פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2018-02-08
“
כאשר הספינה התקרבה לחצי הסהר שהוא סנטוריני, היה ברור מדוע שמרו את האי הזה לסוף- המבואה הימית שלו הייתה מהממת ביופיה: האי השבור שנהרס על ידי התפרצות הר געש שהשמידה את התרבות המינואית ברך אותנו בקרני שמש מוקדמות, זהב על אבן שחורה. כרגע הספינה איחרה לעגון בנמל הימי. במקרה הזה לא יכולנו לרדת כבר באי, המבנה שלו לא מאפשר עגינה ברציפים. היה עלינו לקחת אוטובוס ימי, ולחכות שנילקח על ידי אוטובוס בדרכים הצרות של חצי הסהר. האי נראה מת, חופים סחופים ועצים מעטים ודלילים. נראה כי לא החלים מאז שאפלטון החליט לקרוא לו “אטלנטיס”.
הדבר הראשון ששמנו לב אליו בנמל הוא, שהייתה משטרה חמושה בכבדות בכל מקום: כאילו יוון מתכוננת לפלישה הבאה של דאע”ש. גם על מבנה הבוטקה מהבטון המקושקש בגרפיטי עמד שומר חמוש עם אפוד ותת מקלע. ההגעה לנמל לא הייתה נעימה ודרשה המתנה רבה מאוד. לאחר מכן, האוטובוס טיפס בדרך חתחתים בזמן שהמדריך הלא מוכשר שלנו צרח כל מיני עובדות משעממות וחסרות חשיבות ברמקול של האוטובוס, ושוב לא עשה דבר מלבד לתרגם את דברי המדריכה לעברית שבורה כאילו כדי לשעשע אותנו. בסופו של דבר הגענו לכרם.
למען האמת המבנה הקוביסטי של סטוריני עצמה על קשתות הבטון הלבנות שלה לא הרשימו אותי במיוחד, היה ניסיון כאילו לעשות את המקום יפה ופסטורלי אבל זה היה ניסיון חזק מידי. בכרם הגישו לנו יין אדום ולבן ויין מוסקט מדהים. הדרך היחידה לתאר לכם אותו הוא בעצם “קרם ברולה נוזלי”. מיד רכשתי אותו, זיתים ושמן זית של הכרם, וגם פמוט העשוי מאבן מקומית שחורה, אבן לבה- שתכונותיה להקל על כאב. הוגש לנו גם הלחם שנאפה פעמיים והיה קשה ולא נעים לאכילה- עם קצת גבינה אנמית ומטבלים. רק היין הרשים אותי- מתברר שבסנטוריני לא דולים את הגפנים אלא מאפשרים להן לנוח על פני אבן הלבה ולפיכך היין מקבל טעם ייחודי.
לאחר הכרם לקחו אותנו לעיירה איה, עיירת אמנים- רוב האמנים החזיקו חפצים לתיירים- חפצים שיוצרו בכמויות עתק, ומה שהיה מעניין שם בעיקר היו הכלבים החמודים ששכבו ונחו להם בשמש, על כל מדרגת אבן וכל דבר אחר. בסופו של דבר, הגעתי לחנות של אמן ורכשתי הדפס של ציור אבסטרקטי של סירות בנמל בצבעי טורכיז משעשעים, ורפליקה מחומר של פמוט מינואי מקושט בדוגמת גלים אופיינית. ישבנו לצהריים במסעדה גרועה, והמשכנו חזרה לאוטובוסים.
עיירת האמנים לא הייתה מרשימה במיוחד ומיועדת לתיירים, לא הרגשתי שיש שם אוויר או מחייה של מקומיים, ואכן אלו חוזרים לאתונה, ליבשת בעונות בהן התיירות דלילה ומשאירים את החנויות ואת האווירה המקושקשת לחול ולעשב.
בסופו של דבר הגענו לפירה עיר הבירה, סוף סוף שמחנו לשמוע את סוף הצעקות באוטובוס, ירדנו למדרכה הצרה ו… אפונדי עיקמה את הרגל. המדריך צועק שהוא הולך קדימה להראות לנו את דרך החזרה לנמל, ואני ממתין לאפונדי שתתאושש, היא מרגישה רע במיוחד. בסופו של דבר אני לוקח אותה לבית קפה מקומי שמתגאה בוופלים שלו. אני מחפש עזרה בקדחתנות ומוצא איש צוות. “אם היא תאחר היא תפספס את האוניה. תתקשר לומר לי מה קורה איתה.” הוא אומר וממשיך בדרכו. בסופו של דבר, אנחנו גוררים אותה לרכבל, כשאני סוחב אותה, את התיקים של שנינו, המכילים חמישה בקבוקי יין. המקומיים מעודדים, מציעים כוסות מים ועזרה. אנחנו נחים מעט בדרך וממשיכים. הדרך הייתה קשה לאפונדי והתיישבנו במסעדה שהציעה סושי בתפריט שלה. חשבנו לנשנש בזמן שהיא נחה עם רגלה הנפוחה, שהלכה והסגילה, אבל מתברר שסושי זמין רק בשעות הערב.
ישבנו שם חמש דקות והגענו לרכבל. העלייה לרכבל הייתה קשה והירידה לנמל דרשה עוד מדרגות ועוד קשיים ובכי. התיישבנו בחנות יין למנוחה, ושם אפונדי רכשה אפילו עוד יין. איש זקן ונחמד קרקר סביבנו והציע לה כוס תה. לאחר מכן הידסנו לכיוון הסירה שתיקח אותנו לספינה. משמר הכבוד של סנטוריני בנה שם כמובן מחסום משטרתי והם ביקשו מאיתנו תעודות. אפודני כל כך זעמה וצעקה עד שנתנו לנו לעבור ללא תעודות או בדיקת התיקים והחפצים שלנו. בקושי רב עזרתי לה לעלות על הסירה הנעה בגלים.
בספינה אישה בעלת תפקיד כלשהו אדמונית וחריפה דיברה בקדחתנות על ניהול כושל של טיול כאשר סיפרתי לה על מצבה של אפונדי. מיד היא יצרה קשר במכשיר הקשר ודאגה שעובד עם כיסא גלגלים יחכה גם לה: מתברר שאנשים נוספים עברו תאונות בסנטוריני, זקן אחד פצע את היד, ואחר שכר טרקטורון ונכנס בקיר וראשו היה חבוש. הגענו לספינה, ולקח זמן לעובד עם כיסא הגלגלים להגיע. הוא גילגל את אפונדי לרופא. הרופא שאל מדוע לא חיפשנו עזרה רפואית בסנטוריני? ובכן, אף אחד לא דיבר איתנו על הנושא, ולא ידענו את חומרת הפציעה. ההמטומה (דימום) ניפח את רגלה. הוא השפריץ עליה ספריי מקרר שגרם לה לבכות וחבש אותה. ביומיים שנותרו לנו על הספינה שטנו לנו ואני סעדתי אותה. כשחזרנו לחיפה, אחיה של אפונדי הסיע אותי ללב המפרץ ומשם נסעתי הביתה, צילום הרגל גילה בסופו של דבר שהיא שברה עצמות בכף הרגל, והיא נשארה חודשים ארוכים בבית והחלימה מהטיול.
סוף סיפור טיול יוון.
ארדן,
של הגן
“
<!– wp:paragraph –"
–>
