Category Archives: תפוז

ארינלה ואהבתו

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-24

ה-24 לאוקטובר, הוא יומו של ארינלה, אורישת הרפואה והחיים הנוחים. אם ימיה היא ריפוי טבעי, ובבלו-איה הוא היכולת שלנו להחלים מחולי לבד, אז ארינלה הוא הרוח של הרופא, השאמאן המרפא ואפילו הרופא הקוסמטי שנותן לנו את האף שאנחנו רוצים- הוא היד המנתחת שמסירה מאיתנו סרטן, הוא זה שיודע לתת את התרופה שתחזיר אותנו על הרגליים… הוא זה שקודח בשן החולה ומתקן אותה. ארינלה שומר על ההומוסקסואלים כי בנו היה ההומוסקסואל הראשון: לוגון-אדה שמבלה את חייו חצי שנה כאישה וחצי שנה כגבר. אם אתם נכנסים לניתוח, ארינלה יבטיח החלמה מלאה, הוא יבטיח תשומת לב לכל פרט כי ארינלה עצמו הוא פדנטי. אגב, בגירסאות אחרות של הסיפור ארינלה הוא המורפודיט, גם זכר וגם נקבה, כמו בתמונה הטקסית שבחרתי לרשומה הזו. הוא גם אחראי על דייג ודגה, ואם ברצונכם לשפר כישורים אלו הוא כאן בשבילכם.

סיפור: ארינלה הסתובב בחורשת המנגרובים ואסף צמחים בידיו המטופחות עבור הקסם המרפא שלו. כרגיל הוא היה לבוש בצורה מפוארת וזה מפליא ששום ליכלוך או רבב לא דבק בבגדיו. שיערו היה קלוע לשבע צמות, ואבני חן מושלמות זהרו על אצבעותיו. כאשר הוא הלך לנוח על הסלעים מול חוף הים, הוא סעד את ליבו בעוגות איכותיות ולגם יין מתוק מגביע ארד. ימיה ראתה אותו, הסתקרנה לגביו, וצפתה בו מרחוק. לאיטה היא התאהבה בו ונמלאה תשוקה עבורו. ארינלה שמע רעש של השפרצת מים והסתקרן מן המקום והאנרגיה הייחודית בו, ולכן הוא המשיך לבקר שם, בזמן שהוא חקר את תכונות המרפא של הצמחים באזור. הוא ישב שם יום אחרי יום, אבל כל פעם שהוא שמע את רעש ההשפרצה, הוא הסתובב ולא ראה כלום. הימים עברו, והיא אספה רצונה ועצביה והחליטה לחשוף את עצמה. ארינלה שמע את הרעש פעם נוספת, הסתובב וראה אותה: בת ים, עם שיער שחור, על שיערה וחזה פנינים ויהלומים זוהרים: ארינלה התאהב בה מיד. כל יום לאחר מכן, ארינלה וימיה נפגשו על החוף ודיברו- וכל יום הם אהבו אחד את השנייה יותר ויותר. עד שיום אחד ימיה התכופפה אל ארינלה ונישקה אותו. ארינלה הוקסם מזה שמלכת העולמות והים בזרועותיו. הוא הציע לה לעבור לחיות על פני האדמה. היא הסבירה שבזמן שהיא תשמח לחיות על פני האדמה עם ארינלה היא מלכה וארמונה נמצא תחת הים. ארינלה אמר שהוא לא יכול ללכת איתה בגלל שהוא נושם אוויר. ימיה חייכה והזכירה לו מי היא. ימיה העבירה את ידה על אפו, פיו וחזהו. היא אחזה בידו והובילה אותו לים, לארמונה. בדרך הוא נלחץ כי הם נכנסים עמוק יותר ויותר למים, אבל היא לימדה אותו את סוד הנשימה תחת המים. בימים הבאים בני הזוג היו בלתי נפרדים. היא הביאה אותו לאולוקון בארמונו התת מימי, הראיתה לו מקומות אקזוטיים שהוא לא חלם עליהם, ואפילו הכירה אותו לביתה אושון. הימים והחודשים חלפו- ארינלה ראה את הדגים תמיד שוחים באותו כיוון, והוא היה חסר מעש. העולם של ימיה היה יפה ומקסים, אבל הוא לא היה מאושר בו. הוא ישב על כס אלמוג כאשר לגבה שאל אותו מדוע הוא נראה כה עצוב. ארינלה סיפר שהוא מתגעגע לאדמה ולעצים ולעולם שבו יש אוויר חופשי, ושם הוא יכול לעזור לאנשים להתרפא ממחלותיהם. לגבה הציע לו להיות כן עם ימיה ולומר לה את האמת. עברו כמה ימים וארינלה היה מריר יותר ויותר וימיה הבחינה בכך בפעולותיו. היא שאלה אותו מדוע, וארינלה סיפר שהוא בסדר. ימיה הלכה ללגבה ושאלה אותו- כי הוא רואה ויודע הכל. לגבה סיפר שהוא שכח. אז ימיה האכילה אותו בממתקים עד שהוא נזכר- הוא סיפר את האמת שארינלה חלק עימו. לאחר מכן ימיה שאלה את ארינלה ישירות אם הוא יהיה מאושר לחזור לאדמה. הוא ענה שכן. היא אחזה בו והחלה לשחות לתקרת האוקיאנוס. כאשר ארינלה זיהה את פני השטח הוא שמח. הוא אמר לימיה שהוא אוהב אותה, אבל הוא מתקשה עם הבדידות שיש באוקיאנוס. הוא החל לשחות אל פני הסלע שעליו הם נפגשו וימיה בתנועה חלקה עקרה את לשונו של ארינלה. ארינלה עשה תנועות ושאל מדוע, וימיה ענתה שזה מכיוון שאסור לארינלה לספר על האוצרות והסודות של הים ומעתה היא הדוברת שלו. הם נפרדו והוא חזר ליבשה. מאז כאשר רוצים להתייעץ עם ארינלה באורקל, הוא מדבר דרך ימיה.

 

ארינלה אג’ג’ה!

 

ארדן של הגן

להקריב טופו למולך: ביקורת על פגניזם מודרני

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-23

אני יושב מולה והיא לא מבינה. שלאויה היקרה שלי לא שולטת בעברית בצורה שוטפת, ואני יושב במקום הפנימי והסודי שלה: חדר הצמוד לחדר השינה שלה. כאן יש את המזבח המאגי והדתי שלה, שכרגע עמוס באבקות, קמיעות שנתפרו והאורישות מסתכלות עלי מכל מקום: לגבה שתלוי ליד הדלת, בובות שונות וקמיעות מחורזים שונים על המזבח. את חלקם אני עשיתי. תוך כדי שיחה אני בלי בושה מרים קמיעות- לא סגורים שהיא הכינה מביט על תוכנם, לומד. כי ככה לומדים: להוציא מכוהנת וודו מתכון זה כמו לעקור שיניים. שלאויה חיה בבלגן תמידי, שזה ההפך מהחדר שלי שבו יש עומס, אבל לא בלגן או ליכלוך- אבל בבלגן שלה יש חיים: בין אם זה אבקה בבקבוק שמפזרים על המצעים כדי לשמור את הגבר שלך, או שמן אושון ואג’ה שלוגה לכסף שיושב בבקבוק ממוחזר של שמן שקדים.

היא באמת לא מבינה. אני מסביר לה: “”כאשר פגנים בישראל מתרחקים מהיהדות, הטראומה שלהם פעמים רבות מונעת כל דבר שמזכיר יהדות בצדק ולא בצדק. זו הסיבה למשל, שיש דחייה של הרעיון הקולקטיביסטי שיוצר דברים כמו מוסדות צדקה, למעשה אני מכיר מעט מאוד מכשפות שמקבלות קהל, או עוזרות לאחרים. רובן שומרות את הקסם שלהן לעצמן.”” היא בהלם. “”אז בשביל מה יש קהילה, אם לא לתמוך אחד בשני?”” היא שואלת ובצדק. “”כמו כל דבר בטבע”” אני עונה, “”יש איזון. אינדבידואליזם הוא לא דבר רע, אבל כאשר הוא יוצא מאיזון, הוא הופך אותנו לחבורה של אגוצנטריים. אז מה שנותר זה במידת מה קבוצה של מכשפות ופגאנים שבמקום לזהות את האלוהי אחד בשני, מזהים רק את האלוהי בעצמם, ונותנים למריבות ותככים אישיים להגדיר את רשימת המוזמנים לטקס יותר מאשר ההבנה- שסגידה משותפת תביא להרמוניה אמיתית יותר.”” היא עדיין לא מבינה. היא מסבירה ש””אילה”” (ile) וודאני מסורתי מבוסס כמעט בלבד על ההבנה שלכל אדם יש אנרגיה שלו ותרומה שלו. אנשים בעלי ראש אושון לדוגמא, מביאים יופי, קוסמטיקה, תובנות בנוגע למערכות יחסים, וזוכרים כמו אינציקלופדיה ענקית את כל הסיפורים והמתכונים המאגיים. ראשי אויה לעומת זאת הן לרוב נשים לוחמות שנועדו להגן על האילה מפני אויבים ולהביא איתן מתנת אה-נורמליה שמזינה את הכישוף של כל חברי הקבוצה. אחד לא יכול לעשות את העבודה של השני- כי “”אם זה לא הראש שלו”” עיסוק ממושך בזה יוציא אותו מאיזון אנרגטי.

“”ומה בנוגע לאלוהי?”” היא שואלת. אני מסביר שאחד הזרמים המרכזיים הוא בעצם לקבל את העובדה שיש אלה גדולה, ויש אל גדול, ושהם בעצם מחולקים אבל זהים, וכל האלים וכל האלות פנים שלהם. “”נו זה מונותאיזם”” היא אומרת. היא תמהה על הבחירה הזו. “”למה האלה הגדולה היא לא הרה למשל, או ימיה?”” והיא מסבירה שהמילים אלה גדולה תמיד מעוררים אצלה את התחושה של האורישה ימיה. “”אני חושב, שהסיבה למה צריך אל גדול ואלה גדולה זה בעצם בגלל שכל האלים והאלות הרגילים… במילה? פישלו. הם היו אנושיים מידי, קנאים מידי, והם אולי בתפיסה המאוד מודרנית, לא מספקים את הסחורה. אז פגני מודרני עשוי בעצם לבחור פנים של האלוהות שמדברים אליו או אליה, בין אם זה בעצם המוריגן, האיש הירוק או אשרה, אבל הוא יזדקק לתיאורית האחדות כדי להסביר את העולם ולהתעלות מעל לחסרונות אותו האל הספציפי. כאשר פאן אונס לדוגמא, במקום להתייחס למעשה שהוא עשה בצורה שנכונה לתקופה ולזמן, ולהבין את הרבדים של המיתוס, יש ניסיון של צנזור או סירוס המיתוס הזה. האלה לא אונסת כביכול, אז האלה מרכזית יותר מהאל. ככה יוצא. “”הן גם לא תבחרנה באפרודיטה”” אמר איש מרכזי בקהילה הפאגנית בפסטיבל האחרון, “”כי היא העלמה היפה והמושלמת שהן אף פעם לא תהיינה””. יש עם זה בעיה מכיוון שיש כאן גם חוסר כבוד לתרבויות המקוריות שהביאו עימן את האלים עצמם. זה כמו להקריב טופו למולך: אם האל דורש דברים שאינך מוכן לתת, עדיף להימנע מסגידתו. אלעד שלמה (שהסכים להעניק ציטוט עם שם מלא):

“”לעשות חצי דרך זה להגיד – אל כזה נכון ובעל כוח, אבל לשרוף בשר זה ברברי ולכן אנחנו נמצא מנהג חלופי שיתאים יותר למוסר המודרני שלנו למרות שזאת לא הדרך של האל הזה
ואני אומר, אם זה המצב למה לעבוד עם האל הזה מהתחלה? יש לו צפיות, דרישות, מנהגים וחוקים – רק בשביל להגיד שאתה עובד עם אל פאגני עתיק להשתמש בשם שלו ולא לעשות את העבודה של אותו אל? באותה מידה יכולת להמציא אל בשם מיצי שמייצג אותו דבר ומקבל סויה בתור מנחות
שעובדים עם אלוהות, צריכים לקבל אותה על כל הגוונים שלה ולא לעשות סלקציה
וזאת הבעיה הגדולה שנתקלתי בה עד היום – אנשים עובדים עם אלים אבל עושים סלקציה לחלקים בהם שהם לא אוהבים או לא מתאימים לדעתם ובזה מסרסים את אותה אלוהות.””

“”הם משליכים הצידה חצי מהטבע!”” שלאויה מתרעמת. “”חכי יקירה. לא הגענו למוסר עדיין.”” שלאויה כאישה היא מאוד הבעתית, הפנים שלה בצורה כמעט אתרית הפכו לסימן שאלה. “”הם מאמינים בקרמה”” אמרתי בפשטות. “”הם שאלו משהו מהמסורת ההודית?”” היא תמהה. עניתי שלא. הם חושבים שכל מה שאת עושה חוזר אלייך פי שלוש. שלאויה שכבר חקרה ממזמן את קונספט הקרמה, יודעת שגם בתוך הודו יש כל-כך הרבה דעות לגבי “”מה זה קרמה”” החל מחלקיקים שיוצרים את המציאות בג’ייניזם, ועד גישה טבעית של סיבה ותוצאה: אתה עוזב חפץ והוא נופל לאדמה. מה הבעיה שלי עם השימוש במושג קרמה? הבעיה שלי היא שמדובר במושג שאול, והשאילה אינה מכבדת את התרבות שממנה שואלים אותה. “”בסדר, זה רק לדיון הזה, כדי שאתה תבין למה שאני מתכוון.”” אבל, איך אבין למה מישהו מתכוון אם המושג שונה לחלוטין בתרבות המקור שלו?! התפיסה שיש איש גדול בשמיים שיעניש אותנו על החטאים שלנו היא לחלוטין מונותאיסטית. גם להכניס לטבע מוסר, זה מונותאיסטי. מה המקום של זה בפגניות? אם מישהו נופל למים, והכרישים אוכלים אותו, האם לכרישים יש “”קרמה רעה””? “”לא,”” נאמר לי “”כי לבני האדם יש זכות בחירה.”” ועל זה נאמר “”מותר האדם מן הבהמה”” ציטוט נהדר מהתנך. לשבט הזוני בפואבלו, יש תפיסה שאומרת שהאדם הוא ההכי פחות קדוש מכל היצורים החיים. למה? כי יש לו מחשבות שמפריעות לקדושה של האדמה להיכנס לתוכו. בילבול, דעות טוב ורע ועומס אחר שהופך אותו ללא טבעי. לעומת זאת הנחש הוא הקדוש מכל החיות, בגלל שהוא קרוב כל-כך לליבה של האדמה וזז מכל פעימה שלה. מחשבה מעניינת? שונה? ובכן, זו מחשבה פגנית. בניגוד למחשבה שכוח רצון ומחשבה עושים אותך מעל לכל חיה אחרת. להפך, להפריד את עצמנו מהעולם החי מסביב, מוסרית ורעיונית זה מטופש. זה הכי לא פגני שיש. אני לא קורא לעשיית “”מעשים רעים”” ליצור חברה משותפת והרמונית זה כן חלק מהטבע, אבל לא להשתמש בטבע כתירוץ למוסר.

את הערב שלי ושל שלאויה קינחנו בלהמתין לאוטובוס שישא אותי הבייתה. שמתי לב לתלתל זעיר שדבק בבגדיה- שלחתי אותו לאוויר בנשיפה. “”אויה, תביאי לנו סופה.”” ביקשתי. מיד לאחר מכן, גשם התחיל לרדת על חיפה. “”ראית מה עשית?”” היא אמרה בחיוך. נפרדנו.

 

ארדן

של הגן.

 

אושומרה- אורישת הקשת בענן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-20

אושומרה התאהב באושון ואושון עם יצרה המיני הבלתי נלאה התעלסה עימו. קינאתו של שאנגו בערה והוא רצח את אושומרה. נאנא בורוקו, אורישת הביצות והחיים הפרימורדיאלים עשתה את הבלתי אפשרי והחייתה את אושומרה- ושמה גופו ונפשו בשמיים: הוא הפך לאורישת הכוכבים. כך עברו ימים ולילות, ואושומרה הביט על החיים על פני כדור הארץ וחשב על החלק שלו בחיים אלו בעצב. למרות שהוא היה יכול לראות הכל, המגע, החוויה ואהבתו לאושון אימללו אותו- הוא שכה מנותק מהעולם הזה שאנו בני האדם מהלכים עליו. יום אחד, אובטלה שחיפש את אבני החן הנוצצות ביותר בא לבקש את עזרתו של הרואה שבכוכבים. “”אולי תשקיע בי”” שאל אושומרה. “”אשמח לקבל ששת אלפים צדפים פי-כושי בתמורה לעזרה שאעניק לך””, אמר אושומרה. אובטלה הסכים ונתן בהתלהבות את הצדפות לאורישת הכוכב. אושומרה הפנה את אובטלה למקומות עמוקים באוקיאנוס וידיו של אובטלה מלאו באבני חן טהורות ויפות. מרוב סיפוק, אובטלה שיוצר את גופם של בני האדם, החיות ואפילו שאר האורישות, הפך את אושומרה לנחש אדיר מימדים, וכל פעם שגשם יורד מהשמיים, זנבו יורד לגעת באדמה, ובנהר- באושון עצמה. כך האורישה העצובה הזו הפכה לשמחה שוב, וההרמוניה שררה שוב בשמיים.

אם ברצונכם לזכות בהגרלה, פנו אל אשומורה. הוא אורישה שמימית שמסמלת דברים טובים. הוא מסמל את העושר, הכסף, הנוחות וגם את האושר היוצא מזה. קיומו בשמיים מאשרר את המשכיותם של החיים. אורישה של אופטימיות ושימחה. הוא גם מסמל תנועה ותנודה- והוא האדון של כל הדברים המאורכים: כגון חבל הטבור, ולכן מזמנים אותו לשמירה על הריונות ולהגנה על תינוקות וילדים.

כשרונותיה של אויה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-19

לפי האגדה אויה הייתה נערה אינטילגנטית, חכמה וחצופה. היא רצתה לדעת הכל על העולם הזה- בגלל טבעה המיני שאינו יודע שובע היא בחרה לעבור “”חונכות””, על ידי פיתוי כל האורישות הזכריות בהבנה שבתמורה לסיפוק מיני הם ילמדו אותה את כל סודות היקום: מאוצ’וסי אל הציד היא למדה שימוש בחץ וקשת, מבנו לוגון-אדה היא למדה לדוג, אוגון לימד אותה לחימה בחרב ואובטלה לימד אותה שימוש נכון במגן. בבלו-איה חנך אותה לסודות המוות והרוח ואפילו אשו, אביה לימד אותה כישוף את סודות האש. כאשר היא החליטה לגשת לשנגו, היא למעשה לקחה נגיסה שהייתה גדולה יותר ממה שהיא יכלה לבלוע: למרות שהוא גילה לה את סוד הרעם והברק אויה התאהבה בו בצורה נואשת. שאנגו גרם לה לחוש את התשוקה הבוערת וכאב הלב של האהבה. מאיחוד זה נולדו האורישות התאומות האיבז’י.

וזה הסיפור היחיד שיש לי על מה קרה עם אויה לפני הנישואין שלה עם שאנגו. זה מאוד מתסכל. אורישה שקשורה בצורה הדוקה כל-כך לעולם הכישוף, רוב המיתולוגיה שלה מסתכמת במערכת היחסים שלה עם אורישה זכרית אחת. מורתי טוענת כי, אויה הפיסית- לפני שהיא הפכה לאורישה, או אחד הגילגולים שלה, הייתה מלכה לוחמת של הנובים (מצרים), שהתאחדו עם שבט אחר שבסופו של דבר התאסלם ורוב הידע עליה, למרבית הצער הלך לאיבוד. גירסאות שונות של נישואיה עם שאנגו יגיעו בהמשך.

 

ארדן,

של הגן

שובה של הקדירה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-18

אוי, כמה שהאימאז’ הזה מקסים אותי, מכשפה שמערבבת קדירה. בכלל לי יש אובססיה אספנית לבקבוקים, קופסאות וכלי קיבול. אני אוהב את הקונספט עצמו עד שיש כלי כזה שמוצא חן בעיני, ואני קונה אותו. אחד מהדברים שאיכזבו אותי בניאו-פאגניזם הישראלי שאני נחשפתי אליו הוא היעדרה של הקדירה. שימוש בקדירה בנוכחותי אירע פעמיים בלבד, פעם אחד כאשר הקאוון שלי לשעבר בישל תבשיל לסוף שבוע באחת, ופעם שנייה בסדנת אור וצל אצל רינה קסם שבה כל אחד הכניס חומר עוצמה מאגית לקדירה עד שהיא מלאה בקסם מבעבע ושתינו את תוכנה. אבל מלבד זאת? יצור הברזל המגושם הזה אינו קל לתפעול: טיפת לחות והיא מחלידה, הכובד שלה הופכת אותה לאי-אטרקטיבית בטקסים בטבע- שם באמת אפשר להדליק תחתיה אש ולהרתיח בה דברים, ומלבד זאת, מדוע שנרקח גלון של שיקוי כאשר כמה טיפות מעודנות מבקבוקון מספיקים למלא את החלל בריח, אנרגיה ואור? לפיכך הקדירה נזנחה עבור כלי אמייל נוחים על הכיריים- ובמקרה הטוב, כלי חרס סיני למרתחי צמחים. בכלל בימינו מעטות המכשפות שבאמת בוחרות ללמוד את העיסוק בצמחי מרפא במציאות. גם אלו שכן, תבחרנה אולי להשתמש בהם בקמיעות או בשמנים אתרים שנוזלו מראש ואין צורך ביצור הברזל המאיים. ואם זה לא מספיק, אז מרתחים וחליטות לא מחזיקות מעמד מעבר לכמה ימים- אז מדוע לא לבחור השרייה בשמן, או אלכוהול? בואו נודה בזה, הקדירה יצאה מהאופנה וזהו. צריך לקבל את הגזרה. נגמר. או שמא?

הקדירה כמו כל כלי קיבול מסמלת רחם. היכולת שלה להתחמם מסמלת בעצם את הגוף האנושי, להתחמם ולפעום עם הנוזלים שבתוכה, צבעה שחור שהוא צבע האדמה… יש עוצמה רבה בלהמתין לצמחים וחומרים שונים להפוך למשהו אחד בתוכה. הבחישה נעשית בה באמצעות כלי פאלי, שנראה כמו איבר מין זכרי. האם היא לא הסמל המושלם לבריאה, אפילו יותר מגביע שבצורה טקסית נכנס לתוכו להב? בוודו, הקדירה היא בעצם כלי של אוגון. היא מכילה את כלי הנשק שלו, כלי חקלאות- את המצ’טה, שיותר מכלי שהורג או חותך צמחים בג’ונגל, הוא מסמל הגנה מכוחות טבעיים ועל טבעיים מסוכנים. באפריקה הלהב הקדוש של המצ’טה הורג ערפדים ולא יתדות עץ. זה מעניין להסתכל על הקדירה כרחם שמכיל בתוכו את הכלים הללו, שיש להם כוחות אדירים- ומכילה אותם. האם בקדירה אני אכניס גם כשפים שכוחם יגדל עד שאזדקק להם ובאצבעות חיוורות אוציא אותם כאשר הרגע הנכון יגיע? מעולם לא היה בכוונתי לוותר עליה. לפיכך אחת גדולה מברזל יושבת בחדרי עד היום, מאכזבת באי יעילותה.

פתרון הבעיה בא ממורתי: המורה שלי שלאויה החליטה לקנות קדירה קטנה, בגודל של רבע (המידות קיימות לפי הכמות של העופות שיכולים להתבשל בפנים: קדירה של רבע תבשל רבע עוף בנוחות לדוגמא) בגלל גודלה הקטן שלה הקדירה, ניתן לבשל בתוכה דברים עם מניחים אותה על צלחת שעליה נר-תה חימום פשוט. כמה עצות קדירה: הראשונה היא, להרתיח עליה מים, “”סתם”” ולשפוך אותם כדי להיפטר בליכלוך מראש, וכחלק מהקידוש שלה, מורחים אותה בשמן, או במסורת שלי, חמאת דקלים אדומה, שנותנת לה ברק ומגינה מחלודה. זה בעצם גם סוג של קורבן לאוגון שחובב מאוד שמן דקלים. לאחר הבישול באמצעות נר, יש לנקות את הפיח השחור מתחת לקדירה- שזה מלוכלך, אבל כרגע החיסרון היחיד, והפיח יכול לשמש בידיים של מכשפה יצירתית ליצירת דיו. בקיצור, כל התהליך יכול לשרת את העבודה המאגית.  בהתחלה לא האמנתי, אבל התמונות הוכיחו את עצמן:

68916_468