאגיה הזו נחלקה תחת המסווה באמריקות של דת הפאלו מיומבה. דרך החניכה לפאלו מיומבה כוללת תהליך הנקרא “שריטה”. אם האנשים סומכים עליך בדת הזו, ומזמינים אותך להשתתף בה הם ישרטו אותך במכשיר טקסי ויעסו אל השריטה המדממת שלך תערובת סודית של עשבים ואבקות. אולי אפילו אפר של האבות הקדמונים שנשמר במקדשים. לאחר מכן אתה מחובר למסורת וללב הפועם ולרוחות של אפריקה.

אני לא נשרטתי, ואני יכול לומר שיש מעט מאוד מידע על פאלו מיומבה אם אתה לא חניך לדת המאגיה הזו. אבל השיטות שלהם תמיד היו חסכוניות, נקיות ומאוד יעילות. חוקרים של דתות אפריקה וגם אנשים מדתות אפריקאיות אחרות יושבים בציפייה שמשהו יזלוג, כי המידע שזלג היה כל כך שימושי ואפקטיבי עד שאנשים פשוט מחפשים עוד ועוד. מה שפורסם זה השיטה המורכבת שלהם ליצירת סמלים מאגיים, ושימוש במקלות טקסיים- הנקראים פאלו. כן, כמו פאלו מיומבה. אני יצרתי שיטה מקבילה וקרובה בישראל. על כך ברשומה קרובה.

ארדן, של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-02-23

“

המקום הזה רדף אותי. זה לא משנה כמה הלכתי רחוק ממבנה הפירמידה הזה, הוא רדף אותי בחלומותיי. הוא רימז לי שיש דפים של מאגיה בספריו. שיש בו יופי ונחמה, אבל באקט של כמעט אגורפוביה נמנעתי מלצאת מהבית ולבקר אותו. אני מדבר על הספרייה הציבורית של טבריה כמובן. משום מה תמיד התחברתי לספרניות יותר מאשר למורות. היה בהן משהו עם רוח חופשיה, וכאשר אחת מהן מזדקנת ומתה אני ממש מתאבל. ספריית בית הספר היסודי שלי הייתה כמובן שונה בתכלית- מרתף עם שטיח אפור וריח של דבק ואוויר עבש, אוסף פאתטי של ספרים שעזבו בתים שלא היו מעוניינים בהם, תקציב עצוב.

אבל ספריית טבריה הייתה מקום מפלט כמעט. היא הביאה את כל הספרים החביבים עלי- את ספריי האימה לילדים (עוד ההתחלה, צמרמורת של ר.ל שטיין). לא, אז לא היו הארי פוטר, אוקסנה פולוק, פרסי ג’קסון או ספרי מיתולוגיה לילדים. הייתה בעיקר דבורה עומר, לאה גולדברג, צ’יפופו, קופיקו ואוספים של מספרי סיפורים לילדים. לא מצאתי עניין באף אחד מאלה. למרות שיכולתי לקרוא את העברית העבשה, ואת ההתנשאות הפדגוגית והלקחים הפדסטריאניים שבספרות “המקובלת”, הייתי עד לעולם המבוגרים והתמימות שלי נעקרה מחזי לנצח עוד מקודם. כמו קירקה התאוויתי לגור על אי בודד שנתמך בכשפיי, להפוך את הפולשים לחזירים ולאכול אותם.

כשחטיבת הביניים והתיכון הגיעו, ההורים שלי כבר הרימו ידיים. טבריה הייתה אלימה מידי לילד החיוור והבצקי שלהם. הקיבוץ יעשה לי טוב, ואני נשלחתי לבקעת כנרות, בית ספר בקיבוץ בית זרע. שם הספרייה הייתה מופלאה ביותר. מדור הפנטזיה היה עשיר, שלושת ה”הארי פוטר” הראשונים יצאו בעברית, וספרי מאגיה עבריים, גרועים ולא איכותיים ניקדו מדפים בצבע קפה בירכתיה. חשבתי לעצמי, הנה, אוכל לוותר על הספרייה הציבורית ועל הפירמידות שלה. על ספרי הפנטזיה שכבר חרשתי ואוכל לקרוא דברים חדשים. הספרנית, אילנה עברי, הייתה מגישה לי עוגות מאפה בית, עוגיות ממולאות ברחת לוקום, ותה מתוק. כיום הדרך לספריה הזו זרועה בורות, עצי אזדרכת שברו את חלונותיה, וספריה? נעלמו, אך לאן? אבל אז… היא הייתה ספרייה מופלאה.

  עם זאת, גם בתיכון, פעם בכמה שנים חלומי היה מחזיר אותי אליה, לספרייה של טבריה. לפעמים הייתי מבקר בה בלילות, כאשר רק אור פנסי הרחוב היה חושף אותי שם. לפעמים באור יום, מחפש בקדחתנות את ספרי הכישוף שידעתי שיש שם, הרעב הבלתי נגמר לי והרצון שלי ללמוד, להתפתח ולגדול… תהיתי אם מסתובבים שם אנשים שרואים את צורתי האסטראלית. האם הם חושבים שאנוכי רוח רפאים הראויה לחמלה, בזמן שהגוף שלי מתפתל ומסתבך במצעי הסאטן המבושמים של מיטתי?

האקדמיה הביאה אותי לספרייה הרביעית בחיי- הספרייה האקדמית של אוניברסיטת חיפה. הספרייה הזו כבר הייתה גדולה מידי והיא איימה עלי. לא הרגשתי שם אף פעם נעים במיוחד. כאשר שני התארים המורכבים שלי במדעי הרוח כמצופה לא הפכו לקריירה מרגשת, גם את הספרייה הזו למדתי לתעב. סוליפסיסטית ומתנשאת, הייתי מזמין ממנה ספרים, ואוסף אותם, מבלי להביט פנימה. אבל גם היו נקודות אור. מידי פעם הייתי מתיישב במדור תורת הנסתר שלה (סוף סוף ספרייה המכירה בקיומו של הכישוף!) האוסף הנדיר שלה מכיל עותקים מקוריים של אגריפה, את כל חמשת הכרכים של Hoodoo, Conjuration, Rootwork, Witchcraft ועוד פנינות חן. אבל מעט מאוד חומר מעשי, לרוב פשוט ספרים אנתרופולוגים נתחבים למדפים צפופים ומעלים עובש. המדורים הללו נותרים ריקים לרוב, מלבד סטודנטית למגדר שמידי פעם שהולכת לאיבוד ומנסה להוכיח שוב שציד המכשפות היה התקפה נגד המין הנשי. במדור הזה אין מניעה לפרוס שמיכת פליז על השטיח ופשוט לקרוא. איש לא יפריע לך מהפתיחה עד הסגירה. בכל זאת, אוסף ספרות המאגיה שלי כבר גדול ופרקטי יותר ממה שיש שם.

יום אחד, בעודי דוחה עשייה של דברים דחופים יותר הבנתי, מה שנראה מהסיפור שלי, לקוראי, כדבר ברור מאליו. עלי להיות ספרן בעצמי. זו עבודה מסורתית של מכשפות, (כמו בישול, הוראה, מדעים מדוייקים, קוסמטיקה והייטק), ומגדל השן של האקדמיה החליא אותי, השחיתות, חוסר התקנים והפרסומים שאינם תורמים דבר לאנושות אלא רק לאגו של החוקר, שמעלים בי קבס.  מתוך כך אפוא, בחרתי ללמוד ספרנות. במסגרת לימודי הספרנות שלי עלי היה לעשות פרקטיקום- וכדי לעשות זאת עלי היה להצטרף לספרייה ולנדב מזמני. בחרתי לחזור לספריית ילדותי, ולפירמידות הבטון שלה. הספרנית הראשית שמחה. היא חיפשה מישהו שמבין בתיאטרון כדי להעשיר את האוסף של המחזות. היא גם אומרת שספרות פנטזיה פופולארית ביותר והאוסף המיושן זקוק לעדכון דחוף. אני במקום הנכון בזמן הנכון.

ברגע שנכנסתי לספרייה למדתי מהר כיצד לסדר את הספרים חזרה על המדף. למדתי להשאיל ולהחזיר ספרים, להפעיל את התוכנה ולענות על שאלות. כרגע נכנסת נערה צעירה. בטח כבת שש עשרה או שבע-עשרה. היא אינה יפה במיוחד. שיערה ארוך ושחור, ושכבת הקונסילר העבה שלה לא מסתירה פנים מחוטטות פצעי בגרות. היא מחזירה שמונה ספרים. זה לא יוצא דופן, יש מנויים משפחתיים שאפשר להשאיל בהם כמות כזאת של ספרים.

ועם זאת, שורו וראו כולם ספרי פנטזיה על מכשפות: הו- זה אותו נרטיב מיושן וצפוי שחוזר על עצמו. נערה צעירה מגלה שהיא מכשפה, העולם בסכנה, היא מצילה אותו, וכמה זה מוזר לה ואיום להיות שונה בהתחלה, אבל כמה זה כיף לחבק את הכוח של זה אחר כך. זה אותו מסע הגיבור הארכיטיפי שסברינה המכשפה הצעירה התחילה, ומצא השתקפויות שוב ושוב בדור של מחפשות (ומחפשים). בארצות הברית הזרם הזה הרבה יותר גדול מאשר בארץ, אבל אלו הספרים שמובילים את אותן נערות ונערים לחפש את הויקה, הפגאניזם, הריקליימינג, השטניזם, ושאר הדברים המעצימים והדתות האלטרנטיביות.

אני רוצה להושיט יד. אני רוצה לצעוק “את לא לבד! האלה חיה, והקסם קיים!” אני רוצה לשלוף את הכוכב המחומש שמתחת לחולצתי השחורה (הוא לא עלי, הכוכב המחומש שאני עונד בימינו הוא כוכב מחומש הפוך, המסמל את ארבעת היסודות מתממשים במישור הפיסי, סמל שעכשיו אפילו הניאו-פגאנים ימצאו מעליב כי הוא כביכול קשור לשטניזם על פי פרופגנדה מוקדמת, למרות שאין שום קשר. אני לא עונד אותו לספריה מחשש שהוא ייחשף בטעות. אני כן עונד את חרוזי אשו שלי.) אני רוצה לומר לה שיש דרכים ללמוד ולעסוק במה שהיא רוצה, במה שהיא לוהבת ללמוד. אבל אני לא יכול. הספרייה היא אזור נטרלי. נטול רעש, נטול קונפליקטים, נטול מוזרות ונטול כישוף. אני מטווה באוויר רונת הגנה קצרה, וממשיך למיין ספרים.

אנקום בדרך היחידה שיעילה. יש מדפים של מדע פופולארי ועזרה עצמית. מדפים של “הסוד” ושל טארוט. אני אדאג להוסיף ולתרום באופן רשמי עותקים של שלושת הספרים החשובים שקיימים בעברית על מאגיה. “עוצמת האדמה” של סקוט קנינגהם היא מתאבן חשוב, דרך הקסם, של רינה קסם שכתבה את המדריך לפגאני בארץ הקודש וכמובן את כישוף וקסם של ק’ אמבר. אלו לא ספרים ממש מעולים, אלו לא ספרים נפלאים. אבל זו התחלה. כן, זו רק ההתחלה…

ארדן,

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-01-04

“

ביום השלישי הגענו לוולוס. בניגוד לרוב חברינו שנהרו למנזרים התלויים של מטאורה (כדוגמא מושלמת של בנייה מסוג שגורם למבנה להיראות כאילו הוא תלוי על ההר). זה נחמד מאוד, אבל סך הכול מדובר במנזרים נוצריים שלא עניינו את אפונדי ואותי. בכל זאת, מדובר בעיר נמל די שוממה, ואם לא ניקח סיור, הרי שלא נמצא מה לעשות במרכז המסחרי העלוב שלה.  ליווי לחופים של וולוס לא עינינו אותנו, אז בחרנו בסיור שייקח אותנו לכפרים וליערות.

וולוס היא עיר נמל כאמור, והיא נחשבת לאיוקלוס העתיקה- העיר שממנה הארגו ויאסון והארגונאוטים שטו כדי למצוא את גיזת הזהב. בהרים הסמוכים חי הקנטאור קיירון, המורה של הרקלס, יאסון, תאזאוס וגם של אסקלפיוס, אל הרפואה.  ועם זאת, העיר חסרת חן, אפורה, משעממת ונטולת ממצאים ארכיאולוגיים משמעותיים. לא חשבתי שאראה משהו מיוחד או שתהיינה לי הוצאות משמעותיות. בעצם זו הייתה עצירה מבורכת בין דלוס שחשוב מאין כמוהו, לאתונה ולטירוף שיצפה לי מחר.

עלינו על האוטובוס. מלווה צעקני מאין כמוהו תרגם את האנגלית של המדריכה המעניינת והמנומסת לעברית קצוצה וצורמת. עצרנו באנדרטה לזכר האובדים בשואה של יוון- ואז התגלה הברוך- בכך שלא בחרנו באופציה הנוצרית של המנזרים, ולא בחרנו באופציה החילונית של החופים, בעצם בחרנו באופציה היהודית שמציגה את הצדדים היהודיים של יוון. אני ואפונדי לא ידענו איפה לקבור את עצמנו מבושה.

נשמנו, צילמנו את האנדרטה- כדי להראות למשפחה שלנו שאנחנו ילדים טובים למרות הכול וחזרנו לאוטובוס. משם נסענו למוזיאון וולוס, לא ידענו שזה בתוכנית אבל כאמור לא ציפינו להרבה. המוזיאון הפתיע לטובה: מצבות, כדים ואמנות- חלק חשופה, פסלים של אלים ואלות וכלי בישול ומזון. משום מה הקהל התפצל לחדרים השמאליים והימניים. החדר ישר קדימה נשאר ריק. אני לבדי צעדתי אליו במחשבה שיש שם משהו שמצפה רק לי. ולא טעיתי. בתצוגה של כדים חיכה לו לקיטוס, כד נסך לשמן, ששימש למטרות טקסיות. אבל על הכד הזה חיכתה לי לא פחות ולא יותר מאשר דמותה של מדיאה. עכשיו קוראים עדינים, בוודאי תגידו “אבל זה יוון, ומדיאה היא דמות יוונית עתיקה, הרי סביר ביותר שתמצא אותה מצוירת על כדים!” ובכן לא! כדמות שנואה וזרה, מדיאה קיבלה חשיפה נדירה ביותר על כדים ושאר יצירות מצוירות או מפוסלות. יש לנו פחות מחמש יצירות כאלה בארכיבים של ביזלי, המארכב הראשי של יצירות יווניות. גם כאן הכיתוב לא זיהה את מדיאה, אבל לא ניתן להתבלבל בקופסת הרעל הייחודית שלה עם הפסים השחורים והלבנים. מעבר לכך, כאן היא גם צוירה עם תלבושת אריסטוקרטית ויוונית, לצד מזבחה של הרה ארקיה. הלקיטוס מסומן כ”אישה נושאת סל”. האם החוקרים יודעים שזו מדיאה ולא מסמנים אותה ככזו? האם המוזיאון רוצה ליטול ממדיאה את הכס הראוי שלה באיוקלס? מי יודע. אנחנו עולים שוב על האוטובוס עם האיש הצעקן וממשיכים לשני הכפרים.

 האוטובוס  נוסע בכבישים צרים ומפותלים- נכנס ויוצא לחורש ים תיכוני סבוך. אנחנו לא נראה את שני הכפרים- אנחנו נראה שדרה אחת מסחרית בכפר אחד, ומשם ניסע למקריניציה- הכפר השני. גם שם אנחנו נהיה אך ורק באזור המסחרי שלו.  בכפר הראשון אנחנו יורדים מול תצוגה מופלאה של פירות משומרים בצנצנות זכוכית. מיד קניתי כמה שכאלה- לחלק בין חברי ולאכול בעצמי. אחת מהקופסאות מראה את הקנטאור קיירון עם החץ והקשת שלו והרי מדובר ביערות בהם הוא חי. קיירון היה סוג של פרדוקס, הרי הקנטאורים נהנו מעינוגי גוף ברבריים, ציד, הרג, אונס. הוא היה יוצא דופן- הוא נהנה מהשכלה, וכך הוא זכה באלמוות שלו. אני רוכש אפוא את הקופסא המציגה את דמותו ומטעמים אחרים. לא נאמר לנו, אבל בעצם מקריניציה ובכלל ההר פיליון ידוע בצמחי המרפא הרבים שלו- הכוללים כמובן, אכיאלה אלף האלה (שקיירון לימד את אכילס להשתמש בו כדי לרפא פצעי חיילים) סוגים שונים של מרווה ומנטה, אורגנו חזק וחריף, כלמניתה ועוד צמחים ריחניים.  אני קונה הרבה אופציות בצורה כפולה, כדי שאוכל למסור לחברי, נשאר לי רק כסף מועט בארנק, עד כאן המחשבה שלא אוציא הרבה כסף. אני מוצא גם פסלון של פאן, שקשה למוצאו ודואג שיעטפו לי אותו במתנה עבור חבר. אני רב עם אפונדי בגלל שאני לא הולך עם הקבוצה, ואומר לה “שכרגע החבר הזה חשוב יותר ממנה”. היא קמה והולכת.

במקרינציה אנחנו נחים קצת והמדריך הצעקני מדבר על המעיינות הקדושים והקסומים באזור. “מי שישתה מהם, או יתחתן עם בת המקום, או יהיה בן אלמוות!” אני היחיד מהמבקרים שמעז ללגום מהם. מים חיים, מלאי טעם ונפלאים. מהמים הטעימים ביותר ששתיתי בחיי. אישה מבוגרת מתחלחלת. “איך אתה מעז לשתות מהן ככה, ואתה מסתובב עם החברה שלך כאן!” מיהרתי להסביר שאני הומוסקסואל ופחות סביר להניח שאני אתחתן עם אפונדי. ישבתי מול כלבה שמנמנה שבדיוק סיימה להמליט גורים. היא סירבה לבוא ולקבל ליטוף, אבל היא נהנתה מפיסת גבינה שלקחתי בחשאי מהאנייה. היא סרבה גם אחרי זה לליטופים ונתנה מבט של “מעט גבינה לא הופכת אותך לחבר שלי. תביא עוד ונדבר!”

אנחנו הולכים חוזרים חזרה לאוטובוסים, ואני ממשיך ללגום מפיות האריות של המעיינות הניגרים, ומנהל שיחה עם אחת המדרכים המשעשעים יותר (אותו לא קיבלנו), וירדנו לאוטובוסים בחזרה. עלינו לסבול עוד שעה נסיעה כשהמדריך צורח ברמקול בדיחות קרש: “אם לא הייתי חיפאנו, היית מקבל קדחתינו!” לקראת ההגעה לאנייה המדריך נשאל על הכלכלה היוונית. “צר לי חברים לספר לכם, אבל היוונים הם עצלנים, ופשוט לא אוהבים לעבוד.” אפונדי צועקת עליו מסוף האוטובוס “זה לא נכון!” ואנחנו מתכננים לטפל בפרץ הגזענות הנורא הזה בעצמנו, אחר כך.

מורידים אותנו ליד האנייה, אבל יש לנו עוד כמה שעות בוולוס. אנחנו מחליטים להמשיך להסתובב. אנחנו לוקחים מונית שלוקחת אותנו למסעדה שספרון ההדרכה שלי המליץ עליה. המסעדה צעירה ועליזה, ליד כנסייה, ושם אנחנו אוכלים סופלאקי, שיפודי חזיר ברוטב לימון עדין עם תפוחי אדמה. אנחנו מקבלים לחמניות עדשים,  ולקינוח, עוגת שוקולד עשירה וקרירה חתוכה למשולשים. אנחנו נהנים מאוד ומסתובבים בעיר- אבל, רוב העיר נמצאת בסייסטה, שתיגמר כאשר נאלץ להיות בספינה שוב ורוב החנויות סגורות. אנחנו הולכים הרבה, והולכים לאיבוד, ובסוף מוצאים עוד מעדנייה שמוכרת גם צמחי מרפא. אני קונה דיטני כרתים, שזה צמח חשוב מאוד למניפסטציה ונקרומנסיה, תפרחות מיובשות של חלמית, רכיב בלחשי בית שליו, קליפת עץ אלון ועוד רכיבים אחרים. אנחנו הולכים לכיוון המזח. המסעדות ריקות והסירות עומדות ללא מעש, ברוח הקרירה ובמי הטורכיז. אנחנו משליכים מטבעות למים, עושים נסכים מהשתייה שלנו ומסתובבים- ואז אנחנו רואים את השלט: “תיירים החוצה, מהגרים ברוכים הבאים”. אנחנו מחליטים שהביקור בוולוס נגמר עבורנו רשמית. אנחנו לוקחים מונית לאנייה, ועולים לעוד ערב- מכינים את עצמנו ליום המטורף של אתונה- מחר.

ארדן

של הגן

“