Category Archives: תפוז

שירה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-06-26

גופי לא נבנה מארזי

הלבנון-

גולף בשנהב הוא,

שביר- עגול ועמום.

 

שיערי אינו כנף עורב

עבה- חזקה, אם כי

נימי כסף

הניתכים במהירות בחום

היום.

 

האם לידתי היא,

למקום שבו אין שכמותי בו,

האם היא אחראית על עידוני?

שמא נטייתי הזכה?

 

האם המרובע שונה מן העיגול,

הרך מן המגויד-

הדם וגון העין?

או שמא דם הכול אדום?

 

והאורנים מביטים

בדממה- רוחשים ברוח הקיץ,

ואינם מסמנים דבר.

תחיה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-06-11

הרומאים האמינו שכל שבע שנים הנשמה האנושית נולדת מחדש בתוך הגוף. היום בגיל 24- קשה לי לראות כיצד עדיין איני תוצר ישיר של העבר והמהות שלי.
אתמול היה לי יום הולדת.
 
השנה הזאת אני מבקש אהבה, מבקש הישגים כלכליים ולימודיים, שלווה ואושר.
אני מתגעגע. יש לי הרבה בלוגים שקראתי את מילותיהם בשקיקה- והיום הם מתים, סגורים. חלקים נפרדו לשלום מהקוראים, חלקם פשוט הפסיקו לכתוב.
אני בודק את כולם, שוב ושוב לנצח.
אני מטייל בבית קברות כזה של תיעוד מחשבות אינטרנטי- מזועזע לדעת שהכינוי שלי Rainbird כבר קיים משנת 2001 (שבע שנים בתפוז, ומי יודע כמה זמן קודם בכינוי שהבאתי עימי מהאתר פיצוץ שנסגר לפני שנים. המעטים שנשארו עימי, המעטים שהם חברי נפש אישיים שהלכו עימי משם (בנתיים אני זוכר אחד והוא כרגע באירלנד) והם שואלים אותי בצורות אלו ואחרות “למה לפשפש בעבר?” קיבלתי לאחרונה חלק גדול מן התשובה: בשיעור שהעבירה לנו היוצרת של המיצג “דודה פרידה” היא אספה המוני חפצים של אותה דודה, שמלות ותכשיטים (דודה פרידה הייתה מעצבת) סיפורים ואפילו תוספות לשיער.
היא יצרה מוזיאון חי של משהו שהוא כיום היסטוריה.
 
“לכל קבוצה של אנשים יש אדם שהופך לזיכרון חי של המקום.” אולי הזיכרון הזה, המהות הזאת, של הקהילה המאגית באינטרנט, הוא אני.
אולי. ואולי לא. אולי אני חלק מהזיכרון הזה, כרגע מכתיב אותו מחדש. אני מתגעגע געגוע איום, לא רק לאלו שהיו בעבר ולדיונים הערים והאלימים משהו שהיו לפנים על נושאים שכמעט לא נחקרו דאז, על דברים שלא עניינו אותי אישית והצורה שגדלתי.
 
cheers
Arden
 

Genius Loci

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-05-27

אני רחוץ ונקי, שיערי הארוך השחור כסוף מסודר בתלתלים מסודרים ומושם במקום בסיכת צדף עם פיתוחי פרחים שאני מעז לענוד רק בביתי.
אני רוצה להכין סלט, אחותי נותנת לי כסף לחסה ולשטויות אחרות ושולחת אותי לסופר מרקט בשכונה עניה (ולמרות זאת הוא אינו זול) אני מספיג את חולצתי בבושם וצועד למקום.
 
אצבעותי מקישות בקצב מסודר על דוכן הירקות. הבסיס של הבסיס וגם הוא יקר. איך זה שיש סופרמארקט כה עלוב במקום שכזה בחיפה? אני בוחר חסה, מסתכל מכל הכיוונים לראות אם יש פרודניה או פגמים אחרים ובוחר את החסה המניחה את הדעת.
ואז זה מכה בכל עוצמתו וכוחו. הקירות שקופים- החפצים שקופים, החסה מחליקה מידי ונופלת חזרה לדוכן הירקות השקוף. בחוץ יש תודעות. תודעות כואבות, תודעות זקנות וצעירות.
 
באבא, הבטחת לנו ירושלים של זהב… איך זה…”
“בארץ הירוקה שלנו שם היו המילים כמו גשם…”
“הלכנו בדרך, ואיבדתי תינוק שם…”
“אימא, אפשר עוד קצת- רק עוד כף אחת…”
“הדימום עדיין קשה, אבל אני מפחדת- הרופאים כאן כה יקרים…”
 
ואיך אני, שנמצא בהתקף האמפתיה, שמעביר מילים ללא מילים שומע את כל זה ברגעים בהם אני חושב שליבי מגולד בכאב מספיק כדי לשכוח שיש כאב אחר בעולם. גניוס לוכי.
הרוח של המקום ספוגה בקולותיהם, צעירים וזקנים נשים וקשישות. רוצים, רעבים. אחרי שהצורך נעלם בא הכעס. הוא הוא הדבר שאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש אחרי הכאב.
 
“אני יודע לאן את הולכת ברחובות…לפגוש אנשים שהם חיות, הבל פיהם תולה עלייך גם אחרי שאת מביאה את השקלים החלודים והשטרות המתפוררים והמצחינים הבייתה…”
 
אני שולח את כף ידי קדימה, על מוחי נמצאות מילות הגירוש שנועדו לגזור מן המציאות בועה של שקט. אבל מוריד אותה למטה. מה הטעם תמהני, להסתיר מעצמי את האמת אחרי שכבר ראיתי אותה? כל הסוכר בעולם לא ימתיק את החלב אחרי שזה החמיץ. אבל מה אני יכול לעשות? מעט מאוד.
אני נאנח. אני קונה חבילת סוכר וחבילת קמח בנוסף. אני שם את כפות היידים שלי עליהן.
 
קמח, חיטה שהיא פריון, הביאי לאנשים אלו הכנסה- עשי שהפקידות עם ציפורניהן בצבעי הבגונוויליה לא יפנו את ראשיהן הצידה, ראי את חוזק הגוף והנפש שהביאה את אלו לכן. נקי את המלוכלך, ותני כוח דיבור, כוח שהוא יודע מילה אחת חזקה.
לא וגם אולי, מגיע לי יותר טוב!
סוכר, המתק את שהותם של אנשים אלו בארץ, הראה להם את הצד היפה והחם של הישראלים האמיתיים, המתק את חוסר הסובלנות, התורות והבירוקרטיה. עורר מחדש על שפתותיהם את המילים הישנות של המילים השמחות של השיר, האמנות והיצירה. הראי להם, שישראל לא כ”כ נוראה, לא כה שונה מהארץ הירוקה של חרוזים, אבנים ואמונה.
 
אני יוצא מהסופר, הקניות שלי בשקית עלובה ודקה אחת, ותחת ידי השנייה חבילות הסוכר והקמח. אני מניח אותן בזהירות על גדר הבטון הנמוכה עליה אנשים יושבים. אני נמנע ממגע גופני עימם, לא נותן מתנות אלו בידיים של אף אחד. כאן בארץ הזאת צריך ללמוד לקחת ולשכוח לקבל. אני הולך בדרך חזרה לביתה של אחותי. לפעמים רגעים כאלו של חמלה איומה באים לאנוס את נפשי. לרוב אני מגן על עצמי, אבל לפעמים ראוי לזכור את כאב המציאות של האחר ולשכוח לזמן מה משלך. כולנו מלקקים פצעים.
בדרך לאחותי אני עוצר בשיח עוזרר קדוש עם פירות אדומים כהים.
אני קוטף חופן, נדקר בקוץ ודמי אדום עם הפירות הללו. הולם, אני חושב.
אני משליך את הפירות על האדמה- במקום שגיליתי על ידי מישוש קודם לכן- נקודה חמה ופועמת בלב הקרירות הזאת.
 
אתן שומעות אותי? אני אומר.
תמיד שומעות, תמיד שומעים אני שומע אותם מצחקקים.
אבל, לא תמיד אתה אומר דברים ששווה לשמוע.
שימרו עליהם, אני מבקש הכפילו את השקלים, תפרו בקורי משי את הפצעים בלילה, פתחו את מוחיהם למדע, שפה ושירה חדשה…
קול נשיפה נשמע: למה אתה מבקש את זה *עבורם*?? האם המכשפה לא מחפשת כוח רק עבור עצמה?!
 
בציחקוק קולני הקולות נעלמים. אני יודע שהם יעשו את מה שביקשתי- לפחות לזמן מה.
 
ארדן,
של הגן.

אני רוצה ללמוד משהו על עצמי

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-04-30

 

אני רוצה ללמוד משהו על עצמי, אז אני מחפש בעבר. הולך במסדרונות התודעה, המבוכים הצרים והארוכים או הרחבים שאליהם מחלחל אור שמש. כמה נדירים המוארים האלו! כמו תכשיטים. אני לא הולך לבד. מלווים אותי קולות, קולות חיים, קולות מתים, קולות של אלות ושדים… לעולם לא לבד.
גם קולות של משרתים, מסווגים ומציינים, מקשרים אל היסודות.
הרבה פעמים אני חוקר את המהות שלי. לעיתים אני מוצא פנינה, יהלום נסתר של הבנה חדשה. לפעמים זווית אחרת מעניקה מהות וכוח. הפסקתי לקחת קיצורי דרך והתחלתי ללמוד על ההיסטוריה של המאגיה- מהתקופה שיש היסטוריה כמובן.
 
טלה בר (מתרגמת “האלה הלבנה” של רוברט גרייבס) גוערת בי. אני צריך לדעתה להתעלם מההיסטוריונים השוביניסטים ולחפש את האמת שלפני המילה והכתב- והאמת לדעתה היא חברות מטריאכליות לפני המילה הכתובה. לפני המחשבה שמוצאת צורה במילים ובקולות. אני לא בטוח שאני מסכים. להטיל ספק בכל דבר זו שיטה נפלאה, אבל אין לי ספק כי צריך מידע מוצק על פיו ניתן להפריך או שמא לא את מה שהיה. נכון שלעולם לא באמת נדע מה היה שם, כי הלוגיקה נכשלת להבין את העבר. איך העולם נראה בעיני המיתוס, בעיני האלים, בעיני המהויות העתיקות שזנחנו עבור עתיד נוצץ, ואני תמה, האם המאגיה יכולה להחזיר את העבר המעטיר והעשיר.
גם זו לא תהיה המציאות הישנה, האם משהו שנצפה בעיני הרוח הוא מציאות עבור הלוגיקה הקרה? לא, או לפחות אני חושב שלא. אבל עבורי זה יספיק. כרגע.
אני מעלעל בספרים שמכילים את הידע על שומר ואכד, כנען ובבל.
יש סיפורים, טקסים, מילים…
המאקלו אשר מגרש את הרוח שהאפלה מעניקה לאדם, המאש-מאש, המילה הראשונה ל”מגרש” או מכשף, והעובדה שאז המאגיה הייתה שייכת לעשירים. הטקסטים נכתבו בגוף שני: “אתה מערבב גושי המטייט עם קורנית.” ובשפה כמעט פיקטוגרפית, ללא הברות. זו הסיבה שקשה כ”כ לתרגם היום את הטקסטים המקוריים שגם אז נקראו על ידי מתי מעט, עשירים, מלומדים ונדירים.
 
שאלתי בפורום מאגיה על הקשר בין מאגיה למיתולוגיה. לא הגיבו. אבל המאגיה והמיתולוגיה קיימות יחדיו. יש מיתוס עתיק בן 5000- 6000 לשנה בערך, על מכשף שנשלח לקלל ממלכה שכנה. הוא דיבר עם פרה, ושאל אותה “האם את נותנת חלב ושומן לאנשי העיר?” הפרה אמרה “כן”. ואז המכשף הטיל את הקללה: “מעתה חלבך יאגר בקרנייך הנוצצות, והשומן בגביך”.
והפרות בעיר הפסיקו לתת חלב.
הניתוח המאגי?
 
קודם כל, האיש דיבר עם הפרה. לא ציווה עליה, דיבר איתה באותה רמה. אם רוצים להשפיע על דבר, צריך ליצור הידברות איתו, על אותו מישור, כדי להשפיע על אש, צריך להכיר באש הפנימית שנמצאת בתוך הלב שלנו.
יש גם לשים לב כי החלב והשומן לא נעלם, אם כי, הוסתר- עבר באמצעות מחזורים טבעיים אחרים למקום מועדף- הקרניים שהפכו למועדפות על ידי הפיכתן לאטרקטיביות.
על ידי המילים שבאו אחרי המחשבה עוצבה המציאות מחדש. דבר לא נעלם, דבר לא הופיע אבל מחזור טבעי שינה כיוונו. לבסוף המכשף נהרג על ידי “אישה חכמה” בקרב זימונים. כל אחד זימן בעל חיים חזק יותר מהקודם- והאישה ניצחה.
“אולי יש לך כוחות כישוף מכשף, אבל היכן ההגיון שלך?”
(Berlin, A. (1979) Enmerkar and Ensuhakesdanna: a Sumerian
Narrative poem Philidelphia)
 
האישה החכמה הרגה את המכשף והשליכה את גופתו לנהר. כבר אז האמינו בכוחם המטהר של המים והאש.
 
יש מישהי שאני מכיר. איני מחבב אותה ולא אציין את שמה. היא חיה בבועת קריסטל שלא שונה מהגן שלי. הגן שלי צומח מהמחשבה, מהרצון, ופורח עם סחלבים ועצים שפורחים באופן נצחי- וכמו שהוא מאפשר לי צמיחה והבנה, משמש מקום שבו אני לובש משי וכותב באמצעות מברשת כתיבה את שירי ואת לחשי, הוא גם מצודה שקירותיה ברזל מחושל,  הוא מעופף מעל מדבר וישימון אסטרלי קפוא. טיב הגן הוא זה שהוא נוצר וחושל כשאבי הכה אותי, כשעולמי הפיסי הפך לאיום, אז הוא נוצר, נולד בשבילי עם כל האהבה והחום שהרעב שלי צריך כדי להתמלא בסיפוק.
לא מצאתי ניחום באחר, אז מצאתי אותו בעצמי.
לעומת זאת היא… היא כבר סיפור אחר לחלוטין. הכסף הוא המצודה שלה. היא באה ממשפחה עשירה מאוד ורכשה את כל הרוחניות שכספה איפשר לה לרכוש. “מכשפת פלסטיק” בלשוני. כאשר היא התאכזבה מאהבה היא נסעה לחו”ל, ציפתה למצוא ניחומים באשרם, רק כדי לגלות שחוסר תמיכה וכתף קרה לסבלות העולם נמצאים בלב הבודהיזם. הפלא הוא, שהיא תוך פחות משבוע מימשה את הרצון שלה, אבל הבורות שלה גרמה לה אכזבה ולשוב לארץ.
 
פיספסתי את הסדנא של ברוך- Aspecting שזה עבודה עם האלים, לחלוק עימם גוף ולהוות קשר לכוחם על פני אדמה – אני מכיר טכניקות ויכולתי ללמוד עוד, ולגבי שינויי צורה, באמת הבנתי שלא היה חדש תחת השמש, אבל בכל זאת, סקרנותי מאכלת בקירבי. אני חומד זאת וגורם לידיד שהיה שם, לכתוב לי מכתב ארוך על חוויותיו והטכניקות.
 
ארדן, של הגן
 

68916_302

שירים על אהבה שאחד אינו יכול שלא לחשוב עליה, Hiroshige 1797, אדו.

 

 

שרשרת מחשבות, עבר ועתיד

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-04-23

בסופו של דבר אני חי חיים מעניינים למדי- למי שאוהב את הטיפוס של חיי אקדמיה אמנותיים ותזזיתיים. אני ישן על הספה אצל אחותי והמרחב האישי שלי מסתכם במזוודה מרופטת ופתוחה, וארגז.
אני קם בחמש, היום זה היום האחרון לשיעורי היפאנית והמבחנים המאיימים באים לבקר, והבטחתי בקלות דעת ופזיזות שכזו, שאכין סושי לכיתה של 14 איש פלוס סאנסאיי בהריון. כמובן שזה דרש ממני לקום מוקדם, ואחרי שאחותי היקרה שאצלה אני דר החליטה לעשות כביסה בארבע, כבר הייתי ער בכל מקרה- באמצע העבודה המפרכת האחיין היקר החליטה להרטיב את האורז ולהרוס חצי מהסושי שהכנתי. אני חושב שמדובר בטראומה לדורות מבחינתו- התגובה שלי: התיאטרליות חסרת הפניות שלי שהביאה לדמעות, דממה וצער.
אני שונא ילדים.
 
ולאחר מכן, סדר פאגני- סידור פרחים של שושנים לבנות בבדולח עם נרות צפים- ברור שזה יהיה במרכז להזכיר לכולם שמדובר בטבע אביבי ונקי ולא בעבדות- חירות ושאר שטויות. מי בכלל יודע מי זה רבן גמליאל?
רשע- מה הוא אומר? פאגניזם זה יותר מגניב מיהדות, יש לנו יותר אוכל וסקס.
הילדים שונאים את הריטואל הכפוי- העירנות בשמונה בערב.
 
לפני כן עבדתי עם ישויות שגרמו לי לרחף בצורה נעימה- ההידרות וילדיהן, בממלכת דמבלה, הייתי זקוק לעזרתם בלחש הגנה שהטלתי עבור ידידה. במקום שלי, בגן שלי שיש בו פתח לכל העולמות האחרים- זה האגם- שבו משתקפים מראות יפים ומפחידים מכל עולם שהוא, אני מרחף מעליו, שרוולי הגלימה מכסים את כפות ידי- ומתמקד על העולם הרצוי- עולמו של מלך הנחשים. זה מדהים כמה זמן לקח לי ללמוד בליבי שנחשים זה לא סמל הרוע האולטימטיבי: אבל ככה זה מונותאיזם, לוקחים כל דבר טוב והופכים אותו לרע.
גלימה לבנה זורחת באור יקרות, ואני מגיע לעולם הנחשים- עולם אדמה קריר, שבו מלך הנחשים פורס גלימה קרירה ויבשה- נוחה ונעימה, עבורי כל הנחשים בכל המיתולוגיות בכל העולמות.
אני דן, מעניק ולוקח ומשאיל את ההידרה המיתולוגית. היותה יצירה של הקטה בקדירת הקסם הנצחית עזרה לטובתי. בערב מאות נחשים קטנים ילוו את זו שאני מנסה להגן עליה.
 
ולאחר מכן, התעוררות מגושמת בחדר שמריח בצורה חריפה מצמחי מרפא, גבישים צהובים אחוזים ביד ארוכת אצבעות- האנרגיה המיותרת חוזרת אליהם, הגבישים מונחים כלאחר יד בקערה צלולה של מי מלח לטיהור. הלחש הוטל.
 
ישנם אלו שמטילים ספק ביכולתי. זה בסדר, זה לא כואב לי כבר כל ההטלת ספק הזאת. שיטילו- שיגידו שיש ישויות שניזונות ממני, שיקראו לטכניקה שלי טקסית ומיותרת- אבל אני משיג את התוצאות שלי. אני גם חוזר למקורות- ואני מרגיש שבלימודי המאגיה תמיד יש חזרה למקורות: אני התחלתי לקרוא את סידרת “Witchcraft & Magic in Europe” שזו סידרת ספרים מלאה במאמרים בנוגע להיסטוריה של המאגיה- כולל במזרח התיכון, מסופטמיה, בבל וכו`.
הסידרה מסתיימת במאה ה-20, והפלא? כל הסידרה ממוקמת בספריית אוניבסיטת חיפה. יש לי טקסטים משלי בנוגע להיסטוריה העתיקה והמודרנית של המאגיה.
ספרו של אליפז לוי הארכאי אבל המאוייר היטב ומסופר בניתוח קבלי מרתק, ספרו של בריאן ליבק The Witchcraft Sourcebook שיש בו טקסטים על המאגיה בהיסטוריה ובדרמה וניתוח מעמיק של דמות המכשפות בהערות שוליים, וגם כמובן, עבור המאגיה המודרנית The truimph of the Moon על הוויקה המודרנית וחיפוש השפה הדתית שהובילה לגדילתה החדשה של דת המכשפות.
זו למידה תמידית, כל הנושא של המאגיה, הפאגניזם וכו`.
 
אירחתי ידידה אחרת- מדריכת טיולים טבעונית ושמחתי לגלות כי עדיין יכולתי להאכיל אותה בדברים טעימים. היא הביאה לי עטלף מיובש ולטאה מיובשת לאוסף החומרים המאגיים הבלתי נגמר שלי- עטלף משמש ללחשי הימורים, הגנה והליכת חלום- לטאה משמשת לקללות ולריפוי.
 
אני מהרהר על מדע. האם זו לא הדת החדשה? ליטורגיה של מדענים כוהנים- דוגמה של הסקה לוגית ופולחן הניסוי? וכמה אנשים מתו בשם המדע? מזכיר לי קצת מיסה נוצרית. מוסיקה מפורקת למספרים- אמנות דרך מדידה של גוונים וסיווג, סיווג, סיווג. השמנה היא מחלה הידעתם? גם זיקנה ומוות. אלו מחלות. התהליכים הטבעיים מכיוון שאינם נוחים או בגלל שקשה לנו לשחרר בתודעתינו את קיומם, נחשבים למחלות.
 
גיסי אינו מסכים. אימי מסכימה.
הסמליות, המהות דרך המחשבה- הכל אותו הדבר.
אנשים מחפשים דבר להאמין בו והמדע מספק את זה, כמו שהדת מספקת את זה.
 
ארדן.