Category Archives: תפוז

על סגירת ישראבלוג האינטרנט ואני

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2018-01-07

*רשומה זו מוקדשת לאורישה יווה ולאנטרופיה שהיא מביאה

אתם כבר לא רגילים כל כך לפוסטים על רגשות מה? רוב הכתיבה שלי בבלוג הזה הייתה סיפורי עמים, לחשים וטכניקות כבר זמן מה. מעניין שאף אחד לא התלונן, אף אחד גם לא הגיב שום דבר משמעותי כבר הרבה מאוד זמן. אבל זה לא שאני מאשים את הקוראים שלי (200 שנכנסים לכל רשומה חדשה בממוצע, תודה ששאלתם) אלא את העובדה שתרבות האינטרנט השתנתה.

אני לא מגיב לשינוי טוב כל כך. כמו הרבה אנשים אני אוהב את הרגיל, המוכר והמשעמם. מה הפלא אפוא שיחד עם היצמדות למילים ומבנים תחביריים ארכאיים אחת ההתמחויות שלי היא כשפי הגנה ושימור? הפרחים בחדר שלי רכים ורעננים חודשים לפני שהם מתמסרים לאנטרופיה מתוקה ומאבדים את הלשד שלהם, משחות הפנים שלי מותירות את עורי חלק ורך- ניגוד הזוי לשיער הארוך שלי שכבר הולך ומלבין.

אני לא מגיב לזה טוב שישראבלוג נסגר. לא מכיוון שאי פעם היה לי בלוג שם. כאן זה הבלוג היחיד שהיה לי מגיל 20 בערך. זה העבודה שבלוגים רבים עם הרגשות, המחשבות והמילים של אנשים שמזמן אולי כבר לא קיימים, יסגרו וייעלמו. יש לי מכרים וידידים שכתבו רק שם, ואולי הבלוג שלהם זנוח והם רשמו משפט עילג פעם ב… אבל בכל זאת, זה סימן חיים, זה יכולת אמתית לבדוק מה קורה. אולי לחזור ולקרוא רשומות ישנות שנכתבו על ה”ביחד” שלנו, או דרך בעצם לחוות את העבר. אבל כל זאת הולך להימחק. אולי חלק מהאנשים ישמרו את המידע על המחשב שלהם, אבל הוא לא יהיה זמין. “את מי זה מעניין מה שכתבתי ב-2006?”

אבל אנחנו היסטוריה חיה. אני זוכר את גיסי היקר שחשף אותי לעולם הקסום של האינטרנט בהתחלה: “אתה יודע למה האינטרנט יותר טוב מהספרים המסריחים שלך?” הוא אמר תוך כדי שאני מעלעל בעותק חבוט של “צמחי מרפא” מאת פנלופי אודי ואני התעסקתי בלהתעלם ממנו: “ספר כמו שלך נרקב ומתפרק, אבל האינטרנט ישמור על המידע שלו לנצח. זו דרך נכונה לשמר הכול!” הוא אמר לי את זה כשהייתי בן 16.  באותה תקופה של ווב1 אתרי אינטרנט נראו מונומנטליים,  קירות צבע עם מידע שמישהו הניח שם, איך ומדוע עושים קסם שכזה? לא ידעתי.

הרי אז לא הייתה לי חשיבה ביקורתית או יכולת לסנן מידע. כמובן שמה שעניין אותי הם אתרים על מאגיה, כישוף ופאגניזם. מעבר למילים ואתרי האנג’ל פייר, גאוסיטיז ואתרי חיפוש פאתטיים שהיו קיימים לפני גוגל (והיו כאלה פגאניים- כמו אבאטר סארצ’). היו נשים וגברים שכתבו אתרים שאהבתי והתחברתי אליהם- אבל ברגע שהתשלום על שם הדומיין נגמר גם האתרים הללו נעלמו אל תהום הנשייה.

וכך באקט של חוצפה בל תיאמן ישראבלוג נסגרת, והבלוגים שנמצאים בה ימחקו. מה עם האנשים שכתבו שם שאינם בקרב החיים ולא יכולים לשמר את המידע? מה עם אנשים ששכחו שיש להם בלוג והמילים שלהם נותרו על גבי הרשת לתת השראה וידע למאות אנשים שנתקלו בהן בטעות? מה עם אנשים שכתבו עלי ועל הקרבה אלי, רע וטוב יפה ומכוער? האינטרנט אינו מקום שמשמר טקסטים אנושיים טוב. ההבטחה שקיבלתי בגיל 16 בוטלה. מילא מישהו מסיר את הטקסטים שלו מהרשת אחרי שנים שבו הוא למד להתנסח או חשב שגילוי רגשות זה דבר בזוי, אבל כאן באקט של אינוס שנובע מאינטרסים כלכליים הפלטפורמה פשוט פוף, נעלמת.

והאם זה יקרה גם בתפוז? האם הלחשים והאגדות שאספתי בקפידה ייעלמו, מלבד גרסאות שהועתקו בחיפזון למחברות או הודפסו לקלסרים מצהיבים? הרי סופו של כל דבר הוא באנטרופיה. לי נותר רק לתהות.

ארדן,

של הגן

הכישוף של ביוטיקייר למכשפות על תקציב

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-12-21

ולא, ביוטיקייר לא משלמת לי לעשות להם פרסומת!

“לא לא ולא,” סיתוונית מביטה בי בזמן שאני מצביע על מסקרה שחשבתי שמתאימה לה בסופר פארם,  “אני לא קונה במחירים של פה. אם אתה רוצה באמת ללכת לחנות קוסמטיקה, אנחנו הולכים לביוטיקייר.” ואני מביט בה במבט עקום.  היא לוקחת אותי לסניף החדש שנפתח בקניון דנילוף סנטר בטבריה. “פעם היה רק בראשון סניף ובעוד איזה מקום והייתי קונה שם מלא, סוף סוף טבריה על המפה אתה תראה זה יהיה גדול!” ואני סך הכול הצעתי לה מסקרה.

כשנכנסו לחנות הדבר הראשון שראיתי זה שביוטיקייר אולי מספקת מוצרי קוסמטיקה לרוב, אבל היא גם מספקת מוצרי כישוף. אולי בלי מודע, בטח שבלי כוונה אבל אולי מי שבוחרת את המוצרים במקרה היא גם מכשפה לא מודעת. עברו כמה שנים מאז הסיפור עם המסקרה אבל אני עדיין נכנס לחנות הזו ומעמיס בסלי דברים שנראים אולי הזויים למוכרות. קודם כל, אני זכר וזכרים לא נוטים לקנות לעצמם בביוטיקייר, אלא רק ללוות נשים ולהחזיק להן את הקניות והתיקים. שנית, נרות סויה, בשמים הזויים, צעיפים מודפסים ותרסיסים וצנצנות הן לא בדיוק דברים שזכרים קונים לעצמם. בכל מקרה, יש לי חבר מועדון.

לפני שחבורה של ניאו-פגאניות ריקלימיסטיות תקפוצנה עלי עם טענות נגד צרכנות ייתר- כן, אני מסכים שרצוי לאסוף את רוב חומרי הכישוף מהטבע. אבל להגנתי עלי לומר: כל הקוראים שלי חיים בחברה צרכנית, וגם יש ערכי טבע מוגנים שאסור לפגוע בהם. אם כך, אין הבדל בין ספר מאגיה שנקנה מאתר בחול, קטורת גובלינים מגלסטונבורי או רכישה מרשת שתומכת בכלכלה המקומית.  בכל אופן, בהודו (Hoodoo) יש מסורת ומחקר שלם על הנושא של צרכנות מאגית: בארצות הברית יש בתי מרקחת  רגילים ורבים המוכרים בשמים, צמחי מרפא, נרות ומוצרי קוסמטיקה המשרתים את משתמשי המאגיה, והגיע הזמן שזיהוי ומיתוג של כמה כאלה יקרה גם כאן, שסטנדרטים כמו נוסחאות מצב שונות יאפשרו גם למי שיש לו תקציב מוגבל להטיל את כשפיו כיאות.

רק כמה דיסקליימרים קטנים: הראשון הוא, רשומה זו עוסקת בכלים שיכולים להיות עזר בהטלת כשפים אבל אם לא עברת הכשרה מאגית, אין לך שימוש בהם. ניתן להזות על הגוף בושם המכיל קומרין עד מחרתיים, אבל אם לא תדע לעורר את הקומרין ולהביא את תכונות הציווי שלו כראוי, אין טעם בכלל לנסות. דבר שני, ביוטיקייר מביאה מחזור של מוצרים שחלקם משתנים וחלקם הופכים להיות לא זמינים או חסרים במלאי לתקופות לא ברורות ויתכן שעד הרשומה הזו תפורסם חצי מהמוצרים כבר לא יהיו על מהדף ויוחלפו במוצרים אחרים (שבטח גם להם שימוש מאגי). עם כל הדיסקליימרים מאחורינו אתחיל לדבר על השימושים המאגיים האפשריים של חפצים שניתן לקנות בחנות זו.

נתחיל במוצרי השיער למינם: מגומיות וקליפסים ותוספות שיער כולם יכולים פוטנציאלית לשמש למאגיה:

*תוספות שיער יכולות להיקלע לצמות. קליעת צמות הייתה במקור דרך לייצר עיצוב מגונן לשיערן של נשים. אם מכשפה הייתה עושה זאת היא הייתה נושפת הגנה דרך כל קלע וקלע. אם אין לכן שיער ארוך מידי, אתן יכולות שמכשפה תקלע לכן תוספת מגוננת לשיער. אתן יכולות שעשר מכשפות שונות תעשינה את זה, ולצבור הגנות ממכשפות רבות. עצם העובדה שמדובר בתוספת שיער ולא הדבר האמיתי מאפשר לשמור על צורת הצמה ואפילו להורישה לדור הבא. תוספות שיער יכולות לשמש גם ביצירה של שיער ריאליסטי בצבע הנכון לבובות מאגיות.

*קליפסים מחזיקים דבר מה במקומו. הם יכולים לשמש ככלי המאפשר כבילה (כמו צבת סרטן מושלכת על החוף) בין אם הם עשויים ממתכת (עצמותיה של אימא אדמה) או פלסטיק (דינוזאורים מאובנים). הם יכולים גם להצמיד אנשים ומצבים ביחד. הבוס לא יכנס למשרד בלי אנרגיה חיובית למשל, המכשפים השונים מבינים על מה אני מדבר. אותו דבר נכון גם לגבי גומיות.

*צעיפים שונים יכולים לספוג אנרגיה של מטרות שונות כמו פיתוי או שינוי תודעה, ורפואת צבע עוצמתית מאוד, או בפשטות לשמש כבד מזבח. המחיר הנמוך שלהם מאפשר להשתמש ופשוט לזרוק. ניתן לתפור מהם גם בגדים יפים לבובות מאגיות, או שקיקי קמיעות שונים. החנות מוכרת גם שקיות אורגנזה שאפשר להניח בהן פוטפורי של צמחים מאגיים ריחניים שונים לריפוי והגנה.

*ישנם תיקים ונרתיקים רבים לכלי רחצה שיכולים לשמש לאחסון ונשיאה של ערכות מאגיות ניידות. ישנם גם תיקים קטנים שיכולים להכיל תערובות של צמחים וגבישים כקמיע.

*ביוטיקייר מציעה למכירה זרי פרחים לראש היכולים לשמש לטקסי נישואין ויקאניים או לחגיגת אוסטרה.

*נרות: לאחרונה החנות החלה להביא נרות- מה שבעצם שבר אותי וגרם לי לכתוב את הרשומה הזו, כי זה כבר נעשה ברור מאליו. הנרות אינם עשויים פארפין אלא שעוות סויה. לסויה יש תכונות מאגיות משל עצמה:  היא מייצגת את אלי החקלאות ומביאה מזל, היא מביאה אלמנט של הגנה ובריאות. הנרות מגיעים בשישה ניחוחות שונים. על הניחוחות עצמם לא הייתי סומך והייתי מוסיף שמן או ניחוח ממקור טבעי כדי לחזק את ההשפעה של הניחוח המצוין:

ניחוח לוונדר- מרגיע, מביא שלווה וניקיון. טוב ללחשי בית שליו.

ניחוח מאסק- מאסק הוא תמצית הקשורה לסטורן והוא טוב להגנה. אם תמרחו קצת מאסק אמיתי על הנר עצמו יש כאן נר הגנה מאוד נחמד.

ניחוח פאי אגוז מלך- אגוזי מלך טובים לזיכרון ולמוח, נר נחמד כמתנה לסטודנט או מישהו לפני בחינה.

ניחוח וניל- נרות וניל טובים מאוד לטיהור ולתקשורת.

ניחוח קארמל- פשוט סוכר ויכול להעצים לחשי אהבה ומשיכה.

ניחוח מלון- מלונים טובים לחיזוי עתידות, פריון וריפוי.

יש גם נר ריחני רגיל בצורה של ורד שיכול לשמש ללחשי אהבה.

*איפור באופן כללי: ישנם המון לחשים שניתן להוסיף לאיפור. האם את רוצה ליפסטיק נועז רק לדייט אחד אבל את לא רוצה להוציא המון כסף? או קונסילר שמכיל אלמנט הגנה? כאן ניתן להשיג אותם באיכות סבירה מבלי להוציא הרבה כסף ואפילו למסור אותם או לזרוק אותם כשמטרתם נסתיימה. ניתן גם לקדש צבעי שיער למטרה דומה.

*מנקד דו צדדי לניקוד וקישוט ציפורניים- אחד הכלים השימושיים ביותר לחריטה על נרות ועיצוב קמיעות מחומר פולימרי.

*ישנן מברשות היכולות להקל על החדרה של שמנים ומסיכות לשיער, אבל גם להפריד בין דברים טובים ורעים בחיים בשימוש נכון. מסרקים מכילים חלק מנשמת האדם שמשתמש בהם.

*אוסף מגוון של מראות שיכול לשמש להגנה, הכלה (שוב, כבילה) או חיזוי, לאחר צביעה לשחור.

*אבני לבה לקרצוף הרגליים מעור יבש, יכולות לשמש לאחר קידוש כקמיע להקלה על כאב כרוני ומכילות יכולת לעורר הגנה והישרדות במצבים קשים.

*ספוגי ים טבעיים- יכולים לשמש להכנה ביתית של מונעי הריון (עם תערובת נכונה של אלוורה ומיץ לימון) וגם כחפץ שמסמל את מוחם של אנשים שעליהם נרצה להשפיע: לרפא כאב ראש או לשנות את דעתם בהתאמה, כצלמית של מוח בלבד.

*החנות מחזיקה גם כלים המקלים על המאגיה באופן כללי כמו צנצנות פלסטיק שקופות בגודל הנכון למנות קטורת ביתית כתושה: ישנן כאלה גדולות וקטנות. בקבוקי ספריי קטנים מזכוכית או מפלסטיק לבושם ביתי או תמציות מאגיות.

*ישנם בחנות בשמים שונים אשר מחקים את ריחם של בשמים מפורסמים. האיכות שלהם לא גבוהה במיוחד, אבל חלקם מכילים קומרין המאפשר שינוי דעה ושליטה באחר או בעצמי, בקידוש ובהטענה הנכונים. שניים מהבשמים המכילים קומרין בחנות הם Princess Margaret ו Fatal Snake. אפשר לבדוק אם הניחוח מריח לכן נכון, לכשף ולהשתמש.

*אחד הבשמים הראויים לציון הוא או דה קולון Royal Elite המכיל תמציות עשב לימון היכולות להביא למזל, הצלחה וטיהור.

*ישנה שעוות דבורים אמתית הנמכרת להסרת שיער ויכולה לשמש ליצירת צלמיות, וללחשי שימוש שונים הקשורים במזון, ניחוחות, מצבים או יצירת נרות.

*מפיצי ריח למינם ומבשמי אריגים יכולים להיות מנשא מעולה לנוסחת מצב כמו “בית שליו” או “עשה כרצוני.”

*טלק ריחני יכול לשמש כבסיס לאבקות שונות, כמו “הישאר כאן!” או אפילו לקללות.

*נמכרים גם שמנים היכולים לשרת ארומתרפיה כמו שמן קוקוס, שמן שקדים, שמן ארגן ושמן קיק.

שמן קוקוס מכיל בתוכו אלמנטים של שליטה עצמית, הגנה וטיהור.

שמן שקדים מכיל אלמנטים של כסף, שפע ופיתוח מחשבה וחכמה.

ושמן קיק הגנה מפני עין רעה, וטוב גם כבסיס לקללות.

*ישנם גם סבונים המספקים גם טיהור, וגם בעלי ניחוחות מאגיים שונים:

סבון בריח תות המעורר תשוקה ומגביר חשק.

סבון בריח אננס העוזר להתגבר על חשקים וחולשת הגוף: אישה הרואה אישה אחרת החושקת בגבר שלה יכולה למשל לקחת סבון אננס ולמרוח עליו קצת בצל ולכשפו, ולתיתו לאישה שחושקת בגבר שלה, דבר זה יצנן את תאוותה של האישה האחרת.

סבון בריח ענבים שיכול להיות בסיס טוב ללחש כסף.

סבון בריח מלון המקל על חיזוי עתידות ועל כניסה להריון.

לוונדר העוזר לטיהור ורגיעה.

ולימון המטהר בעוצמה ומחזיר אנרגיה לגוף.

ואלו רק דוגמאות ספציפיות ובטוחני שיש עוד כלים מאגיים בחנות זו היכולים להיות לעזר למכשפות ששכחתי או שלא שמתי לב אליהם. כל הפריטים עולים שקלים בודדים ויכולים לשרת לזמן רב ובאיכות סבירה מאוד. מקווה שתרוו השראה מרשומה זו,

ארדן

של הגן

הגנה מפני זיהום רעש

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-10-24 .

למרבית הזוועה, בעידן החדש לא נכתב לחש ראוי להגנה מרעש. הערים גדלות ואנשים נוטים להיות חסרי התחשבות לשכניהם. מה שגם רעש היום נחשב לזיהום דה פקטו, אחד שאפשר לזמן עבורו שוטרים או לתבוע עבורו בבית משפט.

בספרי הכשפים של הילדים והנוער לעומת זאת, יש אלף ווריאציות של הגנה כללית, ועוד אלפי ווריאציות של איך לגרום לבחור החתיך לרצות אותך. אבל הצורך בשקט ובשלווה וברצון לשלוט בסביבה שלכם בשביל זה? לא. זו כבר מאגיה שחורה ומפחידה. הריקליימיסטים ואפילו הוויקאנים שבאופן מסורתי מתנגדים לפוליטיקה כבר כתבו לחשים מסוג זה או אחר נגד זיהום אבל נדמה שהגנה מפני זיהום הרעש מאת השכן שמרעיד את המסד והטפחות במוסיקה נוראה, נידון להיכשל.

6891620171024173714651

אין ספק שיש שקר בתפיסה כי אנו חיים בעידן כה רגוע ושקט שאין באמת צורך שנגן על עצמינו מפני שום דבר. עידן מגורי הדירות והסיבלוט, או השכרת דירות מסיבה לסופי שבוע, מחזיר למרכז הדיון את הלחשים הללו: מה עלינו לעשות? קלאסית מכשפי הודו היו מציעים שימוש באבקת רגל חמה לגירוש גורמים שליליים, או לחשי השתקה שונים אם מדובר באנשים בעלי קול צווחני במיוחד (כמוני), ועם זאת הלחשים הללו לא מביאים את השינוי המיוחל. גירשנו זוג מסבלט? אחר יגיע שבוע הבא, השתקנו את השכנה הצועקת? היא תשמיע מוסיקה רועשת. אני מציע את הפתרון שלי אפוא, הגנה מזיהום רעש:

קודם כל כדי להטיל את הלחש הזה יש צורך בהטמעה והכרה של הרונות הנורדיות: הרונות הנורדיות הן דרך נפלאה לבטא רעיון בצורה מסומנת וסמלית. אם אין לכם הטמעה שכזו סיג’יל או כל צורה אחרת לסימון הגנה מרעש בצורה רדיקלית יהיו מבורכים כאן.  שנית יש צורך בבשר איכותי הפרוס לפרוסות דקות ורחבות, שמן הגנה או שיקוי הגנה מסוג כלשהו, וארבע אבני אוניקס שחורות וגדולות. אוניקס היא אבן בעלת כוחות היכולות להגביל, לכבול ולהרחיק גורם אנושי פוגעני.

689162017102417406809

מצורפים בזאת, דפים מספר הצללים שלי שבהם יש את הרונות שבחרתי, ואת הסמל הסופי שלהן. בלי קשר לרונות או לסמל ההגנה שיצרתם, יש צורך לחרוט אותו פיסית באמצעות סטיילוס מתכת, בורין או מכשיר חשמלי על אבני האוניקס. זה לוקח זמן ולרוב לא יצא מאוד אסטטי, אבל זה לא משנה כל עוד הן חרוטות על האבן. את הסמל יש להקיף במעגל החרוט גם הוא באוניקס. יש לצייר את הסמלים של האלים המגוננים עליכם על האוניקס באמצעות שמן או שיקוי ההגנה: הנה מתכון לאחד כזה שניתן להשתמש בו גם בנסיבות אחרות:

אנג’ליקה,

רוזמרין,

עלי דפנה,

וחתיכת שורש, פרי או עלה דודא רפואי.

זהו מתכון מצב הודו מסורתי שנקרא Spiritual Barrier. מחסום רוחני. הוא גם מכיל אלמנטים של אש ואדמה. ניתן להחליף אותו בקיר אש של הגנה שכבר דנתי בו בבלוג הזה זמן רב.  לאחר מכן, יש להניח את ארבע האבנים בארבעה אריגים ולתפור סביב כל אחד מהם חבילה. לתת מנחות ולטעון באנרגיה מגוננת בה אתם רואים בעיני רוחכם שלווה ושקט ואת צלילי הטבע מסביב. את החבילה יש לקבור מסביב לנכס שעליו אתם רוצים להגן. אחרי שחפרתם את כל הבורות (מפינה הצפון מערבית של הנכס עם כיוון השעון) יש לקבור כל אחד מהם עם מעט בשר- כדי להאכיל את האבן באנרגיה. יש להמשיך להאכיל בבשר כל חודש. עליכם לתת מנחות לפותחי השערים והמגנים שלכם על בסיס קבוע כדי שהחסד האלוהי שלהם יגן על נכסיכם מרעש.

בהצלחה,

ארדן, של הגן.

יוון פרק רביעי- אתונה עצמה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-07-25

קיבלנו אישור לקיים טקסי הקטרה על הסיפון השמיני של הספינה. אנחנו יושבים שם בזמן שעשן ארז ועץ הסנדל מסתלסלים באוויר. “פתח לי על אתונה, מחר, ” אפונדי מבקשת. אני מהסס. אני זוכר את הדרמה הארסית כשבה הראייה מגיעה כשאני עורך פריסה לאפונדי בקלפי הטארוט החלופיים שאני נושא בערכה המאגית שלי. הם מראים בבירור רב תשובות לשאלות כולל לשאלה אחת שבה נקבל תשובה מעצבנת.

“אנחנו לא נראה את האגורה מחר.” אפונדי מתעצבנת. “אבל האגורה תמיד פתוחה!” לא ברור לי למה לא נראה אותה. אני אראה חלק ממנה והיא לא בכלל. הקלפים מתקררים. שאלות נוספות תתקלנה בדממה רועמת ובמזל רע. סלילי עשן אחרונים מתפזרים אל השמיים החשוכים. אני אורז את ערכתי וחוזר עמה לחדר אחרי ארוחת הערב. אנחנו נחושים לצאת מוקדם ככל האפשר בבוקר, להימנע מסיורים מתוכננים ופשוט לחרוש את אתונה. אפונדי צריכה לעשות עבודה רוחנית מסוימת בעיר קרובה- אלוזיס, ואת רוב היום אבלה לבד.

בבוקר אנחנו הראשונים בסיפון שיורד את החוף של פיראוס. אנחנו פוגשים זוג מבוגר שבא לפגוש קרוב משפחה באתונה ואני מקשיב לסיפורה של האישה המבוגרת כיצד היא ניצחה גידול סרטני בגרון. זה הולם אני חושב להקשיב לסיפורי גבורה בעיר שבה כל סיפורי הגבורה מתחילים ונגמרים. אנחנו מוצאים את הכניסה לרכבת, קונים כרטיס לכל הנסיעות באותו היום, ונוסעים לאתונה. פיראוס היא עיר נמל דרומית לאתונה- היא נראית כמו אזור תעשייתי גדול ומכוער, עזובה וטינופת בכל מקום. אני תמה מדוע מישהו יחליט לקרוא לגבינה על שם המקום הדוחה הזה. “החולות של פיראוס, מזכירים את חיפה.” זה עלבון ליופייה המפוקפק של חיפה המתועשת.

הרכבת עוברת דרך תחנות שנראות יותר ויותר מטונפות- תוך כדי שזוג צעיר מזדווג כמו זוג צלופחים לצדינו. אפונדי מותירה אותי בתור הארוך לאקרופוליס שנחלש על ידי גובהו הפרתנון, ה מקדש אתנה של העיר אתונה. היא לא תצטרף אלי אלא תיסע עם אחד החברים שלה לאלוזיס. אני אמור לבקר את הפרתנון, מוזיאון הפרתנון, האגורה, ולהיפגש איתה במתחם השוק הססגוני בשם הפלאקה- סך הכל, מינוס מקדש זאוס השמימי, הקרמיקוס- בית הקברות ומוזיאון הארכיאולוגי מדובר ברוב האזורים החשובים של אתונה העתיקה.

התור ארוך, והעמידה בחום גורמת לי חוסר נוחות. כאשר אני מגיע לדוכן הכרטיסים האישה שואלת אותי מאיזה ארץ אני. אני עונה שאני מגיע מצרפת. השאלות הלא רלוונטיות שאחרים נשאלו הובילו לליווי חמוש ברחבי הפרתנון. אני נעזב לנפשי ומטפס בקרב העתיקות. אני מאוד רוצה להגיע למקדש של אתנה ניקה אבל אסור לי להתקרב אליו. לאחר מכן אגלה שבפתחו עמד פסל חשוב של האלה הקטה- אבל אז המשיכה למקום הזה לא הייתה לי ברורה.

הפרתנון כמובן חולש על המתחם, הוא בתהליכי שיפוץ תמידיים ורק זוויות מסוימות שלו מרשימות. הגודל כמובן הוא עצום, אבל סך הכול מלבד הגודל המראה המשתקף אלי לא מרשים אותי במיוחד. מקדש פוסידון ודיוניסוס גם הם גדולים, אבל אין גישה לחלל הפנימי, זה כאילו כל המתחם הוא גלויה מתוחה על מסגרת- הנה, לראות אבל לא לגעת. כמו לצפות במסך. כל חריגה קטנה מטופלת על ידי עשרות השוטרים המסתובבים שם.

המקדשים המפוארים של אתונה נבנו מכסף הגנה שהם לקחו מהברית הדלניאנית שנתגבשה באי הקסום דלוס. כסף פרוטקשן והחזקת צי נגד פרס ששנים רבות כבר לא היוותה איום על ערים אחרות באזור. אולי בגלל שלשם כל הממון זרם, כנראה שהשחיתות הושלכה אל עצמות האדמה והמבנה עצמו. הבניינים לא דיברו אלי. המסחור לא דיבר אלי, מלבד נקודה ריקה שבה הקטה ישבה, כל התיאטראות, המקדשים והמבנים בפרתנון לא דיברו אלי. מצאתי חיבור לאנרגיה של דלוס ומקומות אחרים, אבל לא לשם. קטפתי זית קטן מעץ הזיתים המקודש של אתנה בהיחבא ואכלתי אותו. נתתי למרירות להיכנס לתוכי- זהו, זה כל מה שיכולתי לקחת משם. ירדתי מהצד השני של ההר.

משם הלכתי אל המוזיאון של הפרתנון. זה שונה מהמוזיאונים השונים של אירופה- שוב המון פיקוח. כאן מותר לצלם וכאן לא, להפקיד הכול בארוניות למרות שהרוב נעול מאחורי זכוכית מחושלת, אי אפשר להרגיש את ההיסטוריה, והכל חנוק במבנה שעשוי מזכוכית וברזל. ראיתי פסלים, במיוחד של נערות צעירות ואלים. ראיתי כדור כישוף שנקבר מתחת לזירת מרוץ כרכרות כדי להביא הצלחה לרוכבים הנכונים. איבדתי עניין אחרי ארבעים דקות בערך. ראיתי יותר מעשרים כדי יין, ושום כיתוב מעניין, חנויות המזכרות יקרות ומוצרים ירודים.

משם הלכתי אל האגורה. האגורה מסתבר, נסגרת מוקדם מאוד היום כי יש שם פסטיבל מוזיקה. מיהרתי לחפש את המזבח של הקטה שנמצא שם, אבל לא מצאתי אותו. מסתבר ששאלתי אנשים שנמצאים ממש מול המזבח עצמו, אבל אם לא הייתי שואל הייתי רואה את המזבח פשוט מעבר לדרך החצץ. ראיתי את מקדש הפייסטוס, שבשלמות ובגודל שלי הרשים אותי הרבה יותר מהפרתנון בעצמו, ואז לאחר הצצה מהירה בחלקים אחרים נאלצתי לעזוב, כאשר אחד השוטרים אמר שהמקום נסגר עבור פסטיבל המוסיקה שלו.

היציאה מהמתחם הובילה למקום מלא מסעדות. בחרתי אחת שנראית טוב ומעוטרת בעתיקות. הבעלים שאל אותי באנגלית מאיפה אני. עניתי שמישראל. פעם ראשונה שאני מודה בישראלותי ביוון. הוא מתחיל לדבר איתי עברית משובשת ומסתבר שאחיו עובד בחיפה- גלובליזציה זה דבר נפלא מתברר. אני מקבל יחס מלכים ומזמין צלעות כבש ברוטב ציזיקי. הבטחתי זה מכבר לשלוח תמונה לשלאויה של הצלעות כבש הללו- בזמן שאני ממתין לאפונדי. אפונדי מתקשה להגיע ובצדק. האגורה סגורה והיא צריכה ללכת מסביב. אני גם נלחץ כי אני בארץ זרה לבד בפעם הראשונה. אנחנו מוצאים אחד את השנייה ומנסים להתאפס על עצמנו לקראת הנסיעה לפלאקה ולקניות המרכזיות שלנו.

מבשמים מוצקים שמגיעים מהודו ומוגשים בכדי חומר קטנים, ועד צלמיות של אלים (לא מצאנו הקטה, אבל כן פסלים פאן וארטמיס שחיפשתי)  ופותחני בקבוקים בצורה של פין, תגליפים מעצי זית, זיתים, כדים קטנים ומצוירים וקופסאות חומר הצטיידנו בכל טוב וכמעט סיימנו את התקציב שלנו. אפונדי ואני עמוסים עלינו חזרה על הרכבת. הרכבת הובילה אותנו לתחנה המרכזית של פיראוס, עם שעה זמן להגיע חזרה לספינה. במידה והפסדנו את הספינה כמובן, ניתקע באתונה- בתת המודע של אפונדי זה מה שהיא רצתה. היא ביקשה זמן להתאפס ולסדר את חפציה בצורה סבירה יותר. כאשר ראיתי שזה לוקח יותר מחמש דקות ולא ניתן להאיץ בה, רבנו.

בזמן שאיבדנו את דרכנו בדרך לספינה היא החליטה שהיא רוצה לקנות גיירוס- הסבא רבא של השווארמה הישראלית. החלטתי להתמסר כי היינו לפחות קרובים לנמל. לא ידעתי שזמן ההכנה של גיירוס הוא לפחות רבע שעה. בזמן הזה שתיתי לימונדה תוססת- אחד המשקאות של יוון. יוצר הגיירוס טיגן פעם נוספת את חתיכות בשר החזיר, ערבב אותם עם יוגורט וירקות והכניס אותם לפיתה לא חתוכה כמו שמגישים טאקו. הוא ארז לנו את הכול באיטיות, ואנחנו רצנו לספינה. הגענו אולי דקה לפני שהיא יצאה בלעדינו. אם היינו מפספסים אותה, הייתי מתרגז נורא.

 

המשך יבוא: בפרק הבא, הדרמה הקשה של סנטוריני.

 

ארדן

של הגן

ארבעת הכשפים הראשונים שלי

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-07-01

אני האחרון שירוץ ויעיד שהסבתות שלו היו מכשפות. הן לא קראו לעצמן מכשפות, ואם מישהו היה קורא להן כך הן היו נעלבות מאוד. אבל הרעב המטורף שלי לכל מה שמאגי ומכושף היה כבר מבוסס כשהייתי בן ארבע. שתיהן ידעו משהו מאמנות הכישוף והן לא שמחו במיוחד ללמד אותי, אני שחיפשתי את שרביטי הכשפים שהן סרבו להראות לי בבתים עם חיפוי עץ מיושן וטפטים שמקומם בטירות בארוק ולא בטבריה של תחילת שנות התשעים.

ובכל זאת היו הכשפים הראשונים שלמדתי מהן. לא הם לא נקראו כשפים. סגולות, אמונות תפלות שהן עצמן לא הבינו מדוע הן מחזיקות בהן ובכל זאת, רציתי ללמוד ולמדתי. כשהתקדמתי סבתי היקרה רבקה לקחה אותי לאחת המכשפות המשמעותיות של טבריה והיא לימדה אותי עוד שני כשפים והרי הם לשיפוטכם להלן:

לחש הגנה מפני עין הרע: הלחש הזה הגיע מאימא של אבא שלי, שהחזיקה בבית קמיעות עין בצבע כחול טורקי, וחששה מאוד מפני כישוף היא ציוותה עלי לא לדבר על כישוף בנוכחותה:  לוקחים מידה של מלח ומניחים אותו על ניילון נצמד, מכינים חבילה נחמדה ונושאים בכיס. אין שום מילים או תפילות מלוות למלח הכוח לספוח את כוחה של העין, ויש להחליפו פעם בפעם.

לחש קללה לאלו שפגעו בנו: לסבתא מצד אימי הייתה משרה רמה מאוד עבור מישהי שרק סיימה כיתה ט’. היא הייתה גזברית של מקום ציבורי במשך כמה שנים. כאשר פיטרו אותה התירוץ היה שהיא גנבה כספים. דבר זה לא היה ולא נברא- אבל כנראה שרצו להחליף אותה במישהו אחר וזה היה סך הכול תירוץ נוח. בין אם היא למדה את הלחש ממגדת עתידות, או מסבה הקבליסט הנודע, הסיפורים השתנו כל פעם שהיא עצמה סיפרה אותם.  הלחש הוא מה נותר אותו הדבר:  לוקחים חצי חופן של פלפל שחור טחון.  מדברים אליו ואומרים את כל הדברים הרעים שקרו לנו ואת כל האיחולים השליליים כלפי מי שפגע בנו. מפזרים על כיסא או במקום שבו אדם שפגע בו ידרוך. היא נהגה לספר לי על האנשים שפגעו בה ואיך הסרטן או התאונות לקחו אותם. ללא שמץ של חרטה או רחמים.

את שני הלחשים הבאים למדתי ממכשפה שסבתא לקחה אותי אליה. קראו לה רבקה, והיא הייתה המכשפה המקצועית של טבריה. היא מזמן חלפה אל בין הערפילים והיא הייתה אישה מבוגרת מאוד כבר שהכרתי אותה. למיטב זכרוני היא שקלה כמעט 200 קילו, גובהה 1.50 והלכה עם שני קביים. לקח כמה דקות מרגע הדפיקה בדלת עד שזאת פתחה אותה, בשל קשייה ללכת.

לחש הסרת עין רעה: זה חלק מטקס שלם:  לוקחים חתיכת גביש אלום (תחמוצת אלומיניום נקראת גם שבה ועד היום היא נמכרת בחנויות תבלינים עם אזור מיסטיקה) וחתיכת לחם קטנה. שמים הרכיבים במחבת על אש נמוכה. מצביעים על האדם שאמור להיטהר ואומרים “בשם אברהם יצחק ויעקב אני מבקשת מאחינו שלמעלה (המלאכים) ואחינו שלמטה (השדים) לטהר את _______ שם האדם המיטהר. ” את האלום יש להמיס במחבת עם הלחם וצורת העין, הקללות והשדים יופיעו במחבת. את השאריות יש לעטוף ולהשליך למקור מים טבעי.

לחש החזרת אהבה: “פעם באה איזו אישה, היא הייתה אחות במקצועה, והיא ביקשה להחזיר בחור ששבר לה את הלב. ביקשתי ממנה להביא לי תחתון מלוכלך שלו. גזרתי אותו לשלושה ועשיתי עם החתיכות פתיליות באמצעות עיתון ישן ונתתי לה אותם. לפני כן אמרתי “בשם אברהם יצחק ויעקב,  כמו שתחתון ישרף, ככה קורבן הכישוף יישרף בלהבת האהבה עד שהוא יחזור אליה.” ונתתי לה את הפתילות,  והיא שרפה אחת ביום וביום השלישי הבחור חזר אליה.”

אני לא אומר שהלחשים הללו עובדים. אני לא יכול לעמוד על האפקטיביות המלאה שלהם. הידע עצמו אינו מעיד על כוחו. אני בוחר בלחשים מורכבים כי הם מכילים שכבות רבות של משמעות, אבל אני שוב איני מזלזל בכוחו של ההודו היהודי הזה. אולי עם חסד אלוהי גבוה מספיק והידע עצמו תזכו לכוחו של הכישוף. אולי הכשפים הללו חזקים כל כך כי הם מעטים, מדויקים וסודיים כל כך. כל מה שנותר לי זה להביט אל העבר בכמיהה ולתהות מה עוד אבד, ואילו עוד שיעורים נותרו לי ללמוד- אני שבכזאת קלות רצתי אל הזר והאקזוטי והתורתי מלח, פלפל, אלום, לחם ונייר עיתון על שולחן המטבח של סבתותיי.

 

ארדן

של הגן