פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-10-20
למה זה נועד? המחזה הזה? או יותר נכון, עבור מי?
לפני כמה ימים:
אימי: “כשאתה מתאר את זה ככה, לאנשים בטלפון זה מרגיש כאילו אתה מנצל אותנו, כאילו אתה מזלזל במה שאנחנו מעניקים לך.”
אנ:” זה לא נכון. על דברים שלא איכפת לי איני מדבר כלל. זה שאני מדבר על זה שאתם מספקים לי מגורים ומממנים את לימודי זה מגאווה- שאני מקבל פריוולגיות של נסיך, ולא נדרש לבנות את עצמי לבד, על דברים שאיני מדבר זה בגלל שאיני איכפתי לגביהם.” ובאמת, על דברים שלא איכפת לי לא אומר מילה. אבל אני טורח להגיש את העובדה שתורמים לי עוד ועוד עבור עתידי.
איבדתי כה הרבה בעונה הזו… כה הרבה….
ישבתי וחשבתי והסקתי מסקנות, מדטתי על הנושא. החיצוניות שלי אכזרית, מהירה וחסרת רחמים. זו הקליפה. אני באמת שלא מעוניין לפגוע בשילוש הקדוש שמספק את כל צרכי. לכן, דרושה הצגה. אני לעולם לא באמת אתן לעצמי לחוש רגשות תודה מוגזמים, אבל עלי לעצב זאת בעדינות- לצייר כל עלה. חיינו בנויים מרגעים מגדירים. אני אצור רגע מגדיר שכזה, שבו כל מילה במקום, כל משפט שאלה והתנהגות תקבל חשיבות שאלו השלוש תזכנה להיזכר בו, גם כשאיראה חסר סבלנות או באמת באותו הרגע לא אעריך. והרי המחזה שהינו כולו גן של אשליות ומשיכות מכחול זהירות שיוצרות את הקליגרפיה של חיי.
המקום? החדר שלי- צבע טארה-קוטה עדין של הקיר, יחד עם תמונות של אירוסים סגולים, במבוק ירוק… וורדים מגוונים ותפרחת השקד.
אמצעים אמנותיים- מוזיקת גו-זאנג עדינה ברקע, כלי מיתר סיני לא מוכר אבל נוטה לשחרר רגשות מאנשים שאינם מכירים אותו, ואת כוחו.
קטורת מתקתקה שנכתשה בעלי ומכתש משיש לבן- היא תכיל בתוכה עצים עם ריח צלול ונקי, מעורבים על מעט מרווה מרושתת צהבהבה אשר משפיעה על אנשים, ווטיבר שהופך את התערובת הומוגנית- מאגד של הריח. ניקיון צלול ומתקתק יחד עם חומר הגורם לאנשים להיות יותר “תחת השפעה”, שום טיפה מזאת לא תהיה מורגשת תחת ההסוואה הכבדה של הווטיבר הארצי שגורם לריחות האחרים להיות כמו תו רב עוצמה אחד- ולא תזמורת מפורדת.
אני לבוש ירוק בהיר של עלים ירוקים ורעננים ונושא עימי את כל עזוז הטבע- פורס שני טפחים של מניפה מגולפת מעץ הסנדל על שכמי השמאלית.
ערב לפני כן אני עוטה את המיקסם המגונן והמפתה של הקטה- אמבט חלב המכיל דבש ולוונדר. שוכחים את תפקידה של הקטה כאלה שאינה רק מגוננת, אלא גם מפתה, ענוגה ולבנה, עוטה גלימות זעפרן.
כשהן תשבנה בחדר, תו הגו-זאנג והקטורת יכה בהן יחדיו כאחד. לרגע ידמה שהקיר הפרחוני מאחורי, פרחי האיריס הסגולים נדים וזעים באמת ברוח בלתי נראית, ציפורים צהובות תחלופנה מעל הוורדים, ודבורים ילגמו צוף מן פרחי השקד.
אניח את המניפה מלפני, ארד על ברכי, אניח שתי כפות ידיים לבנות וחיוורות קדימה ואכפוף את גבי בקידה מלכותית באמת- כזו שהתאמנתי בה זמן רב.
המילים:
“תודה. תודה שהענקתן לי את ההזדמנות הזו, את הכסף ללימודים שלי. תודה שאיפשרתן לי ללכת אחרי חלומי, תודה שנתתן לי את כל מה שיש לכן כדי שאוכל ליצור מעצמי את האדם שבאמת רציתי להיות.”
“דוקו, דוקו אריגטו גוזמשיטה”
ואז אקום, אפנה את גבי, אקח את המניפה שהונחה על הריצפה, ואצא בזמן שהתו האחרון ינוגן, בחדר של אשליות, תודות ומשיכות מכחול של צבע ושל רגעים שאותם זוכרים.
ארדן.