פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-10-01
השיער שלי עד עכשיו מריח מעשן המדורות. עבורי החוויה הגדולה- החוויה השלמה, דווקא ממש לא הייתה הטקס. אלא האנשים. חיכוך עימם, מגע עם אנשים שחושבים כמוני ומרגישים כמוני- בנוגע לאלה, ולרוחניות וקסם. הילה כבר באוטו שילהבה אותי לחלוטין, וזה טוב, כי הרגשתי צורך בניתוק מהחובות האקדמאיות שלי- עלי היה לעשות שבע עבודות אקדמאיות, ולהגישן. עתה רק שתיים נותרו, הגדולות שבהן. ויש לי 19 ימים לעשותן (שזה הרבה יחסית, כל עבודה היא בסך הכל 15 עמוד) חלק ממני, לפני ההגעה קצת הרגיש רע שהוא משאיר את החובות שלו הצידה, אבל הקטה מפזרת בליבי שלווה קרה: אל תדאג, אתה עוד תספיק את הכל. מבטיחה לך. אז הנחתי את הדאגות שלי הצידה.
בחרתי לקחת תפקידים תומכים אבל לא דומיננטיים, להגן, לקרוא ליסודות, להכין שמן, לתמוך רגשית ונפשית אם יש בעיה… בחרתי בזה. ועמדתי בזה. אני חש באנרגיה יצרנית. עמרי פונה אלי עם רעיונות שלו, אנחנו זזים הצידה. אני מסכים עם חלק, מסרב לאחרים ואנחנו מושכים תשומת לב מהסביבה שלנו. יש לנו כימיה טובה, והאמת? זו המשאלה שלא ביקשתי מעולם: מישהו שיבין אותי ויעבוד איתי מאגית.
במשך שנים, גאות התיקווה שלי בנוגע לקהילה פאגנית בארץ התנפצה על חופי הריבים והמלחמות. לא שאני הייתי טהור, גם לי חלק בחטאים הללו, ולא חלק קטן. אבל הקבוצה הזאת, עם ההבנה ההדדית ושיחות שקלחו, ומגע רוחני ואחר… באופן אישי הנחתי את ראשי על ירכו של עמרי, בזמן שהוא סיפר כמה איימתני הייתי ב”סיפור האבן” הידוע לשימצה. הוא בחר בסיפור הזה להראות איך אני מלמד לקח, ולהתגאות בכך שהיא כשאמאן מרפא, ואני כמכשפה אכזרי יותר. המקשיבה בכל זאת בחרה ללמוד אצלי. אני אכזרי, אבל פרקטי. ואכזריות לא מראה דווקא על רוע. אני לוקח את הרגע הזה שבו גופי רפוי, ומאגד אותו בבועה. כשארצה, היא תיפתח סביבי, תתפרס. המרחבים של השמיים השחורים, האלונים והאלות ואפילו רעש יחסי המין מהאוהל השכן, הכל יחזור, ימלא אותי: הריח של המדורה, הקולות של הדיבור… גם כשיכלו כל הקיצים הבועה המושלמת הזאת תהיה מוכלת בתוכי, בלתי שבירה כמו יהלום, אמיתית. אני אוהב שמספרים עלי סיפורים. אני תמה אם המכשפות האחרות, כמו אלו שבהנזל וגרטל או שלגיה אוהבות שמספרים עליהם את הסיפור- הרי בסופו של דבר, שני ילדים ביער, לא מעניינים בלי מכשפה. כשאין מי שתרקוד בסנדלים בוערים, זה ממש לא משעשע, בסוף הסיפור.
החג הבא הוא סאווין. חג המתים, החג שלי. בבית שלי, בגשם, האח תבער, הקדירה תבושל השף יכין גורמה בסיסי ויהיה טקס. ואוהו איזה טקס תיכננתי. הזמנתי קבוצה מצומצמת של אנשים אהובים (הבית שלי גדול אבל לא עד כדי כך גדול) ומישהי יקרה לי תיחנך לדרגה שניה. יהיה נפלא.
אתמול אחותי הודיעה לי שסבתא ביקשה מהשכן החרדי שינקה טוב את הקצה של המרפסת שלו כדי שהטינופת לא תציף את החלק שלה. “אני אנקה כשאת תמותי” הוא השליך לעברה. במוצאי יום כיפור. האם ראיתם תירוץ טוב מזה למאגיה צלמיתית מצלקת? בצק עם אדמת בית קברות, כמה מילים וגם סיכות, קוצים ורעל.
הוא יגלה את זה בבוקר. הוא ידע מאיפה זה הגיע. הוא יפחד. והוא יסבול. אימי מסרבת לשתף פעולה. היא משתמשת בקונבנציות לפתור בעיות. אחותי כבר קיללה את רכושו בקללת רקב. אבל אני מכשפה מהסוג הישן. כאב תמורת כאב, לא פחות.
נשארו לי עוד שתי עבודות ולעבור על החומר של יפנית.
נשאר לי לבוא לטקס גשם בארבל.
נשאר לי לארגן את הטקס של חן.
ולהזמין ספרי לימוד,
ולעשות הרבה דברים.
כשפים טובים ידידי…
ארדן,
של הגן.