פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-07-21
“הרי כל מה שתכתוב בין כה וכה יהיה בנאלי ומשעמם, אז בוא נוותר על כל הפרוייקט הזה מראש” מילותיה שלה.
“הצילו, מלאך המוות מבקר בגינה שלי…” היא בכתה. זה היה בשנת אלפיים ואחת, לפני כמעט שש וחצי שנים בפורום מאגיה וכישוף דאז, שבדיוק קיבל על עצמו את מנהלתו החדשה. כמובן שבתור מכשפים צעירים ואגוצנטריים התייחסנו לפנייתה בהתנשאות ושאלנו אותה את השאלות הבאנליות- האם היא לקחה את אוסף החתולים המרשים שלה לווטרינר, וכדומה. פיתרון קסם אין לנו. המאגיה לא
או לפחות לא היה שום קשר, עד שיום אחד קיבלתי חיזיון. החזיון הראה לי בועה שהולכת ומצטמקת סביבי עד חנק, עד אובדן אוויר. המסר היה ברור, אני חייב להשתמש ביכולות שלי לעזור לאחרים, וההתחלה היא בה.
נתתי לעצמי תירוצים. אין לי יכולת ליצור איתה קשר, ולמרות זאת מספר הטלפון שלה התגלגל לידי. דיברתי איתה. היא עבדה אז בעיתון מפורסם שבו התעמרו בחייה ומאז נעשינו חברים.
כל ניסיון מאגי שלי לרפא את חייה נכשל. החתולים לא הפסיקו למות (וגם לא יפסיקו, הם עדינים עד כאב, ואי אפשר שלא לגדל כמות גדולה מהם עם מיכשור מתאים- אפילו שפעת קלה אצל הבוגרים יכולה להוביל למוות) לא הצלחתי לעזור לה עם הקריירה שלה, וס מאפשרת לנו פשוט לטפל למרחוק במשתמש בתפוז אנשים. על כל עלבון היא הגיבה במילים חדות, בהירות, כתובות היטב. היא הלכה להתלונן וכל תלונה שהלינה הייתה צבועה באדום וירוק. אבל לא היה לזה שום קשר אלי כמובן. סירבתי להטיל לחשים מעוותים על אלו שהיא שונאת.
“אם תהרגי את כל אלו שאת שונאת, לא יוותר אפילו אדם אחד על פני האדמה הזאת, ובאמת העולם יהיה מאוכלס בחתולים.” עניתי.
היא מאשימה אותי ברדידות ובנאליות. הלקח כאן הוא אחד שלקח לי זמן להבינו. היא לא צריכה ולא באמת רוצה עזרה מאגית. היא צריכה משהו עמוק יותר, חשוב יותר. היא צריכה ידיד.
והפכתי לכזה. היא לא אחת שמסתובבת עם ידידים אחרים שלי, היא אישה מבוגרת שיכולה להיות בקלות אימי. עיסוקיה מגוונים, ובמשך התקופה ארוכה שהיינו בקשר גם ממני היא לא חסכה לשון עוקצנית. היא ניסתה כמו פולניה טובה (והיא ממצרים במקור) לנסות להעניק לי רעיונות שונים לקריירה, ובינהם מפעל להומוס. די לעגתי לניסיונה להגדיר אותי קרייריסטית, אבל היא נולדה לדור של צורך, הכרח. לפעמים אנחנו הצעירים נכלאים על ידי אותו הדבר שהורינו נלחמו כה הרבה להעניק לנו- חופש. אין לנו מסלול מוגדר לבגרותינו, אנחנו לא יורשים את העבודה מההורים שלנו, ומגוון האופציות משתק ומפחיד בגודלו. כה מפחיד שאנחנו אפילו צריכים לשקול ולחשוב על זה במשך תקופה מסויימת, וכאשר דלת הזדמנות שאנו חפצים בה נסגרת, היגון שוצף בנו כמו נהר של דמעות.
“מחר, מחר אני מפסיקה להאכיל אותם, מפסיקה לטפל בהם, וזורקת אותם לרחוב!
אויש, נו די כבר חירבנו לי בכל מקום!!” היא הייתה אישה קרת לב אמיתית, הגרה בבית סביה, עד שיום אחד הלכה למשתלה, שם חיפשו בית לחתולה והיא לא ידעה איזה כוח בלתי נראה גרם לה לקחת אותה.
קושקוש הייתה הראשונה. השינוי היה מדהים, מאדם קר וחסר רגש היא הפכה לאישה מלאת רגשות כלפי היצורים מלאי הפרווה והפרעושים האלו. אלו החיים עוקבים אחריה בביתה בעיניים צהובות ירוקות זורחות, אלו המתים שולחים יללות אתריות בחלל ביתה הצר.
מחלת היאפים הכריעה אותה ורוב שעות השמש היא ישנה בעצם. היא מצאה עבודה נוספת בעריכת ספרים בזמן שהיא בבית, אך היא עדיין עייפה ואיטית ורק לשונה נשארה חדה.
אחת הנשים החזקות והאמיצות בדורה, ואני אוהב אותה כחברה קרובה, אשר הייתה איתי בקשה ובקל, באש ובמים.
ארדן
