Category Archives: תפוז

ללא תשוקה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-08-18

היה שלב, שבו וויתרתי על תשוקה. גופי התקרר, אלו שנגעו בו מצאו רכות של מים, ובגלל שמים לעולם לא משתנים, יש בהם את יסוד היציבות. האש מתה. הלחשים שלי היו רבי עוצמה בגלל הידע שלי, אבל הלהט נעלם, נספג באדמה השחורה של זרם סטורן האפל, כמו שרף חלתית מוציא את הילדותיות מהגוף, והורג אהבה.
השתמשתי במציאות להסיח את דעתי, לחתוך את הכאב לקוביות קטנות ולאכול כל פעם חתיכה קטנה. הפסקתי להסתכל במראה השחורה שמאפשרת לי לראות למרחקים, הפסקתי לפתוח לעצמי את העתיד בקלפים- הפסקתי כמעט לחלוטין לרפא, מצאתי את עצמי מתבוסס בערמה של לחשים רקובים בלי אנרגיה להמשיך.
האקדמיה סיפקה לי עושר חדש: ידע, תרבות, אמנות ושפה. התעסקות בזאת סיפקה לי מרווח נשימה.
 
לנתח את דמותה של נינה מ”בת השחף” של צ`כוב, ולהשוות משברים אישיים שלה מול אופליה של “המלט” מאת שקספיר. אולי עם משברים כאלו הצרות האישיות שלי נראות זעירות למדי. העשייה שלי קדחתנית, בוערת- פורקת ברקים שלא מוצאים פורקן בצורה אחרת. אין זעם, רק טרנספורמציה של ברקים ורעמים מרגשות שלא יגיעו לקראת מימוש.
 
“מלא עצמך ברצונות, וראה עולם מלא אשליות. רוקן עצמך מתשוקה, ותבין את המיסתורין הגדול.”
 
זו הייתה הסיסמא, אולי, אבל עכשיו הגיע הזמן למשהו אחר, משהו שדורש ממני את האהבה האישית שלי. יצירה אמנותית דורשת אנרגיה רבה, והאנרגיה הזאת לא מתחדשת מעצמה בקצב שמתאים ללימודים של נושאים בצורה האינטנסיבית באוניברסיטה.
הידעתם? יש לי בעיה חמורה של תחביר עברי. העברית שלי לא טובה מספיק.
אני בהלם מחד, אבל מאידך הדבר ברור. אני לא חושב שיש אנשים שבאמת מגיעים לאקדמיה כיום עם יכולת תחבירית גבוהה, מערכות הלימוד הבסיסיות של בית ספר פשוט לא טובות מספיק. בעיקר אלו שמנסות ללמד לכתוב משמיעה.
 
פעם קינאתי. באלו שנראו כמו האנשים בפוסטרים. רזון, לסת מרובעת. עיניים תכולות… אולי יותר מכל קינאתי בנשים, קינאתי בכוח שלהן ליצור מניפולציות בגברים לא עוד. לא יותר.
אני נצמד לקדירה שלי ומה שיוצא ממנה. אני נצמד לעט ולמילים שפורצות החוצה.
הירח המלא, הזווית של מארס עם אורנוס מבעירה את התשוקות שהרגשתי בעורקי. אני רוקח לחשים לאחרים- לא לעצמי. מה עוד אוכל לבקש עבור עצמי? אהבה? אי אפשר לקבל אהבה ללא מכאוב. עושר? כל צורך אנושי שלי מסופק בידי משפחתי. חופש? אני מקבל את המרחב שלי מתי שאני מבקש אותו. יוצר את המציאות במו ידי. אני מעל לרצונות ומשאלות.
זו בריחה, אני יודע, אבל זה המקום הבטוח שלי עד שיהיה מקום אחר ללכת אליו.

הסיפור של חותך הבמבוק

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-08-12

פעם אחת, לפני אלפי שנים חותך חזרן זקן, שלא נולדו לו ילדים- הלך ביערות הבמבוק הגבוהים. הפנדה האדומה הייתה חברתו היחידה למסע, והיא הביטה בו בעצלות מה. האיש הזקן ידע את סוד החזרן הקסום: כל היער הוא צמח אחד, והכל מחובר לאותה מערכת שורשים, ולכן הוא היה מופתע מאוד לגלות כי במרכז היער ישנו קנה חזרן אחד שזורח באור יקרות.
 
כאשר האיש הזקן חתך בעדינות את קנה החזרן, הוא מצא שם תינוקת זעירה- בגודל אגודל. מאושר מהמציאה המופלאה, הוא לקח את התינוקת לביתו, וקרא לה בשמה החדש: קגויה הימה- נסיכת הלילה הזוהרת.(על שם שיערה השחור, שזרח באור זהוב מוזר ומדהים) לאחר זמן קצר, חותך הבמבוק הזקן גילה שכל פעם שהוא חותך חזרן, פיסת זהב קטנה נמצאת בתוכו, ותוך זמן מה הפך עשיר. הוא ואישתו גידלו את התינוקת. לאחר שנים ארוכות היא הפכה להיות אישה צעירה ויפה במיוחד (שלא לציין בגודל אנושי רגיל).
חותך החזרן ניסה להסתיר את עובדת יופיה של קגויה מאנשים אחרים- אבל השמועה נפוצה וחמישה נסיכים של חצר המלוכה הקיסרית באו לבקש את ידה של הנסיכה קגויה.
 
בתחילה הנסיכה הביישנית דחתה את כולם. לבסוף הנסיכים שכנעו את אביה שיאמר לה שתינשא לאחד מהם (ואז, כשאבאל`ה אומר משהו, זו מילת קודש: לא כמו היום שההורים מדברים אל הקירות עד שהקירות מדברים חזרה עם ההורים.)
לאחר התייעצות עם קגויה, היא החליטה להטיל משימות על הנסיכים כדי לראות מי הראוי להינשא לה. כל אחד מהם היה צריך להביא חפץ מסויים שיוכיח את זכאותו להינשא לנסיכה היפיפייה.
 
באותו ערב: הנסיכה אמרה לכל אחד מהנסיכים מה להביא: הראשון היה צריך להביא את קערת האבן של בודהא מהודו, השני ענף של עץ המגדל תכשיטים מהאי פנגלי, השלישי היה אמור למצוא את הלבוש של עכברוש-האש מסין, הרביעי, תכשיט זוהר מצוואר של דרקון והחמישי- את קונכיית האוצר של הדרורים.
 
הנסיך הראשון חזר עם קערה יקרה- הנסיכה ראתה שקערה זו אינה זוהרת בקדושה ולפיכך עלתה על ניסיון הרמאות. גם הנסיך השני והשלישי ניסו לזייף ונכשלו.  הנסיך הרביעי מת בסערה איומה והנסיך החמישי מת בניסיון להשיג את הקונכייה.
לאחר מכן, סיפורם של הנסיכים וקגויה הגיע לחצר המלכות הקיסרית. הקיסר עצמו רצה לראות את פניה ושיערה השחור שזוהר של הנסיכה קגויה. גם הוא הציע נישואים לאותה נסיכה יפה. הנסיכה סירבה. היא אמרה לקיסר כי אינה מארצו ולא תוכל ללכת עימו לארמון הקיסרי. הנסיכה נשארה בקשר עם הקיסר שהציע לה נישואין שוב ושוב.
 
באותו הקיץ, קגויה הסתכלה על הירח המלא ועיניה נמלאו דמעות: למרות שהוריה דאגו לה, היא לא ידעה מדוע היא מרגישה רע. התנהגותה נעשתה קדחתנית יותר ויותר, עד שהיא גילתה לקרוביה שהיא אינה מהעולם הזה, ושהיא מוכרחה לחזור לאנשיה בירח. למעשה היא נשלחה לכדור הארץ, בשביל לשמור עליה. היא הייתה בסכנה בגלל שהתחוללה במשך שנים מלחמה נוראה בכוכבים.
 
כשהיום שלה לחזור הגיע: הקיסר שלח שומרים על ביתה כדי שלא תילקח כנגד רצונה. למרות זאת, כאשר הגיעו לביתה השגרירים השמימיים, השומרים עוורו בגלל אור מוזר. קגויה אמרה, שלמרות שהיא אוהבת את חבריה הרבים על פני כדור הארץ, היא חייבת לחזור למשפחתה בירח. היא כתבה מכתבים ארוכים ומתנצלים להוריה ולקיסר שהפך ידיד קרוב. היא הותירה ביד הוריה את הקימונו שלה, כמזכרת. היא נתנה את המכתב המיועד לקיסר, בצירוף של לגימה זעירה של אליקסר חיים לאחד מהקצינים שניסה להגן עליה. ברגע שהיא נתנה את המכתב, גלימת נוצות הונחה על כתפיה, משכיחה ממנה צער, אהבה או כל רגש אנושי אחר.
 
הפמלייה השמימית הובילה את קגויה חזרה ל”עיר הבירה של הירח”. או צוקי נו מייאקו. היא נלקחה נגד רצונה והוריה נותרו בדמעות. לאחר מכן נלקחו חולים למיטתם. הקצין נתן לקיסר את המכתב והאליקסר המצורף. הקיסר שמע את גירסת האירועים שסיפר הקצין והתמלא בעצב. הוא שאל את יועציו: “היכן נמצא ההר, הקרוב ביותר לרקיע?” והתשובה ניתנה “ההר של פרובינציית סורוגה.” הקיסר כתב מכתב עבור קגויה, וציווה לשרוף אותו יחד עם אליקסר החיים. הוא לא רצה לחיות לנצח מבלי לראות את נסיכת הלילה הזוהרת.
 
ומאז, ההר נקרא ההר ללא מוות- או, הר פוג`י.
 
סיפור יפאני מסורתי.

לונסה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז:2008-08-07

עוד חג מיסתורין. עוד קיץ חם שבו האוויר מתעבה סביב ראותיי ואני מסוגל לחיות רק בבועות קרירות של מזגנים.

הקיץ ממיס המקסמים שלי, הקיץ שהוא חיים של זיעה- בניגוד למוות הקריר ברחם האימא.
 
קציר. כן, זה קציר. סוף השנה האקדמאית שלי. עוד שתי שנות קציר כאלו אני אקבל את תארי הראשון, ואהיה Bachlor of Arts. זה רב תועלת עבורי. מתנה מופלאה ברמה האישית. ברמה המקצועית? אני לא יודע. אבל זו הכשרה.
אני שואל את עצמי- החגים עצמם המסודרים במחרוזת של שמונה השבתות: יש ימים ספציפיים שאותם חוגגים כשהם ימי השוויון, אבל השנה עצמה מכילה תקופות, לא ימים ספציפיים. יש ימים יותר “לונסיאיים” מהלונסה הזו.
 
קצת על החג- לונסה (שאין לו שום קשר ללונה, הירח) הוא חג לכבוד לו, אל הכישרונות הקלטי. הוא חג של קציר, ובציר. בארצות אירופה האוויר מתקתק מפירות בשלים והקציר מלא.
פה? פה זה מוות של קיץ וחידלון וכאן אולי זה באמת מורגש בצורה יותר ברורה.
השנה היה לי לונסה אירופאי. התאנים הן דבש ניגר, הלילות קרירים ונעימים להליכה. חוטים נקשרים, פצעים נרפאים.
 
זמן הדרקון הירוק, מעלה אמיתית אינה מקבלת הכרה, הנהרות שוצפים, האסמים מלאים, סולם המכשפות קיבל את הקשר התשיעי והאחרון בו.
הרגשות של כולם עולים על פני השטח, שוצפים, גועשים- כועסים. זמן לאיחוד של אהבה אין סופית. זמן לקללות אפלות ועמוקות כמו זפת.
היציבים ביותר שאני מכיר, נשברים- ומארס, אל המלחמה מנשק ללחייה של אפרודיטה.
 
תפקיד ההוראה האין-סופי שלי קורא שנית. שוב מאגיה, שוב קסם והפעם במתכונת אחרת. נראה.
 
ארדן.

 

 

 

החטופים-תגובה לשירלי

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-07-21

ל”הרגו את החטופים אבל דקרו את כולנו בגב.”

זה לא צדק. זה טרור.

טרור בהגדרתו אינו עונה לחוקי המוסר. טרור הוא פחד. אנשים מפעילים טרור כמלחמת גרילה (היסטורית, אף אחד לא ניצח מלחמת גרילה.) משמעותו של הטרור הוא ליצור חוסר אמון בממשל. לגרום לממשל להראות חסר כוח בפני האנשים המפוררים אותו מבפנים. זוהי מטרת הטרור ותמיד תהיה מטרתו.

רק שבישראל… ובכן… סכין יכולה להרוג, אבל גם יכולה להציל חיים ביד מנתח. האימה והצער שנוצר בישראל בידי הטרור הוא גורם מגבש, לא מפרק. הפחד מצווה עלינו להיות ביחד. מקרב אותנו… עד שפשוט מפסיק להיות לנו איכפת. אוטובוס בוער, פצצות. זה הופך לחוטים מדממים שנרקמים אל תוך שיגרה לא פחות מדממת. למה הם עושים את זה? אנחנו שואלים ומצביעים בבורותינו על ברבריזם ותכונות שאינן ברורות לנו כלל.

מדוע? סגרנו את עצמנו בשמונה גדרות של בטון ופלדה ובידוד תרבותי. הבית שלנו, הלבוש שלנו, התרבות שלנו… אף אחד מהדברים האלו אינם מתאימים לתרבות הזאת של המזרח התיכון. נסגרנו בתרבות אירופאית/ אמריקאית למחצה. אם אשאל אדם ממוצע ברחוב מה ההבדל בין זרמים שונים של איסלם אצל שכנינו הערבים, הוא לא ידע. מה ההבדל באמת בין סונים לשיעים? מה אנחנו יודעים באמת על הדרוזים מעבר לזה שהם “ערבים טובים” שלא עושים פיגועים ומשרתים בצה”ל? כמעט כלום. אנחנו מבודדים את עצמנו- אישה יהודיה שמתחתנת עם ערבי? “מי ישמע??!!” טאבו.

ומה זה טרור? טרור זה לא מוסרי. חטיפה זה לא מוסרי. אבל אני מזמין את כולם לבדוק מה יש בסוריה. בסוריה יש מדבר, מעט אדמות חקלאיות ומפעלים שהולאמו בשנות השישים. המדינה הזו רעבה. למדינה אין מה להפסיד. אין לה גם מים. ולאנשים רעבים, אין מעצורים מוסריים.

לאנשים כמו שרי אריסון שיש את כל הכסף בעולם ולא צריכים לדאוג לארוחה הבאה, קל לומר “השלום מתחיל בתוכי.” (למרות שאם תבדקו היטב, יש כרגע 200 מלחמות בעולם, כולן עם דמוקרטיה נגד לא דמוקרטיה, ולפי נתון זה, לעולם לא יהיה באמת שלום בשטח שלנו).

טרור הוא כלי, כלי של החלשים, הנדכאים ואלו שאין להם מה להפסיד. המתאבדים, מה, אין להם רצון לחיות? בוודאי שיש להם. לכולם יש יצר הישרדות בסיסי וניסיון להסיר מהם מגדר ואנושיות נכשל לפני שמתחיל. הם מתים כי הם נואשים. הם מתים כי הם מסתכלים על ערים של בטון ופלדה, על שמונה גדרות שלא תאפשרנה להם לעולם להיות יותר ממה שהם. הם מתאבדים כי הם חולמים על כרמים שהיו לפני נורדיה, נורדיה שהייתה לפני תל אביב ודיזינגוף סנטר. אני מכיר את הכלים של החלשים. יש תפילה, יש תחינה, יש מאגיה ויש טרור.

צדק: תראו לי צדק. בבקשה בבקשה. בבתי המשפט האם יש צדק? אם מישהו הורג מישהו, האם להרוג את הרוצח זה צדק? האם האבן שהוסרה אי פעם תוכל לשוב למקומה? תטחנו את העולם הזה, כולו לאבק. סננו אותו במסננת דקה. תראו לי אטום אחד של צדק.

אין. צדק הוא רעיון. רעיון פילוסופי יפה, אבל רעיון סך הכל. טרור לא קשור לצדק. הוא קשור לאנשים, ולעבודה שלחייהם אין שום קשר לצדק. הם מתים עבור רעיון שגדול יותר מהחיים שלהם, והם הורגים עבורו בלי למצמץ. זה שהם מתים לא מעניין את הישות הקפואה מאחורי הגדר, אלא זה שהם הורגים. ובכן, זו מלחמה. זה לא תירוץ להרוג כי אין תירוץ אמיתי להרוג (וגם לא בפעולות תגמול בהן נהרגים ילדים במקום המחבלים) אבל כן, זה הדבר היחיד שגורם לנו להסתכל מחוץ לכיפות הקריסטל של מהותינו הבוהקת.

ועכשיו שאלה לציונים שבינינו- האם האדמה הקרה, מנחמת? האם אבן של כותל, שווה את דמם של הילדים שמתו להגן עליה? האם הארץ הזאת והרעיון של הארץ הזאת שווה את המוות שלהם? את חטיפה שלהם? אי הוודאות? האם היהדות היא דבק מאחד מספק? האם כל יהודי מסתדר עם כל יהודי מהיותו יהודי? האם היהודי הסוציאליסטי השמלאני והחקלאי שהוא החזון שיצר את הארץ הזאת מוביל?

או שמא הגיע הזמן לחזון חדש? לוותר על הטפל ולהתחיל בצורה אחרת במקום אחר? אני לא יודע. אני יודע שאני עייף מפארסות וקרבות של צדק וטרור. עייף שמשפחות החטופים באים כדי שאומר את השמות בקולי שלי ואשמע את מותם כהד.

עייף… עייף…

ארדן.