פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-08-30
זהו מדבר… צהוב וחם. בליבו יש פסל אדום שבוער בסלע האדום. גלימת השיפון הדקיקה שלי מרחפת מעל הגרגרים, הפסל נראה שמן ומפלצתי. הוא מחזיק אלה, וגברים, צעירים וזקנים יושבים לידו מלחשים- מאכילים את שיניו השבורות דם. אני האישה היחידה שם- שיערי השחור בוער באור השקיעה בצבע אדום דם. ולפתע, החשיכה אופפת אותי.
זהו יהוה, אלתי אומרת.
זה אף פעם לא נראה לי הגיוני, שמצד אחד ידברו על ישות אור אין סופית ונעלה, וכל מיתוס בתנך מדבר על הפעם הזאת או הפעם ההיא שהישות “כעסה” והרגה כמה אנשים בדרך. למעשה, אותו אל רחמן וצדקן תמיד הרגיש לי כמו סבא זועם בשמיים, שאין לי מושג בשביל מה הוא ברא אנשים אלא להצביע עליהם ולצחוק לאי שלמותם. ואם הוא האמת העליונה, מדוע הוא כ”כ כועס שלא מכירים בו? כאילו גונבים ממנו משהו ששלו בזכות? הרי אם הוא האמת- כל שקר קטן, כל חושך מזערי יעלם הרי בפני אור האמת. ומדוע שאור האמת לא יהיה זמין לכל עבור אותה ישות אין סופית? מה הטעם בבחירה חופשית אם יש בחירה לא נכונה? מדוע שאלו שבחרו לא נכון להם לא מגיע לטבול באור אלוהי? כי הם אנושיים ועושים טעות?
ומה עם עבדות? ומה עם מעמד הנשים? ומה עם מין? מצד אחד יש את התנ”ך שטרחו לדחוס לראש שלי, ומצד שני יש את “הזכות לכבוד והחובה לכבד” שאני אמות אם אני יודע היום מה זה באמת כבוד מעבר ל”מה שנוח לחברה להגדיר ככה באותו הרגע”.
ותמיד היא הייתה שם בצד, עם החיוך הסארדוני שלה ועם יופי נזיל ומשתנה. נורא פחדתי ממנה בהתחלה כי היא הייתה שונה מכל מה שלימדו אותי. דיברו איתי על מוסר, והיא לימדה אותי על מציאות. היא הפרידה אותי מכולם- אבל בחרתי להיות אחר, לא ידעתי את השם שלה אז. וכמובן שבאותה התקופה, כמה שהורי מהבית החילוני שלי ניסו להסביר לי, היא הייתה בכל מקום. היא הייתה בסיפורי אגדות, המכשפה הרעה, בסדרות ילדים וכן, אפילו אותה אורסולה בבת הים הקטנה. אפילו בבית הספר הראו לי תוכניות עם מכשפות רעות וגיבורים שמביסים אותן. אבל אני ראיתי מעבר לקטנוניות של המכשפות, והצורך של הגיבורים להיות גיבורים- ראיתי כמה הכוח הזה יכול לשמש, אותי בקטנוניות או שלא בקטנוניות- כמה טוב הוא יכול להביא לי ולעולם.
כמובן כשדיברתי על זה המבוגרים התחלקו לשני מחנות- או שמאגיה וכישוף זה שטויות שהאמינו בהם פעם, או שזה אסור לחלוטין על פי היהדות. באותה תקופה לא היה לי גלעין עצמיות מגובש והיהדות לא הייתה כותרת שיכולתי להסיר או להשליך, אלא ממש מילת קסם שהכילה את הזהות שלי. כמובן שכבר מהגן ידעתי שאני הומו (גן דתי שנבחר בגלל קירבתו לביתי) ובית ספר שלא הכיל מיעוטים כמו מוסלמים ונוצרים אז כולם היו יהודים, אז הנחת היסוד שלי הייתה- שגם אני כזה, וכמובן שליהדות יש נטייה להיות דת שאי אפשר לעזוב אותה וכדומה. הרגשתי במילכוד אבל מכיוון שכולם היו לכודים כמוני, לא הרגשתי את שיני הפלדה של המלכודת.
כמובן שהחיפוש שלי היה כישוף, אבל זה היה הרבה לפני עידן האינטרנט, וחנויות הספרים לא הכילו ספרים על הנושא. בכלל. ואז בא הרשת ואיתה הפריצות ועושר המידע. אז האנגלית שלי הייתה איומה ונוראה ואימי הציעה לקנות לי ספרים על הנושא החביב עלי, באנגלית כדי שאוכל לשפר את כישורי. בחרתי בכישוף, בבית מן הסתם הכירו את האובססיה הזאת, והיא נכנעה. קנו לי מאמזון את הספרים שחפצתי בהם. הייתי בן 12.
ואז גיליתי את הוויקה. כמובן שקראתי עליה בתוך התוכן של הכישוף עצמו, והעובדה שיש אלה בנוסף לאל פשוט הציתה משהו בתוכי- אפשר בהחלט לקרוא לזה “מכת מחבת של היקום”. הכרתי בה, קראתי לה והיא לא איחרה לבוא במלוא עוצמתה. אני חושב שמה שהייתי צריך הכי הרבה זה הגנה וביטחון, וזה בדיוק מה שהיא נתנה לי. ביטחון מאב מתעלל, ביטחון מסביבה שהייתה רחוקה מתומכת, ואפילו היא קצצה במנגנוני ההגנה היותר קטלניים שהיו לי.
וזוהי האלוהות הפאגנית- יש לנו איתה קשר ישיר. היא מדברת איתנו כשאנחנו זקוקים לה, והיא תתערב בחיינו, תעזור ותתמוך, אבל לא תעשה בשבילנו- רק תקדם את מה שאנחנו כבר התחלנו להזיז.
יש לי הרבה סיפורים על הקטה. אבל אני אוותר. היא אוהבת להישאר בצללים.
האלה הבאה שהתחברתי אליה נבעה מגישתי לוודון, הלוא היא ארזולי, הלואה של האהבה, היופי וכל ההדוניזם והדקאדנס. היא לחשה מעל אוזני בזמן רקיחת שיקוי אהבה ראשון. כן, כל האלים והאלות שלי קשורים אלי בעבותות של אמונה תמימה וכישוף. כשהאנרגיה שלי נכשלת כי אני מפזר אותה לכל כיוון לעזור לאלו שפונים אלי- הם תומכים ומשלימים מיד- כמעט אין עלי לבקש, השם לבדו מביא אותי למעיין טהור וכחול של כוח.
והאל? הוא היה הקשה ביותר בעבורי. הרגשתי שלמות עם האלות לבדי, אבל במקום מסויים השתוקקתי אליו. הצלחתי להשתיק את ליבי לרצון הזה, והמנעול היה זכרונות של ישות מלחמה בוערת, ישות שונאת נשים ומדכאת. אבל יחד עם הקורס שלמדתי מרינה “דרך המכשפה” בא גם האל. הוא חיבק אותי בעץ שהוא ידידו. אני בהתחלת הדרך איתו, עם “אב המכשפות” הזה- המקורנן, החזק והעוטף בתשוקה בוערת, עדיין אין לי שם עבורו. אבל הוא גם הטריקסטר האלוהי, והוא מסוגל להכאיב לי יותר ממה שכל אלה והשיעורים הקשים שלה יכולה להכאיב לי.
החיפוש שלי התחיל ממקום שכלתני כי אני אדם שכלתני. אבל גיליתי את הזמן שאת האל והאלה יש לחפש מבפנים- כמו שנכתב על ידי דורין ווליאנטה: “אם לא תמצאו אותי במפנים לא תמצאוני כלל.”
אז מה אני למעשה? פאגני, אקלקטי, עם מוסר מאוד נזיל ומשתנה. אני לא חושב שמשהו בדינאמיות של מי שאני מאוד קשה ניתן להגדרה. מה שנכון היום יכול להיות שקר מחר. התנועה שלי היא בעקבות ניצוצות בוהקים של השראה שמובילים אותי הלאה.
ברוכים תהיו.
ארדן.